פרק שלשה שאכלו גמ' אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. פרש"י בפה"ע ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרו ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. לשון אחר ה"ג יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ע ואין נוטלין ממנו ומשנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ונוטלין ממנו לידים דברי ר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל הלכות קידוש ובדקתי' בתוספתא ולא גרסי בה הכי אלא כמו שהיא בספרים עכ"ל. וגירסת הספר היא עיקר והלכה כחכמים חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דר' אליעזר שמותי הוא ולית הלכתא כוותי' מיהו ביין שלנו אפי' ר' אליעזר מודה דאין נוטלין ממנו אע"פ שלא נתן לתוכו מים דע"כ לא פליג ר' אליעזר אלא ביינם לפי שיינם חזק מאוד ואין ראוי לשתות בלא מים כך פרש"י במשנה בדברי ר' אליעזר וכן אמר רבא פרק המוציא כל חמרא דלא הרי על חד תלת מיא לאו חמרא כו' הילכך ביינות שלנו לכ"ע אין נוטלין ממנו לידים וכן בשכר ודבש דהא טעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין. מיהו מדפרש"י טעמי' דר"א כיון שלא נתן לתוכו מים דמי פירות בעלמא הם ולהכי מותר ורבנן אפי' הכי אסרי משום הפסד אוכלין שמא דהיכא דאיכא שעת הדחק מותר ליטול מהם אפילו לרבנן ושכר ודבש לא עדיפי ממי פירות בעלמא ומותר בשעת הדחק אבל יין בשעת הדחק לא לד"ה: