מתני' בפרק שביעי דשביעית אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות לא בשקצים ולא ברמשים. ירושלמי כתיב טמאים הם לכם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכ"ד שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה הרי חמור למלאכתו הוא גדל. פי' מקשה לו מחמור וגמל דאע"ג דאסור מן התורה ואפ"ה מותר לעשות בו סחורה ומתרץ למלאכתו הוא גדל כלומר לא אסרה תורה אלא בהמות העומדות לאכילה אבל שאין עומדות לאכילה דאע"ג דאסורות מן התורה אפ"ה מותר לעשות בהן סחורה. וקאמר התם. ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדא מורייס ר' הונא נסיב ויהיב בהדא חלתיתא. פי' דברים של עכו"ם האסורין מדרבנן. כדתנן פרק אין מעמידין ואע"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דדמי ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר ביוקר בשביל היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידי' אלא בשאר הנאה אסור כגון להריח בו. ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו. ותנן צדי חיה ועוף ודגים שנתמנו להן מינין טמאין מותר למוכרן. פי' רבינו שלמה זכר צדיק לברכה בפרק כל שעה דוקא נתמנו דלא מצרכינן להו להפקירן אבל לכתחלה אסור לחזור אחריהן. ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין. ושלש מחלוקת בדבר. ת"ק לא שרי בנתמנו להו בדעבד אלא דוקא ציידין שהשליכו מצודה לנהר ודעתם לצוד דגים טהורים ונתמנו להם דגים טמאים שלא בכוונתם לא מחייבו חכמים להפקירן אלא מותרין למוכרן אבל שאר כל אדם סוחר אפילו בנתמנו לו שלא חיזר אחריהם אסור לו לקנות ולמכור להשתכר בהם. אפי' אם קנו לו הרבה ביחד ונמצאו בהן מינין טמאין חייב להפקירן. ר' יהודה אומר אפי' כל אדם סוחר שאינו צייד שנתמנה לו לפי דרכו שלא חיזר אחריהן אלא הביאו לו סוחרים למכור לו לוקח ומוכר ומשתכר בהם ובלבד שלא תהא אומנותו לכך. וחכמים אוסרין אף בנתמנה לו לפי דרכו לקנות לכתחלה מינין טמאין [אבל אם נזדמן לו וקנה הרבה ביחד ומצאו בהם מינין טמאין] מותר לו למכרם ואינו חייב להפקירן. ואמר בירושלמי תמן תנינן אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אחרת אלא היא. אבל יש לו אומנות אחרת שלא היא ה"ז מותר. היכי עבידא הי' יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע וכיון שבאת [שביעית] התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר אם לאו פסול. אבל אם הי' יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע. וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת כשר. ר' אבא בר זבדא [ר' אבהו בשם ר' לעזר הלכה כר' יהודה דמתני' איקלס ר' בא בר זבדא] דמר שמועה בשם זעיר מיני'. תני ר' (חייא) [יהודה] לחומרא. היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע. כיון שהתחילה שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר אם לאו אסור אבל אם הי' בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבידה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול לא בדא אמר ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני'. תמן אמר ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' ואקלס ר' בא בר זבדא דאמר שמועת' בשם זעירא מיני' אוף הכא כן. אמר ר' יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת ברם הכא מלכות אונסת. ופי' מורי רבינו שמחה ב"ר שמואל משפירא דהא דפסיק הלכה כר' יהודה לאו ארבי יהודה דמתני' דנבילות וטריפות קאי אלא אר' יהודה דשביעית דפ' זה בורר קאי. ותדע דבירושלמי בפ' זה בורר איתא להא גירסת ירושלמי שביעית דפסיק כר' יהודה אע"ג דלא אייתי דר' יהודה דנבילות וטריפות. ותו דבגמרא דידן בפ' זה בורר איתא נמי לההיא פיסקא אמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה. וגרסי' תמן א"ר בא בר זבדא ר' אבהו כשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' אוף הכא כן. פי' כשם שפסק גבי שביעית דתלי טעמא כשאין לו אומנות אלא היא הכא גבי נבילות וטריפות נמי וכיון שאין לו אומנות אלא היא תלי טעמא. הלכה דמותר. א"ר יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת. ברם הכא מלכות אונסת. פי' גבי שביעית מקילינן כר' יהודה משום אונס מלכות. כדאמר בפ' זה בורר משרבו האנסין מאי נינהו ארנונא אבל גבי סחורת נבילות דליכ' אונס מלכות לא שדינן כר' יהודה. וכי תימא הוה לי' למימר תמן מלכות אונסת גבי שביעית. הכא אין מלכות אונסת גבי סחורת נבילות. אומר מורי רבינו שמחה דאגב שיטפת גירסת ירושלמי דזה בורר דהתם נמי מסיק הכי והתם גבי שביעית קאי וקאמר אנבילות תמן אין מלכות אונסת נקט נמי הכא לישנא. ובדוכתי טובא נמי לא מקפיד בתלמוד דידן בין הכא להתם. דמתחיל למשקל ולמיטרא בי' קרי הכא. ומשנה וברייתא דההיא מסכתא גופא דדמיא לההיא דשקיל וטרי בה. קרי התם. הלכך אין הלכה כר' יהודה דמתני' דנבילו' וטריפות אלא אפי' נתמנו לו נבילות וטריפות שקצים ורמשים חי' ועוף ודגים טמאים לפי דרכו אסור לו לקנות ולמכור. אבל מותר לקנות להאכיל לעבדיו ולשפחותיו נכרים ולכלבים שלו. ואם קנו לצורכם ולא נצטרכו להם אסור לו למכור אותם אפי' בכדי דמיהן ואין צריך לומר ביותר מכדי דמיהן כדתנן אין עושין סחורה לא בבכורות ולא בתרומות. פי' דילמא אתי בהו לידי תקלה אבל מדאורייתא שרי כדתניא בפ' כל פסולי המוקדשין בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי ואמ' נמי בכור באיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתי' מזדבן. ואפי' איסורא דרבנן ליכא בשחוט דתנן לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למוכרו. פי' לקח בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול ברגל מותר למוכרו אע"ג דמחזי כסחורה ותניא בתוספתא דשביעית [פרק] פירות [שביעית] שיצאו ח"ל לקח בכור למשתה בנו או לרגל ואין צריך לו מותר למוכרו רבי אומר אומר אני לא ימכרנו אלא בדמיו כלו' בדמיו שקנאו שלא ירויח בו כלום ור' לא פליג את"ק אלא מה שלא פי' ת"ק פי' רבי וכי האי גונא אמר בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמר לי' אביי ולא פליגי והתניא שור חרש שוטה וקטן שנגחו ר' יהודה מחייב ורבי יעקב אומר חצי נזק. אמר רבא בר עולא מה שחייב ר' יהודה פירש ר' יעקב הלכך הכא נמי מה שהתיר ת"ק פירש רבי. ודוקא גבי בכור קתני שאם לקחו למשתה בנו או לרגל שמותר למוכרו בדמים שקנה מפני שסחורתו לא אסור אלא מדרבנן כדפריש' ואלו גבי נבילות וטדיפות לא קתני שאם לקחן לצורך עבדיו ושפחותיו הנכרים ולצורך הכלבים שלו שמותר למוכרם בדמים שקנה דהתם ודאי אסור מפני שסחורתם אסורה מדאורייתא כדאי' בירוש' כדפרי' ושאר כל אדם סוחר לבד מן הציידים שקנה הרבה ביחד ונמצאו בהן מינין טמאין אסור לו למכור אותם מדרבנן אפי' לפי דמים המגיעי' להם לפי מה שקנה אלא לצייר דוקא [התידו] כיון דסחורתן אסורה לכתחלה מדאורייתא יש לנו לפסוק כת"ק דמחמיר בהו במכירתן אע"ג דשריין בדיעבד כדמוכח בפ' כ"ש ולא כדבדי תנא בתרא דמיקל ושרי למוכרן. ותו דמצינו למימר דתנא בתרא סבר כת"ק ולא תקשי היינו ת"ק ואיכא למימר דלמסתמי' אתא אע"ג דת"ק שנה בלשון סתמא אעפ"כ צריך למסתמי' לאפוקי מדר' יהודה דלא תימא מסתבר טעמ' דר"י כדתנן פ' המפלת המפלת יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה רבי ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה נגמרה לשמונים ואחד וחכמים אומרים אחד זכר ואחד נקבה זה וזה לאחד וארבעים ופריך בגמ' חכמים היינו ת"ק וכי תימא למסתמי' כדרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים [פשיטא] מהו דתימא מסתברא טעמא דר' ישמעאל דקא מסייע לי' קראי קמ"ל הלכך ה"נ איכא למימר למסתמי' אתא אע"ג דהתם קראי מסייע לי' לר' ישמעאל והכא ליכא קראי דמסייע לי' לר' יהודה הא אשכחן כי האי גוונא אע"ג דליכא קראי דמסייע לי' פ"ק דביצה דת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם משום ר' יהושע אמרו שוטחן ברוח ע"ג יתידות אמר רב מתנה הלכה כר' יהושע איכא דאמרי א"ר מתנה אין הלכה כר' יהושע. בשלמא למ"ד הלכה אצטריכא סד"א יחיד ורבים הלכה כרבים קמ"ל הלכה כיחיד אלא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמא דר' יהושע דאי לא שרית לי' ממנע ולא שחיט קמ"ל. הא למדת אע"ג דלא מסייע לי' קראי הוה אמינ' מסתבר טעמי' והלכה כמותו אפי' כנגד רבים והוצרך לפסוק דאין הלכה כמותו הלכך ה"נ אע"ג דהתורה אסרה לעשות בהם סחורה במינים טמאים ה"א דהיינו דוקא לחזר אחריהם מפני שנראה בעושה אנפרות והפקר בדברי תורה שעושה בהם סחורה ומחזר אחריהם אבל הכא שלא חיזר אחריהם ה"א דכי האי גוונא לא אסרה תורה לוקח ומוכר הלכך הוצרך למסתמי' לת"ק לאפוקי מדר' יהודה. הלכך שאר כל אדם לבד מן הצייד שקנה הרבה ביחד ונמצאו בהן מינין טמאין אסור לו למכור אותן אפילו בכדי דמיהן אלא חייב להפקירן: