הנה באשת ישראל שנאנסה והבועל מזיד אי מיתסרא לבועל או לא, בזה האריך המשנה למלך, דמירושלמי מורה דאסור, ומבבלי (דף ט') בכתובות דמשני מפני מה לא אסרוה לדוד משום דאונס הואי מורה דמותרת לבועל והא דאמר ואב"א לא פליג ע"ז רק דדחוק לומר דשלא ברצונה בא דוד לאותו מעשה ובודאי לא אנסה ואם לא היתה מרוצית לא עשה לה מעשה יעו"ש. אמנם קצת ראיה מסנהדרין (דף מ"א) דאמר אשה חבירה דמקטלא בלא התראה כו' ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה, ופריך א"כ לימרו לאוסרה אבועל באנו יעו"ש, וא"כ הוה להו להעיד רק שהבועל מזיד והיא שוגגת והוי מיתסרא ג"כ על הבועל, וע"כ דרק כשהיא מזידה, ומשום ביאת הבועל ראויה ליאסר על בעלה, מיתסרא אבועל:
אמנם יתכן דלמאן דסובר בפרק האשה רבה (דף צ"ד) דשכיבת אחותה או חמותה אוסרתה, והיינו אם בא איש על אחות אשתו נאסר אף באשתו אע"ג דבאשתו לא נעשה שום טומאה רק הואיל ונאסר מסיבת קדושיה באחותה ובא על אחותה לכן גם באשתו נאסר, מכש"כ באיש שבא על אשת רעהו באיסור שיהא נאסר בה, והוא על דרך שאמרו הוא ביקש דבר האסור לו לכן אף המותר לו נטלו מידו, ופוק חזי בקו"ח תמן דהדמיון הוא דבאישות הבעל האוסרה בקדושיו ליבעל לאחר והיא פרצה זה ונבעלה לאחר, נאסר בה הבעל שהוא הסיבה להאיסור והיא נאסרת לו, כן באשה בקדושיה היא האוסרת להבעל לישא את אחותה והוא פרץ זה ובעל אחותה, לכן נאסר על אשתו שהיא סיבת האיסור באחותה, נמצא דהואיל והוא עביד איסורא מה שהמניעה בה מצדה לכן נאסר אליה, כן הכא יתכן דכיון דהוא עביד בה איסורא מחמת שהיא אסורה לו, לכן נאסר אליה וזה יתכן, ולפ"ז הוי א"ש מה דאמר הגמרא ואב"א משום דגט כריתות כותב כו' לפרק אליבא דכ"ע מפני מה לא אסרו בת שבע לדוד ודוק, וצ"ב עוד: