Ohr Sameach on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 6:12

ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן.
בסוף החליל אמר דרב סבר סוכה ואח"כ זמן. ופריך הגמרא מהא דאמר הילך מצה הילך חמץ, אלמא תדיר קודם אע"ג דחמץ חיובא דיומא הוי ואמר רב תנאי היא, ולרבינו לא מצאתי שיזכור הך דהילך מצה הילך חמץ. אולי דהוה מספקא ליה אם ההלכה דסוכה ואח"כ זמן חולקת על משנתינו דהילך מצה הילך חמץ ומספ"ל בתירוצי דרבנן בתוספות בסוגיין. ולדעתי נראה דסוגיין בסוכה אזלא אליבא דרבא, דלאביי דאמר בסוף פרק גיד הנשה דהא דשלח ר' יוחנן הזיד בשבת ושגג ביוהכ"פ פטור משום דשבת קביע' וקיימא, ויוהכ"פ ב"ד דקא קבעי לה ופירושו דחשיב שבת כקודמת ליוהכ"פ ושבת חיילא יוהכ"פ לא חיילא דאין איסור חל על איסור ולא הוי איסור בת אחת ה"נ לחם הפנים דמחמת שבת אתיא דקביע' וקיימא חשיבא קודמת לשתי הלחם דמחמת עצרת אתו דב"ד קבעו לה ולכן מצה קודמת לחלוקה לחמץ, משא"כ סוכה וזמן דשניהם בב"ד תליא חיובא דיומא עדיף לכן סוכה ואח"כ זמן. וסוגיין קאי לרבא דאמר שם סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתו וה"נ תרווייהו קאתו ודו"ק.
אולם פירוש השמועה דפרק גיד הנשה דאמר אלא אמר רבא שמדא הוי ושלחו מתם דיומא דיוהכ"פ דהא שתא שבתא הוא דחוק לפירש"י יעו"ש, והנ"ל דמצאנו בש"ס דהיה שמדא על קידוש החודש ועיבור שנה עיין פ"ק דסנהדרין, ורבינו פסק בהלכות קידוש החודש דאם ישבו ב"ד ולא באו עדים וקבעו שלשים ואחד לר"ח וקבעו מועדים ואחר המועדים באו עדים שנראית הלבנה ביום שלשים אז חוזרין ב"ד וקובעין החודש וחושבין לפי קביעות הר"ח ביום שלשים, ולכן בכה"ג דשמדא הויא על קידוש החודש ולא ישבו ב"ד ולא באו עדים ועיברו החודש וסמכינן על חשבון ארץ ישראל כשיטת רבינו, וביוהכ"פ זה דביד ב"ד לקבל עדים ולא לאיים עליהן וימצא דיוהכ"פ יהיה ביום ו' ולכן כיון דביכולת ב"ד לעשות שיהיה יוהכ"פ ביום אחר אף אחרי שכבר עשו יוהכ"פ לכן בזה חשוב שבת קודמת משום דקביע' וקיימא ויוהכ"פ עדיין ביד ב"ד תלוי, משא"כ באופן שאין ביכולת ב"ד לשנות כמו אם קדשו ב"ד החודש ביום שלשים לר"ח תו כי אתי יוהכ"פ כבר קבוע הוא מר"ח ותרווייהו בהדי הדדי אתו ולכך אמר שמדא הוי דבל"ז לא מצינו אלול מעובר מימות עזרא ואילך, ועיין פ"ק דרה"ש דף י"ט כ' כנ"ל לדעתי [וע"ד צחות, רבין וכל נחותי אמרוה כרבא יתכן דזהו רבה בב"ח דאמר זמן ואח"כ סוכה סבר כרבא דתרווייהו בהדי הדדי אתו ואפ"ה מצה קודם ה"נ זמן קודם דהוי תדירא וזהו נחותי ועיין].
ובעצרת תמיד בהדי הדדי אתו לפי שעצרת חתוכה היא חמישים יום לספירת העומר ופעמים בד' בה' כו' ולכך לא הוי השלוחים יוצאים על סיון כדאמר בירושלמי תמן והבן בכ"ז.
והנה אם הלכה כרבא נגד אביי במידי דאינן בזמן הזה האריכו האחרונים. וכאן פלוגתתן בחיוב חטאת, ומפני זה לא זכר רבינו הך דהילך מצה הילך חמץ מפני דלא הכריע אם הלכה כאביי או כרבא ודו"ק. אח"כ ראיתי במשל"מ פרק ד' מהלכות כלי המקדש שעמד ע"ד רבינו בזה.
וראיתי באחרונים שכתבו דבליל שני ודאי סוכה קודם משום דהוי דאורייתא וזמן הוי דרבנן. ובשו"ת שאגת אריה כתב דבזה אין מעלה לקדימה כלל דהא דהוי דרבנן הוי לגבי דאורייתא כדבר הרשות ואין בזה משום קפידא דהקדמה. דאטו אם ירצה להקדים מילי דרשות אסור יעו"ש סברא ברורה. אבל תמן הוי כמו קידוש וברכת המזון דהוי דבר תורה בזה שפיר אמר, וביקנה"ז קדוש יו"ט דרבנן קודם להבדלה דהוי דבר תורה לרבינו אמנם כאן חיובא דברכות הוי דרבנן לכן ברכת סוכה דהוי דבר תורה המצוה שעליה הברכה קודמת לברכה דהוי על מצוה דד"ס. ודו"ק.
עוד יתכן דמוקי משנה דהילך מצה הילך חמץ כר"ש בן ננס ור"ש דכבשים באין בלא לחם, ולחם אינו בא בלא כבשים ולכן מצה קודם לחמץ דלחם הפנים חובת היום והן ובזיכין מעכבין זא"ז כדתנן הסדרים והבזיכין מעכבין זא"ז, אבל שתי הלחם באין בגלל כבשים, דמה"ט אמר שילהי הוריות עומר קודם לכבש, שתי הלחם קודמין לכבשים [לדידן דקיי"ל כי לחם בא בפ"ע כפסק רבינו] והכא נמי לדידהו דכבשים עיקר מצה קודם לחמץ שתלוי בכבשים ובא בגלל כבש. ועיין ירושלמי פרק כיצד צולין על משנה דחמשה דברים באין בטומאה תנא חש לון ותני חמשה. הרי דחש לתנא דאמר כבשים עיקר יעו"ש ולא מוזר לומר דסתם משנה כר"ש בן ננס ובזה מספקא לרבינו לכן השמיט זה ודו"ק.