ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כיבוס.
הנה רבינו פסק דאוספו ופסול והוי כהיתה לו שעת הכושר ונפסלה דאינו טעון כיבוס ובגמרא מספקא ליה לרבי ומנא פשיטא לרבינו להקל דאינו טעון כיבוס. והנה נתבונן נא בסוגיא ונראה דמוכרח כפסק רבינו, דבעי ניתז על בגד טמא מהו ופשיט מפלוגתא דר"א ורבנן דר"א אמר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה כו' ור"א ורבנן בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי מ"ס דנין ומ"ס אין דנין, רבא אמר דכו"ע אין דנין ור"א סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות עיי"ש. ונתבונן למה אמר נדה מזין עליה הא כל טמא מת מזין עליו בשביעי ובשלישי, והא בשלישי עדיין הוא נשאר בטומאתו אע"ג שההזיות נטמאו בהאדם המוזה ואפ"ה מטהרין אעפ"י שאין הזיית שלישי מסלקת הטומאה מעליו ועדיין הוא טמא. וצ"ל דשאני הנך דמצותן בכך ואין דין הזייה רק בטמאי מתים תאמר לטומאות שמי חטאת נטמאו [שלא מחמת קדושתם] מדבר אחר שאינו שייך להזייה ולכן מייתי שפיר שהרי נדה מזין עליה אעפ"י שנטמאו מחמת הנדה וזו הטומאה לא שייך מידי להזייה שאפשר להזות על טמא מת שאין בו טומאה אחרת, ותו קשה אכתי מאי פשיט מחכמים דסברי אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה דילמא סברי חכמים ג"כ דנין רק שם אין דנין דשאני בעידן הזייה דטמאים ע"כ ממת שלזה ניתן תורת הזייה הוה"ד אם טמאים הן מחמת שהיא נדה אבל מקודם לא אשתראי טומאה במי חטאת. ודוגמא הא דאמרינן בפרק כל הפסולים רובן טמאי מתים ונעשו זבים דהואיל והותרו לטומאת מת הותרו לזיבה יעו"ש ואביי אמר דהיתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי, משא"כ בניתז על בגד טמא דנין טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה וכמו שאם נטמא הדם מקודם אין טעון כיבוס הוה"ד כן אם נטמא בעת נפילתו על הבגד ג"כ אינו טעון כיבוס:
אבל נראה נא עוד, דהנה רבינו פסק בסוף פ"א מפסוהמ"ק וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים אבל דם קדשים כו' אינו מקבל טומאה יעו"ש. ובפירוש המשנה לעדיות פ"ח כתב כל מה שבא במשנה מזכרון דם הקדשים שנטמאו ודאי אמרו קודם שהעיד יוסי בן יועזר שמשקה בית מטבחייא דכן עיי"ש וכן כתב בפירוש המשנה זבחים סוף פ"ח יעו"ש. ולפ"ז יפלא על רבינו איך כתב ניתז על בגד טמא הא הדם אינו נטמא ומ"ל שהבגד טמא. ונתבונן נא דקושיא שהקשינו מאי מייתי ראיה מהא דהזייה דרבנן סברי טעון כיבוס דילמא סברי דכאן דנין טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה ואינו טעון כיבוס רק שם אין דנין מטומאה שבאותה שעה הואיל וע"כ נטמאו מחמת טומאת מתים הוה"ד לא איכפת לן מה שנטמאו מחמת נדה, ע"ז יש לתרץ דכאן נמי כל ניתז על בגד הדם נפסל ואוספו ופסול ואפ"ה טעון כיבוס הוה"ד אף אם הבגד טמא ונפסל מחמת טומאת הבגד ג"כ טעון כיבוס דמ"ל פסולא חדא מ"ל תרי פסולי, אף דשם תורת כיבוס בכך דא"ל תימא הכי אין תורת כיבוס בעולם בכ"ז הואיל ואיתא תורת כיבוס אף כי נפסל באותו שעה דאוספו ופסול איתא אף כי נפסל מחמת טומאה ודמי ממש להזיית מי חטאת שנטמאו. אולם זהו בדותא דמחמת מאי אוספו ופסול אטו מאי דניתז על הבגד גורמו לפסול הלא רק מה שאידחי לכיבוס ורחמנא דחיה מתורת דם לכיבוס לכן אף כי אוספו ופסול, ואיך תאמר שניתז על בגד טמא יהא ג"כ טעון כיבוס הואיל וגם בלא זה נפסל, הלא ע"ז אני דן אם נחית עליו תורת כיבוס משום שנטמא באותו שעה ואינו ראוי להזות ולא מצאנו שעל דם שאינו ראוי להזות יהא נחית תורת כיבוס והא דאוספו ופסול הלא זה רק מסובב מחמת תורת כיבוס דרמי רחמנא עליה ולא דמי להזיית מי חטאת. אולם לפי מה שהקדמנו בשם רבינו דדם קדשים אינו מקבל טומאה שאינו נשפך כמים א"כ איך בעי בניתז על בגד טמא הלא לא נטמא הדם כלל. וצ"ל כיון דטעון כיבוס ואוספו ופסול א"כ רחמנא דחייה מתורת דם להיכבס במקום קדוש לכן אינו נקרא דם שאינו נשפך כמים ומקבל טומאה דדין מים יש לו ואינו כמשקה בית מטבחייא שבאין לצורך המזבח ולכן מקבלי טומאה, א"כ אימת בא טומאתו לאחר שניתן עליו תורת כיבוס א"כ אמרינן דכל דם אוספו ופסול לאחר שניתן תורת כיבוס עליו ואפ"ה טעון כיבוס, הוה"ד אף שהוא נטמא אחר שניתן עליו תורת כיבוס ותו נפסל מחמת טומאתו ואעפ"כ טעון כיבוס, ודמי למי חטאת דסברי רבנן דטומאתן בעת הזייה לא דמי לטומאתן שקודם הזייה משום דבעת הזייה הלא נטמאו מחמת הטומאת מת שלזה ניתן תורת הזייה לכן גם כל הטמאים מזין עליהם והן טהורין, נמצא דכל הסוגיא מוכחת דאוספו ופסול ולכן מקבל טומאה ולכן דמי למי חטאת שכולם נטמאו מחמת טומאת מת היינו האדם הטמא למת שמזין עליו וכן פסק רבינו:
ובזה מתיישב מה דקשה דלפי מה דפשיט רבא בסוף פירקא בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה משום נוגע הוא והא לא נגע או דילמא משום בלוע הוא ופשיט דמשום בלוע עיי"ש, א"כ הכא מקבל טומאה מעת נגיעה בבגד טמא וכיבוס אינו טעון עד שיבלע הוי טומאה קדומה שנטמא הדם קודם שנבלע. ולפמש"ב א"ש, דהא הדם אינו מקבל טומאה רק שכיון שאידחי לכיבוס ואידחי מתורת דם מקבל טומאה, א"כ קודם הבליעה הלא לא היה מקבל טומאה דהוי דם קדשים ואינו מקבל טומאה והוי שפיר טומאה שבאותה שעה ודוק. והנה שם בסוגיא דפשיט אם מיפסל פסיל ביה רחמנא בעוף כלי שרת למה לי קרא למעט דם חטאת העוף דאינו טעון כיבוס הא איפסל לה באויר כלי ומשני במדביק כלי בצוארה, ואם נימא דאבלוע קפיד רחמנא הא כיון דנגע בו נפסל מטעם מגע כלי דפסל בו רחמנא ונמצא דקודם בליעה הרי נפסל, וצ"ל דכיון דראוי לבליעה אף דנפסל אחר המגע קודם הבליעה טעון כיבוס, ודוקא דם חטאת שניתז על דם עולה אינו טעון כיבוס דאינו ראוי לבליעה, ואם כן א"ש גם הך דניתז על בגד טמא ואכמ"ל:
ואין להקשות מאי בעי ניתז על בגד טמא הא כתיב תכבס במקום קדוש הו"ל למידרש מי שאינו טעון אלא כיבוס יצא זה שטעון קריעה וכיבוס וכמו דדריש ריש פרק ראשית הגז על גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא נתינה עיי"ש ובסוף פרק כסוי הדם ואת כל שללה תקבוץ כו', ושם בריש פרק ושפך וכסהו כו' עיי"ש, דכאן ג"כ מצי לכבסו בלא קריעה וכמו דאמר ר"ל במעיל שאסור לקורעו שמכבסו בפחות משלש על שלש וזה פשוט:
Loading...
8:9
1
Loading...