Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 16:2

וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב כו' ה"ז ספק.
הנה רבוותא בתוס' עמדו כיון דממ"נ האחד פסול איך יכול להקריבן ותירצו כגון אם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו כו'. והנה תירוצם השני תמוה כמוש"כ המשל"מ לעיל פרק י"ד, ורק תירוצם הראשון שעבר כהן והקריבם יש לקיים, ונתבונן נא בהא דריש פרק כל הזבחים שנתערבו דאמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וטעמא משום דחוי, א"כ אף אם עבר והקריב לשניהן ג"כ פסולין מדין דחוי. אך הגמרא מסיק תמן דלמ"ד בעלי חיים אינן נדחין א"כ המה כשירים וא"ש, אבל ז"א דניחזי דכיון ששחטן והמה פסולים לזרוק אותן על המזבח א"כ תו נדחין דשחוטין נדחין ובשלמא הא דבעי הגמ' אם תחלת הציהוב בריה הוי אפשר דאזלא למ"ד דאף שחוטין אינן נדחין וזהו חנן המצרי כדאמר תמן בגמרא, אבל על רבינו קשה, ובשלמא תמן איכא למימר דהא דמוקי משנה דקנים כמ"ד בעלי חיים אינן נדחין היינו כגון שפירש אחד מן הקבוע דכיון דניידי תו אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל באמת כתב שם רבינו שאם עבר והקריב הורצה שאין בעלי חיים נדחין (בפ"ו מפסוהמ"ק) וכוונתו אעפ"י שלא הניד אותן רק הקריב כולן א"כ הכשרים נקרבו כדין וליכא למימר כיון ששחטן ידחו דפסולים לזריקה ושחוטין קיי"ל דנדחין, ז"א כיון דרבינו כתב טעם דאינן בטלין ברוב משום שבע"ח חשובין הן ולא בטלי וכיון דנשחטו תו בטלה חשיבותן כמו אגוזים שנתפצעו והוי ראוים לזריקה וזה פשוט ודלא כהלח"מ בזה יעו"ש. ונתבונן עוד כאן דהא הוי מחצה על מחצה ותו כיון שנשחטו הוי דחויים דאינן ראוי לזריקה, ולומר דמיירי שהביא שתי תורים תחלת הציהוב ואחד מבני יונה דאם תחלת הציהוב הוא גדלות א"כ הבן יונה מיבטל דזה טעות דספק שמא קטנות הוי והוי חד בתרי ואכתי דחוי מלהקריב וצ"ע. וליכא למימר דזה הוי דחוי' מחמת טעות שמספקא לן דשמא סימן קטנות או גדלות ובכה"ג לא הוי דחוי וכמו שפירש ר"ת פ"ק דזבחים (דף י"ב) על כי פתח ר' יוחנן בדחויין בהא פתח דכיון שהפריש קרבן אע"ג דהורו ב"ד שחלב מותר לא הוי דחוי רק בטעיות, ז"א דתמן מיירי דנתברר אחר זה הטעות שטעו ב"ד ורוצים אנו לדחותו מחמת הטעות, אבל כאן שלא נתברר הספק ודאי דאם הקריב כולן ג"כ הוי דיחוי כיון דלכתחילה אסור להקריב דשמא הוא פסול דיש כאן פסול לפנינו וכמו דשקיל וטרי רבא שם אם הוי דחוי יעו"ש, הן דמה שפרש"י שם שמיירי שהוכר אחר זה התערובות והקריב זה לא יתכן לפיר"ת דהוי דחוי בטעות ולא שמיה דחוי, ורש"י אזיל לטעמיה שפירש בפ"ק דמסיק דזה הוי דחוי, אבל כאן קשה טובא וצ"ע:
אולם באמת קשה לכאורה על רבא מכמה משניות מפורשות, דנתערב בדם התמצית דאם לא נמלך ונתן כשר, ודחוק לחלק דכיון דתמן רואין כאילו הן מים ורק משום גזירה בעלמא, הא לזרוק דם התמצית כאילו הוי מים ליכא איסורא לכן בהא לא אמרינן דחוי משא"כ כאן הפסול אסור להקריבו בלא טעם דבטיל. וכן קשה מהא דפ"ג דמנחות שנתערב קומץ מנחה במנחה שלא נקמצה כו' אם הקטיר הורצה, ולחלק דאילו לא היה מעורב היה הכל כשר להקרבה זה דחוק. וכן קשה מהא דתנן אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר לפום מה דבעי אם יש דחוי במצות איך יצא בדיעבד, ודחוק לומר דמשום דלא הוי דיחוי דהא מצי למישאל על התרומה, דא"כ כי בא ליד כהן ותו ליתנהו בשאלה לא יצא בדיעבד וזה פליאה, וכן אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. ולכן נראה לי כך דלא שייך דיחוי בכה"ג אם לא דמעיקרא היה דיחוי ולבסוף נעשה ראוי כמו בנשפך הדם וכיו"ב, אבל באופן דלכתחילה אינו ראוי להקריב ובדיעבד כשר ודאי דלא הוי זה דיחוי כלל, רק הכא אם הוכרו התערובות ודאי מותרים להקריב ולא שייך דיחוי דהוי דיחוי בטעות כמו שפירש ר"ת, ולא אמר רבא רק בגוונא דהקריב כולן דידעינן דגם הכשרים עלו למזבח ואפ"ה לא מרצו כיון דאידחו קודם היינו שאידחו מקודם עד שיכירם דזה אפשר להכירם ולכן פריך מעולה וחטאת שנתערבו וכן מאיברים דבכל אלה איכא בהו הכרה והדיחן מדעת שלא להקריבן עד שיכירן, אבל בנתערב בדם התמצית וכן במנחה שנבלל עם שירים שבכל אלה לא שייך בהן הכרה ולא נדחו מדעת, וסברות כאלה תמצא גבי מוקצה דלא הוי דיחוי, ונכון. ולפ"ז א"ש גם מה שהביא רבינו הך דתחלת הציהוב אע"ג דאנן קיי"ל דשחוטין נדחין ודוק:
ובהך שמועה דדיחוי פ"ק דזבחים דבעי ר' ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו מי הוה דיחוי או לא כו' כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח יעו"ש ברש"י דהא דדיחוי משום דאילו עבד השתא לא מתחייב דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, וזה תימא דהא אילו עביד השתא בזה האופן שאכל מקדם שנתחלף לו חלב בשומן וכיו"ב כיון שלא אכל מחמת הוראת ב"ד אע"ג דעביד השתא חייב לר"י בריש הוריות יעו"ש, דפליגי אם נתחלף לו חלב בשומן ואכל דחייב כיון דלאו משום ההוראה של ב"ד קא אכיל יעו"ש, וא"כ איך פירש רש"י דמשום זה הוי דיחוי והו"ל לפרש כפשוטו דלא היו מקריבין אותו כיון שהיו סוברים שחלב מותר והיתר אכיל אך זה לא מסתברא דהוי דיחוי והוי מצינן לפרש כר"ת דמשום זה לא הוי דיחוי דהא אילו עביד השתא ג"כ הוי מחוייב קרבן משא"כ מומר ושוטה דאילו עבדי בשעת המרה ושטות לאו בני קרבן נינהו ודברי רש"י צע"ג. ונראה בכל הני מילי דנתקדשו בכלי שרת אע"ג דלכתחילה אין מעלין בכ"ז כשרים בדיעבד אם הקטירן או זרקן דלענין זה מועיל כלי שרת שמקדש שמלכתחילה אינן נפסלין מהקרבה בדיעבד ולזה כלי שרת מקדשין ודוק בכ"ז: