השלמים נאכלין ביום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת כו'.
הרמב"ן בפירושו עה"ת כתב מפשט הכתוב דעיקר מצותו שיהא נאכל ביום זביחתו רק אם נותר למחרתו יאכל יעו"ש, וראייתו מהתו"כ אינו מוכרח דפירוש שיכול שיהא המצוה להותירו ולאוכלו בשני הימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר אבל מצותו שוה כל הזמן. אמנם נ"ל דבזה פליגי הרז"ה עם הראב"ד בפרק תמיד נשחט לריו"ח בן ברוקא דמחו"כ בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב, דפירש הרז"ה בקדשים של ערב היינו שהשלמים הן של אתמול אבל בשלמים דהיום דיכול לאוכלן למחר לא שרינן ליה להביא אחר התמיד משום דמצותו שיהא נאכל כל זמנו שוה. והראב"ד בהשגותיו מפרש דאוכל לערב אבל השלמים הן של היום שיכול לאוכלן למחר ובכ"ז שרינן ליה להביא קרבנו אחר התמיד כדי שיאכל לערב וטעמו משום דעיקר מצותו שיהא נאכל ביום זביחתו ורק אם נותר למחר אוכלו למחר לכן שרינן ליה לעבור על עשה דהשלמה ושיטת רבינו מורה כהרז"ה, והראב"ד דעתו כהרמב"ן. והנה להרמב"ן א"ש מה דלא עשו חכמים סייג בקדשים הנאכלים לשני ימים להיאכל עד חצות, כיון דעיקר מצותו ביום ראשון ודוק: