אבל היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל.
הנה בגמרא מפרש טעמא דר"מ דיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל משום דסבר ירושת הבעל דאורייתא, מוכח דאי הוי מדרבנן אז לדידיה דסבר מתנה אינה חוזרת ביובל ג"כ הוי לירושת הבעל לחזור, משום דאי הוי מדבריהם הוי תמורת קבורתה לכן בארוסה דאינו קוברה אינו יורשה כדאמר סוף נערה שנתפתתה והוי כמו מכר וחוזרת אפילו לר"מ טפי ממתנה, אמנם רבינו פסק כרב דאמר כן בפרק הכותב, אולם צריך להבין א"כ מנ"ל לרב טעמא דר"י בן ברוקא משום דסבר ירושת הבעל דבר תורה דילמא סבר כוותיה דהוי מד"ס וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, אך יש להבין מה מקשה אריב"ב דאמר אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים מאי קסבר כו' דמים מאי עבידתייהו נוקמא בפשיטות דזה ברור לפום מה דקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל ודאי דאיכא ביה דין גאולה לקרובים כמו מכר לאחר שאכל שני תבואות שגואל בעל כרחו של המקבל מתנה ויעויין תוס' ערכין (דף ל"א) שמדבריהם מוכח דאף לר"מ דסובר דמתנה אינו חוזר ביובל מכל מקום מודה דדין גאולה אית בה [ועיין מש"כ בחידושי לערכין] א"כ ר' אלעזר דסובר דכולם חוזרין ביובל לבטלה סובר דבבכור ויורש ליכא בהו דין גאולה כיון דמצד קורבתם הן נוטלים וליכא מאן דקרוב מנייהו טפי אבל בעל אע"ג דאיהו נוטל במקום בן ועדיף מניה מכל מקום לאחר מיתה פקע שארותו ואין יורש בראוי משום האי טעמא [יעויין פרק יש נוחלין (דף קי"ד) תוס' ד"ה מה] לכן איכא בה גאולה ולפי מה הוא גואל אותה לפי שויה כמו קנה במאתים והוזלה במאה דמגרע לפי שויה, וע"ז אמר דמשווי השדה ינכה מן הדמים מה שהיה אוכל בשנים שהיה ת"י וכמו גירעון דכולהו היינו לפי המחיר שהיתה בעת המתנה מנכה השנים שהיו ת"י שבשנת היובל חוזרין לגמרי למשפחת אשתו ומחלקין הדמים שהיא שוה בעת המיתה לשנים שעד היובל ומזה מגרע הבעל עבור השנים שהיו ת"י והמותר נותנין לו וגואלין בעל כרחו וזה פירוש מרווח בפירוש המשנה. ובתוספתא תנן ריב"ב אומר היורש את אשתו בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו שנאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה כו'. ונראה דלפי מה דמפרש הגמרא דבני משפחה פודין ביובל ונותנין הדמים וכמו שפירשו בתוס' פרק הכותב דליכא פגם משפחה רק ביובל שכל השדות חוזרת וזו אינה חוזרות, א"ש דמביא ראיה דצריך ליתן דמים ביובל וירושת הבעל דבר תורה דכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה ובהסבת הבעל הכתוב מדבר כמפורש פרק י"נ (דף קי"ג) אלמא דאינו חוזר ביובל וכמו דכתוב שם ואם יהיה היובל ונוספה נחלתן וכמו שפירש בירושלמי פרק הכותב שירושת תורה אינו חוזר, ונכון. ומזה יצא להגמרא לפרש בביה"ק ומשום פגם משפחה דביובל נותנין דמים [ולא כמו דפירשתי דסבר כר' אלעזר דחוזרין ביובל וקודם יובל אמר דיוצאין בגרעון כסף] ודוק:
ולפי פסק רבינו דאע"ג דירושת הבעל מדבריהם בכ"ז אינו חוזר ביובל משום דעשו חכמים חיזוק לדבריהם ומפרש כן אליבא דרב דגם בזה עשו חיזוק, א"ש הך דאמר סוף פרק יש נוחלין גבי יובל שווינהו רבנן כיורש משום פסידא דידיה, דרק מדבריהם אינו חוזר ביובל ויעוין תוס' שם שהרגישו בזה. ולפ"ז א"ש ומוכרח כפסק רבינו ועיין בלחם משנה הלכות אישות פי"ב מש"כ בזה:
והנה בסוגיא שם דבעי אי בעל כלוקח או כיורש ובעי למיפשט מהך דשלח רבין באיגרתיה דנשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו אפילו לאחר מיתת הבת אמר אביי אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן והא תנן אלו שאין חוזרין ביובל כו' והיורש את אשתו, שתמוה דאטו בן שלקח שדה מאביו ומת אביו אחר זה אטו חוזר לאביו ביובל לבטלה, אטו בשביל מקחו פקע ממנו דין יורש וכדמוכח פלוגתא דתנאי גבי לקח שדה מאביו והקדישה ומת אח"ז אם הוה שדה אחוזה לגבי הקדש יעו"ש, ומוכרח מזה כרבינו דאזלא הך סוגיא דירושת הבעל דדבריהם, ובכ"ז עשו חיזוק לדבריהם שאינו חוזר ביובל ואם נאמר דכלוקח שווינהו מחיים לא מסתברא שיעדיפו כחו לאחר מיתה ויעשוהו כיורש דבר תורה, דאם ירושתו הוי מדבריהם הוא עבור קבורתה והוי כלוקח וע"כ דרבנן לא חשבו הזכותים שלו בנכסיה תמורת החיובים שהוא מתחייב אל אשתו כמקח ודוק. אמנם יש ליישב אליבא דתוס' כך, דכיון דאינו יורש בראוי רק במוחזק ביד המוריש וכמו שאמרו גבי בכורה ובמלוה שעמו פלגי משום דהוי ראוי לגבי המוריש ואם תאמר דכלוקח מחיים דמי ושדה זו כבר איננה ביד אשתו רק לקוחה להבעל א"כ תו הוי ראוי ואינו יורש את אשתו וא"כ לית ליה רק דין לוקח ותו אינו יורש והדרא ביובל. אבל צריך ביאור עוד, כיון דתאמר דחוזר ביובל א"כ לית לבעל בה רק קנין לזמן עד היובל וביובל הדרא, וא"כ הא אמרו סוף השולח דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל משום דקנין הגוף דאית לאביו מיחשב כאילו הוא מוחזק בידו, וכיון דתאמר דחשבינן לי' כאילו הוי לוקח עד היובל וא"כ תו יורש הבעל את השדה כמו בכור שנוטל פי שנים דהוי כמכור לאחר עד היובל ומה לי מכור לאחר מ"ל מכור לדידיה ולכן אינו חוזר מה שיורש את אשתו ולעולם הוי לוקח והוי יורש ג"כ כמו שהקשינו, וזה לא קשה דתמן הלא אם היה האב חי היה חוזרת לאביו ביובל אבל כאן אילו חיתה האשה עד היובל ג"כ לא היתה השדה חוזרת ממנו והיתה קנויה לו רק אם מתה קודם היובל תחזור מדין מקח אבל בחיי האשה אף אם כחול יאריכון ימים כל זמן שהאשה עם הבעל קנוים לו הנכסים והוא לוקח לכן לא מיקרי אצל האשה מוחזק ואין הבעל יורש ממנה ודוק:
ובהך דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ודאי לרבינו אף ביובל ראשון של מוכר נוטל פ"ש, וצ"ל דלאו כקנין הגוף דמי אף ביובל ראשון רק בכורים מביא ביובל ראשון משום דכיון דמצד מוכר הקנה אותו גוף ופירות רק דרחמנא אפקעינהו, ומצאנו דוגמתו בירושלמי מי שהיה נשוי ה"א והחוב מרבה כו' שדה החוזרת לאביו ביובל כו' יעו"ש דלא מיתחשיב כראוי דאמרו במשנה דמותר דינר בעי שלא יהא בראוי יעו"ש משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואינו מחשיב ראוי ודוק:
ויעוין שו"ת רשד"ם סימן שע"ה בחו"מ בעובדא שאחד צוה ששפחתו תשרת את בנותיו עד שינשאו לאיש ואח"כ תהי' בירושה לבניו וכתב שם בסוף הסימן דהאי שפחה הוי ראוי לענין בכור, וזה תמוה דהא בכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת ביובל משום דק"פ לאו כקה"ג דמי ואי משום דשפחה שמא תמות הרי הגמ' מדמה למוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום בפלוגתא דק"פ אם כקה"ג דמי, ודוק בכ"ז:
Loading...
11:21
1
Loading...