האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל.
גיטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד, דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כו', ורבנן בתוס' הרבו לתמוה מר' יהודה דסבר בהחובל (דף צ') דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וסבר אין ברירה וא"כ לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד כו', ולפום מה דמסיק דכי פליגי ביובל שני אבל ביובל ראשון כו"ע מודו וטעמא ע"כ דהמוכר בעי למכור כל מה שיש לו גוף ופירות רק זה מניעה מצד צווי התורה בזה כקנין הגוף דמי, אבל ביובל שני [לרבינו באותו מוכר] כיון דחזי דהדרא ביובל תו הוי כמאן דמפרש דלא מזבן רק עד שיבוא היובל ולאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא ביובל ראשון וגם זה פליאה. ונקדים איזה הצעות:
א) דרבנן בתוס' הקשו דכיון דהאחין שחלקו לקוחות הן נהי דקנין פירות כקה"ג דמי מכל מקום שדה אחוזה היכי משכחת לה ותירצו כיון דתחת זו תחזיר לו אחרת מקריא שדה אחוזה, וזה ודאי מגזה"כ דאטו בהחליפו שדות דביובל חוזרין לבעליהן אטו נאמר דהוי כמו שדה אחוזה ורק כאן דמתפוסת הבית זכו בהן אך החלוקה גרמה לכן לא פקע מהם שם שדה אחוזה וז"ב:
ב) בירושלמי ב"ק פרק מרובה בעי הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו ופשיט דכמו דגנב והקדיש אינו מתחייב על ההקדש רק כפל על הגניבה אבל אינו כמוכר להתחייב דו"ה, כן כאן אינו כמקח לקובעו במעשרות ויעוין ירושלמי מעשרות פ"א הקדש לא יצא מידי בעלים שכן אומרים לו פדה ראשון, הרי דעל ידי ההקדש עדיין לא יצא מידי בעלים שכן על האדון מצוה לפדותו ואומרים לו פדה ראשון שכן הבעלים מוסיף חומש:
ג) המקדיש שדהו בזמן שהיובל נוהג מצוה על הבעלים לפדותו ראשון ואם כופין אותו פליגי רבינו עם הראב"ד בריש פ"ה מהלכות ערכין יעו"ש:
ד) בפרק ר' ישמעאל אמר רבי יוחנן ורשב"ל דאמרי תרווייהו אף בזמן שהמקדש קיים האיר המזרח מתיר, ומותיב שם מהא דהתקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור ומשום מצוה ליקום וליגזור ומשני דסבר ר' יהודה דעד עצם היום הזה עד ועד בכלל, ותמהו בתוס' דמנ"ל דאיכא תנא דפליג על ר' יהודה עיי"ש, ותירץ הטורי אבן דר"י ורשב"ל סברי דזה תלוי בפלוגתא דעד ועד בכלל ובפלוגתא דרבי ורבנן בערכין (דף י"ח) מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כו' רבי אומר א"צ ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל, הרי בכל מקום דמצינן גוף הזמן פליגי רבי ורבנן אם הזמן בכלל ור"י ור"ל סברי דזה תלוי בפלוגתא דעד ועד בכלל אם כל יום הנף אסור והמה סברו דעד ולא עד בכלל עכ"ד:
ה) מסיק הגמרא דמקדיש שדהו בשנת היובל תליא אם נפרש קרא ואם משנת היובל יקדיש שדהו כו' דשנת היובל בכלל אז קדושה ונותן חמשים שקל כסף בפדיונה, ואם אינו בכלל אז מדלא מדבר המקרא אם הקדישה בשנת יובל מוכחא דאינה קדושה כל עיקר, כן מפורש בסוגיא דפ"ז דערכין (דף כ"ד) ובתוס' בשם הרמ"ר בד"ה מאי טעמא יעו"ש היטב:
ו) מסיק רב יוסף דמפני מה פליג שמואל על רב הא ליכא קו"ח כמו במכירה דמה מכורה כבר יוצאה דהא אינו יוצאה דר"י סבר נכנסין ונותנין דמיה, ומשני שמואל כר"ש ס"ל דאמר נכנסין ולא נותנין דמיה ורב סוף סוף לבעלים מי קא הדרה לכהנים הוא דנפקא וכהנים משולחן גבוה קא זכו, נמצא דסבר רב דזכות הכהנים בשדה אחוזה ביובל הוא דזכו משולחן ההקדש וזכות ההקדש מתפשט עד אחר היובל לצמיתות רק דזכתה לכהנים, וטעמא דשמואל דסבר דאין להקדש זכות בשדה אחר היובל רק זכות ההקדש מתפשט עד יובל ותו לא, רק שתמורת שהיתה צריכה שדה זו לחזור אל הבעלים זכתה התורה לכהן שיהא תחת הבעלים וכמו גזל גר שאין לו יורשים דניתן לכהן דזה חוק דתיי שלא תחזור השדה לבעלים רק לכהן אבל לא מצד זכות ההקדש לכן אם הקדיש אותה ביובל לא קדשה כל עיקר וז"ב:
ואחרי כל אלה ההקדמות נתבונן, דלעולם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג אינו מביא וקורא כמו שאמר ר"ל, ובכ"ז כאן באחין שחלקו אע"ג דלקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל בכ"ז כקנין הגוף דמי דהא מצי להקדישה וזכות ההקדש תתפשט עד לצמיתות וטפי לא סמכא דעתו דמוכר מיובל ראשון, ועדיפא מזה הלא לא יצאתה מרשות המקדיש דאומרין לו פדה ראשון ויפדה אותה מיד ההקדש ואז יזכה על ידי הפדיון מה שהיה זכות להקדש וכמו דמיד ההקדש לא הוי הדרא רק כהנים משולחן דילה קא זכו, ולר"י נכנסין ונותנין דמי השדה, א"כ אחרי זה כי פדה אותה מיד ההקדש תו לא הדרא להאחין דהא זכו מן ההקדש מה שזכתה הקדש בהשדה וכמו דמיד הקדש לא הדרא ביובל כן לא נפקא מידו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וזכי בזכות ההקדש ובזה ודאי כקנין הגוף דמי וז"ב, רק לר' יוחנן דסבר דעד ולא עד בכלל דהאיר המזרח מתיר א"כ סבר דאם משנת היובל יקדיש ולא שנת יובל בכלל, ומדלא הזכירה תורה דין הקדושה בשנת יובל מוכחא דאינה קדושה כל עיקר וכהרמ"ר בתוס', וע"כ משום דמוכר ס"ל דכהנים נכנסין ולא נותנין דמים וסבר דזכות הקדש אינה מתפשטת אחרי יובל רק עד יובל, ומה שכהנים נוטלין שהתורה החשיבה אותם במקום הבעלים ומה שהיה צריך ליטול נוטלין הכהנים בגללו, וכיון דאצל המקדיש גופיה אם היה אצלו הלא היה חוזר לאחין ביובל ואיך כי פודה אותה מן ההקדש לא תחזור ביובל אל האחין זה לא יתכן ולא שייך לאמר דזכי מרשות ההקדש בפדיונו ותו הוי כאילו היה ביד הקדש שגם זכות ההקדש אינו מתפשט אחרי היובל ולכן אף אם יחזור ויפדנה ג"כ הדרא ביובל ותו אין לו בה קנין הגוף תמיד בכל אופן שיהיה לכן אמר רב יוסף דלא מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי בכורים, אבל לר"י דסובר דנכנסין ונותנין דמיה דזכות הקדש מתפשט לצמיתות א"כ כי יפדה מיד ההקדש הלא לא תחזור ביובל ובידו להקדישה ולפדותה ולא סמכא דעתיה דמוכר ועדיפא מיובל ראשון ודוק:
וכיון שכן א"ש גם פסק רבינו, דאיהו סובר דקיי"ל כר"י דנכנסין ונותנין דמיה ובכ"ז סבר כשמואל דבשנת היובל אינה קדושה כל עיקר וטעמו דמשנת היובל ולא שנת יובל בכלל וביובל אינו מדבר קרא מכלל דאינה קדושה ולא סבר פלפולא דרב יוסף בטעמייהו ונמצא דזכות הקדש מתפשט אחר היובל ג"כ כיון שכבר זכתה בה הקדש לא פקעה בכדי [וכמו דאיתא מ"ד בנדרים דקדושת דמים לא פקע ג"כ בכדי יעו"ש] אבל לחול קדושה ביובל לא מצי כיון דאינו יכול למכור כן אינו יכול להקדיש, וכיון דאיהו מצי להקדישה ולפדותה ואז יזכה זכות שהיה בהשדה להקדש ולא תחזור לאחין ביובל לכן כקה"ג דמי ורק רב יוסף לטעמיה אזיל ודוק:
ודע דלפי המתבאר סברת רבינו דאע"ג דלר"י לא יצאתה השדה מיד הקדש בלא פדיון בשנת יובל וכהנים נכנסין ונותנין דמיה, בכ"ז לחול הקדושה לא מציא בשנת יובל, וזה אינו רק אם נאמר דמוכר שדהו בשנת יובל אינו מכורה כל עיקר, אבל אם נאמר כרב דמכורה ויוצאה הלא לא גרע מקדיש לגבוה ממוכר להדיוט וחלה ההקדש רק דיובל מפקיע דתהא קדושה ויוצאה, זה לא יתכן כיון דלר"י אמרו דכיון שחלה ההקדש תו לא מפקיע היובל בכדי וגם הכהנים נותנין דמיה, וזה כוונת הגמרא ורב סבר סוף סוף לבעלים מי קא הדרא לכהנים הוא דנפקא וכהנים משולחן גבוה זכו, פירוש דכח ההקדש נמשך גם אחרי היובל לצמיתות וא"כ אי אפשר לומר דהוי הקדש כמכר לרב גופיה דסבר במכר דמכורה ויוצאה דא"כ בהקדש תהא קדושה ויוצאה, וכיון דחל כח ההקדש תו לא פקע היובל את זכות ההקדש ואיך יתכן לומר דאינה קדושה כל עיקר וזה הוכחה אלימתא לדידיה דקדושה ונותן חמשים ולא למיסתר הקל וחומר זה דקו"ח לא סבר רב אף במכר דסבר דאין היובל מפקיע לגמרי, רק זהו הוכחה דקדושה ונותן חמשים, אבל אנן דקיי"ל כשמואל דבמכר אינה מכורה כלל אם מדמינן הקדש למכר אינה קדושה כלל וזה כסתם ברייתא דמשנת היובל ואין שנת יובל בכלל, ודוק בזה:
Loading...
11:20
1
Loading...