באו שניהן אדוקין בה וכו':
הנה ודאי התוקף מידו של חבירו לא אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא ודוקא כאן ששניהן חלוקין והדין דישבעו ואף אם שניהן אדוקין, דמה שתופס האחד בידו נוטל בלא שבועה, מ"מ צריך לשבע מתורת גלגול, והסדר מדוייק בלשון רבינו והבן, אבל כיון שתקפה בו תו אמרינן אימור דאודויי אודי ליה והוי הדין דהוי שלו בלא שבועה, תו כי חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון לא צווח מתחלה ועד סוף חולקין, וטעמא משום דהוי ספק הודאה, ולכן ביד הראשון הוי דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכי חזר השני ותפס מהראשון אף ע"פ דשתק לא אמרינן דהוי הודאה, רק דכיון דהוא תפס רבינו לטעמיה דמועיל תפיסה בכל מקום והוי הדין כבתחלה, וברור דלרבינו בכל מקום דשניהן טוענין ברי ואיכא דררא דממונא דסבר דמועיל בהו תפיסה ודאי דאינו כהודאה אם שתק, כן הכא אע"פ דהשתא שתופס מהני תפיסתו ליטול פלגא בכ"ז אין זה הודאה, כיון דכי הוי בידו היה שלו בלא שבועה ושום ערעור, סבר הא חזו רבנן, ואם יחזור ויתפוס אחרי זה הראשון עוד הפעם ודאי דיחזור הדין דאין מוציאין מידו, ועיין בספר תקפו כהן סימן י"ט בזה, ולא אמרינן דאודי ליה כיון שעל ידי תפיסה יטול התופס פלגא, ולא נזכר הך הודאה רק בכאן ששניהם אוחזין וצריך ליטול מה שבידו בשבועה, אם תקף ושתק מתחלה ועד סוף הוי הודאה, ובשתק ולבסוף צווח הוי ספיקא דדינא אם אודי. ולפ"ז הגירסא שלפנינו לא צווח מתחלה ועד סוף מחוור ודוק. אמנם בחידושי ריטב"א לא פסק כן, וטעמו, דכיון שעל ידי תפיסה שלו יהא הדין דיחלוקו א"כ אודויי אודי ליה, ונמצא לדידיה בטוענים ברי ובמקום דמהני תפיסה אם תפס בעדים ושתק אמרינן דהוי כהודאה ותו אם יחזור ויתפוס לא מהני כלל תפיסת השני, וגירסת הטור אע"פ שהראשון צווח מתחלה ועד סוף יעו"ש, ודוק בכ"ז: