Ohr Sameach on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 1:9

מנה יש לי בידך בודאי כו' חייב לשלם ולא ישבע התובע כלל אפילו שבועת היסת כו':
פסק בזה כרבו הר"י בן מיגש בשבועות גבי חנווני ופועלים, דאסיק בתירוץ שני שם, דבאיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם ולא משתבע התובע היסת, ובשלוחין דאמר בפרק ב' דקדושין דמלוה משתבע ושקיל התם משום דהשליח אומר שפרע לו. אולם בזה פליג רבינו על רבו, דרבו כתב שם דמלוה משתבע היסת ושקיל ולא דמי לחנווני ופועלים דשניהם נוטלין יעו"ש, ורבינו פרק א' משלוחין ה"ז כתב דבע"ח או הפועל נשבע שבועת התורה כדין נשבע ונוטל ויעו"ש בכס"מ, וזה שכתב לעיל הלכה ו' ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל כו', בא להוציא סברת רבו, דלדידיה מצאנו תמן דמלוה משתבע היסת ושקיל, ובזה לא נתקיימו דברי ההמ"ג שכתב זהו כדברי רבו האבן מיגש, דאדרבא חולק בזה עליו דלרבו שם איכא נשבע היסת ונוטל:
והנה לקמן פרק ד' הלכה ז' בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא כתב רבינו דיש לו להחרים (במקום שמותר ע"פ הממשלה) על מי שטוען עלי דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב בו, וכאן לא הזכיר רבינו חרם, מוכח דכאן אין מחרימין, משום דתנת הקב"ח הוא מהגאונים שלא יצא ממון אדם שלא כדין וכ"ז דוקא בטוענו מספק שמא גזלת ממני וכיו"ב, וכן בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאם הוי לא טעין אותו התובע היה פטור מלשלם החמשים שספק לו אם לוה ולכך מחרים עליו אם טענו שלא בבירור, אבל כאן בתובעו והלה אמר איני יודע אם פרעתיך הלא אף אם לא טענו כלל רק מעצמו בא והודה לויתי ממך מנה ואיני יודע אם פרעתיך ג"כ חייב לצאת יד"ש, [ולשיטת כמה מקדמונים מהני תפיסה כל היכי דחייב לצאת יד"ש] א"כ מה יחרים עליו שמא טוענו שלא בבירור או בשקר, דל טענתו מכאן ג"כ אין יוצא הממון בגזל גמור דחייב לצאת יד"ש, וכיון שבלא טענתו כל עיקר ג"כ לצאת יד"ש מחויב, תו לא מחרימין אותו אם תובע שלא כדין, וזה לא מצינן להחרים שמא יודע ודאי שפרעו, דבסילוק טענתו הלא בדותא להחרימו שמא יודע שפרע כיון דלך מספקא ואנא לא טענינא אם לא בעית למיתן סב דילך, ובשביל דבעית לאפוקי יד"ש הלכן אקבל בקב"ח, וכיון דהאי גברא מייתי חובה על עצמו בלא טענת אידך לצאת יד"ש תו לא נזקקו ב"ד להחרים שמא מקבל ממון שאינו רק חייב לצאת יד"ש, [ועיין תוספות ב"מ דף צ"א ד"ה לצאת יד"ש], ולכן בפרק א' משלוחין אם מתו השלוחין והמלוה אומר לא נפרעתי דחייב דהוי איני יודע אם פרעתיך דהחוב ודאי והפרעון ספק [וזה לוקח מדברי רבו הר"י בן מיגש שם] כתב דמחרים חרם סתם ומשלם החוב שעליו, משום דתמן באם תסלק טענתו הלא פטור מלצאת יד"ש ג"כ דהא שלח לו לפרעו ע"י שליח וחזקה שליח עושה שליחותו ודאי פרע למלוה, ואין זה ספק אצלו כלל שלא קיים השליח שליחותו דקים ליה בגויה הואיל והאמינהו מעותיו ועליה סמך שודאי פרעו לגבי לצאת בנפשו יד"ש מצות פריעת חוב, וכן בפ"ב שם מחרים על המוכר המשלח דיד"ש סמיך על הסרסור. ובהנך מתוך שאיל"מ דהלכה ח' דשם טעין הנתבע המשלם טענת ברי לא שייך חרם, דשם טעין ברי ומשביעו היסת לאחר הפרעון כמש"כ ז"ל. ואם כי הקדמונים פסקו דגם בא"י אם פרעתיך מחרימין, דעת רבינו נראה ברור כמש"כ ודוק, ועיין בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה י' מש"כ שם:
ובההמ"ג אמר ר"י מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לצאת יד"ש כו' למה לא כתב כן רבינו יעו"ש. ונראה דלבתר דתקנו חכמים שבועת היסת וצריך לשבע שאינו יודע ואיכא דין הפוך שבועה, תו אינו חייב לצאת יד"ש למיהב למלוה בלא היפוך שבועה שאם אמת כדבריו וברי ליה שהוא חייב ליה מנה ישבע ויטול כדין היפוך, ואם אינו רוצה לשבע הרי דאינו ברי ליה כל כך ואיהו עצמו מסתפק בזה תו גם לצאת יד"ש לא בעי למיהב ליה, ואימתי חייב לצאת יד"ש כשנשבע היסת שאינו יודע ונפטר אפילו כן למיתב ליה לצאת יד"ש בעי. ולפ"ז א"ש מה שכתב ההמ"ג בהלכה ח' מהעיטור שבבא לצאת יד"ש חייב בשעורים, היינו דאילו בחטים הלא לא מתחייב לצאת יד"ש בלא שישבע המלוה ושעורים בעי למיתב ליה לצאת יד"ש בלא שבועה ודוק:
וראיתי בעיטור שקרוב לומר דברי ושמא נשבע ונוטל מדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו יעו"ש, ובזה כל חכמי ישראל חלוקין עליו, דשם הוציא הוצאות על נכסי חבירו ואינו ידוע כמה, שם בעי למישבע וליטול יעוין בהלכות גזילה פרק י' הלכה י', ואדרבא נראה מירושלמי דאיהו אמר כרב הונא ור"י דברי ושמא ברי עדיף אפ"ה אינו נוטל המלוה בלא שבועה. ובזה פרשתי דברי הירושלמי סוף פרק שבועת הדיינין והלה אמר איני יודע, פירוש אם הלוה אמר שתים היה שוה והמלוה אמר איני יודע ר' בא ר"ה בשם רב אמר "אנא" (כצ"ל) לית ידע אהן ידע בתמיה, פירוש המלוה אומר דאיהו לא ידע אע"פ שנאבד מרשותו והלוה ידע בתמיה כו' בעא קומי ר' יונה תמן אמרת את ליה ידע אהן ידע, פירוש בסוף ב"ק אמר רב הונא דברי ושמא ברי עדיף וחייב לשלם, תמן לית חלול שבועה דמצי המלוה לשבע וליטול הכא יש חלול שבועה שהלוה לא מצי לשבע ששתים היה שוה שמא יוציא המלוה פקדונו ותתחלל השבועה וכמו דפירש המראה הפנים שזה מיקרי חלול השבועה כמו חלול השם, וכיון דאין מניחין הלוה לשבע תו אינו נוטל במה דטעין ברי דשיטת ירושלמי לרב הונא דסובר ברי עדיף לא שקיל בלא שבועה, ובפרט דירושלמי אזיל אליבא דרב ואיהו סבר מתוך שאינו יכול לשבע מפסיד בתלמודין, וכן אמר בירושלמי בשם רבנן דתמן, אבל לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה דאוקי ממונא בחזקת מריה פטור לגמרי ואף אם המלוה רוצה לשבע אינו נוטל וכמו שמוסכם מכל הקדמונים וגם לשון העיטור שם אינו מבורר עיי"ש ואכמ"ל: