אבר שיצא מקצתו כו' וקולף את הבשר כל שבפנים יאכל וכל שבחוץ ישרף כו'.
הנה רבינו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה כתב בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו ה"ה ספק אם הוא מטמא הידים כו' לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר, הרי דייק רבינו רק מפני שספק ידים טהור אבל לא מפני שפגול ונותר טומאתן מדברי סופרים. וא"כ זה דוקא לטמא הידים אבל לטמא את הקודש ספיקו טמא, ולכן ביצא חוץ לחבורה בשר פסח כתב רבינו שטהור הוא ואף קודש אינו מטמא, ויעוין בירושלמי דבעי ההין יוצא כו' ואמר שם מהו שיפסלו בתרומה קו"ח אם מטמאין הידים כו' הן עצמן לא כש"כ הרי דמקו"ח מייתי, ולכן ברור דקודש מטמאו בספק ולכן אמר דיוצא חוץ לחבורה טהור לגמרי ואינו מטמא קודש ג"כ [מלבד דנפ"מ לכ"ד] ולפי זה אמאי לא פירש רבינו כאן דלא נטמא הבשר בפנים ויאכל דלית ביוצא כביצה משום דטומאת בית הסתרים הוי ולית ליה דרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכן כתב הלח"מ פ"א מפסולי המוקדשין, וכל דברי המשל"מ שם תמוהים שהשוה דין טומאת ידים לטומאת קודש שספיקו טמא. וגדולה מזו אמרו בירושלמי חגיגה דספק משקין לכלים לקודש טמא ומש"ה היו מטבילין כל הכלים בעזרה יעו"ש, וברור דאע"ג דעצמות ששמשו נותר אמרו דנעשה בסיס לדבר האסור ומטמא הידים וכן נשרפין כנותר, אמנם בעצמות ששמשו יוצא לא אמרו כן כיון דיוצא מספק אינו מטמא הידים ואם כן לא חמירא להטיל טומאה על הבסיס לכן קולף הבשר משום דהעצם שיצא אינו צריך לשרוף וחותך העצם בקופיץ וזורקו ואינו צריך לשורפו כמו הבשר, ופשוט מאוד כיון דידים לא מטמא יוצא תו גם לעצם לא מטמא דאינו אוכל ורק דין שומר איכא על קולית וכיו"ב ולכן לא בעי שריפה כמו יוצא, כמו למאן דלית ליה להך דעצמות ששמשו נותר דיטמאו ידים דאז אינו צריך עצם שריפה ג"כ כיון דשמוש נותר לאו מילתא הוי כן הכא כיון דמספק אינו מטמא ידים תו הוי ככל עצם וא"צ שריפה ופשוט, אח"כ ראיתי בצל"ח קצת מזה: