מי שעשה פסח כו' ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני כו'.
שיטת רבינו דדוקא כי נודע אחר שעשה שנטמא קודם שחיטת הפסח הציץ מרצה רק במצא מת מושכב לרחבו של דרך והמת הוא טומאת התהום בשעת הטומאה אף דחזקתו שנגע כיון שהלך בלא התבוננות בכ"ז מציאות רחוק שלא נטמא לכן אף אם כי לתרומה טמא לפסח ונזיר טהור לעשות פסחו לשחוט ולזרוק אחר שנודע לו וז"ב וכן כתב המאירי בשיטתו. ונראה עוד לדעתי בשיטתו דאם נודע אחר זריקה שנטמא מקודם בודאי טומאת התהום אינו אוכל הפסח דההלכה דהידיעה הוי כמו הטומאה כאלו נטמא בעת שנודע והוי כנטמא אחר הזריקה, ולפ"ז מובן ממילא דליכא למימר בנודע קודם זריקה בטומאת תהום דמרצה דהא אינו אוכל ואנן גברא דחזי לאכילה בעינן. ומר בר"א אזיל למאי דמוקי משנתינו כר' נתן דלא בעי גברא דחזי לאכילה [עוד הארכתי בחדושי דקאי מר בר"א על כהן הזורק דהוי טומאתו כמו טומאת הדם דהציץ מרצה אף ביחיד. והארכתי הרבה ואכ"מ]. וכן שנו מפורש בירושלמי וט"ס נפל בו וכך צ"ל, צבור שנטמא בספק קבר התהום מהו שירצה עליו הציץ ק"ו ומה אם יחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה כו' צבור שיפתה כחו בטומאה ידועה כו' קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה עליו לפ"ש [פירוש דהידיעה חשובה כטומאה] את מחמיר עליו בצבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא עליו לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר [דחשוב כמטמאין השתא לאחר זריקה] קל שאתה מקיל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לאחר זריקה שלא יביא ק"ט את מחמיר בנזיר טמא שאם נתודע לו אחר זריקה יעשה כמי שנטמא וחזר ונטמא בשביל להביא קרבן על כל אחד [אם נטמא לאחר תגלחת טומאה] ובזה מדוקדק לשון רבינו שכתב אם נודע אחר שעשה פסחו [זה לשון תוספתא ג"כ] פטור מפסח שני אבל אינו לאכילה ודוק:
ובזה יבואר הירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה, חמש חבורות שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בעורה של אחת מהן כולן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פ"ש סברי מימר דר' נתן היא תיפתר דה"כ במיטמא בספק קבר התהום וכר' נתן זורק את הדם יעו"ש, ולדעתי הכוונה פשוט עפ"י מה שבארתי לעיל שיטת ירושלמי דבטומאת התהום אינו מרצה הציץ כדי לאכלן בטומאה, רק כ"ז שלא נודע הוא מרצה וכי נודע קודם זריקה אינו נאכל בשר הפסח ולכך אינו זורק בפסח דבעינן גברא דחזי לאכילה ולאחר זריקה הורצה כיון דאם לא נודע רק עד אחרי האכילה של פסחו היה מרצה הציץ עליו שוב כשלא נודע עד אחר הזריקה הלא באופן שלא נודע היה מרצה אף באכילה. והנה בבבלי איתמר אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו אחר זריקה אבל נתערבו קודם זריקה חייבין בפסח שני כיון דהפסח אינו ראוי לאכילה מחמת הספק שמא כל פסח פסול עיי"ש. והנה להירושלמי לא ניחא לאוקמי הך ברייתא בנתערבו אחר זריקה ולכך מוקי לעולם בנתערבו קודם זריקה ונמצא היבלת אחר זריקה, ונראה אלו לא נודע רק אחר האכילה שאכלו פסחיהן הרי פטורים מפסח שני דהא הכשר נאכל ובאמת היה מותר באכילתו רק כיון שנודע אסורים באכילה דילמא יאכל כל חד הפסול וא"כ הא בשעת זריקה לא נמצא היבלת וא"כ באופן שלא נודע היה עומד לאכילה הכשר רק הידיעה גרמה עיכוב אכילתו והיה נודע אחר זריקה וא"כ נזרק לאכילה ודוק. וזהו ממש כטומאת התהום אם נטמא ונודע קודם זריקה אינו ראוי לאכילה כיון שנודע ואם לא נודע עד אחר האכילה הורצה וכשנודע אחר זריקה דהידיעה מעכבת האכילה הוה כנטמא אחר זריקה דבגוונא דא שלא נודע היה עומד לאכילה, וכצ"ל כמיטמא בספק טומאת התהום דהוא דומה ממש לכאן ודוק: