גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור.
לכאורה מנ"ל לרבינו הא, הא דמי לכפאוהו שד ואכל מצה דלא יצא אם הבריא אח"כ דמה שאכל כשהיה שוטה ולאו בר חיובא לא מפיק מחיובו שנתהווה עליו אח"כ, וכאן דהיה קטן ואיך מיפטר מחיובו הבא אח"כ וכמו שהקשה בטורי אבן שם. ואע"ג דמובן דפסח לא דמי דשה לבית אבות כתיב ואף למאי דמסיק שה לבית אבות לאו דאורייתא פירשו רבוותא דכיון דלאו בר מנוי הוא לא קפיד רחמנא אם נאכל שלא למנויו בקטנים בכ"ז רחמנא שריה לעשות אותו טפלה ולאכול מפסח כמו גדול, בכ"ז מנא ליה לרבינו כן. ונראה דרבי ורבי נתן סברי אם הזיד בראשון ושגג או נאנס ולא עשה השני דחייב כדמפרש ריש פרק מי שהיה טמא למר משום דתשלומין דראשון ולמר משום דהתורה חייבתו על זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ופרש"י דה"ה אם הזיד בראשון ועשה השני ג"כ חייב כרת יעו"ש, אולם רבינו פסק לעיל ה"א כרבי ובכ"ז כתב אם הזיד בראשון הר"ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הר"ז חייב כרת הא אם עשה השני בודאי פטור מן כרת [אע"ג שבספר המצות כתב וכן אם הזיד בראשון ועשה השני חייב לרבי דלאו תשלומין נינהו, הרי דוקא לרבי נתן כתב דלא כרש"י דכיון דהוא תשלומין בודאי הוא תשלומין למאן דהזיד בשני וסברת רש"י לר"נ תמוה, אבל לרבי דשני רגל בפני עצמו סובר דחייב כרת אפילו אם עשה השני, כאן בחבורו חזר רבינו ממשנתו והעלה דאף לרבי אם עשה בשני מיפטר מכרת דראשון ודוק] וכן הוא מסתברא (נ"ב. וכן משמע לשון הגמרא זבחים ק"ו ע"ב תאמר בפסח שיש לו תקנה יעו"ש ודו"ק. ורש"י לטעמי' פירש פסחים בדף ס"ט דליכא כרת אם ימול למחר מוכח דבפסח יתחייב כרת אף אם יעשה את השני. אמנם הפירוש האמיתי פירש במס' שבת דף קל"ג יעו"ש ודו"ק ואולי גם רש"י כוון דאם לא ימול בניו כלל יהיו מעכבין אותו מלעשות הפסח כשיגיע ונמצא חייב כרת לכן פירש אם ימול למחר ודו"ק.) דחזינא לרבי אם עשה את הראשון אינו צריך לעשות השני ודוקא למאן דלא עשה הראשון סבר רבי דנתחייב בשני כמו גר שנתגייר בין פ"ר לפ"ש וכיון שהזיד בראשון אינו מתקן כרת של ראשון מה בינו לבין האיש שעשה הראשון, העושה הפסח בראשון יצא מן פסח השני בעשייתו את הפסח ומי שהזיד בראשון יצא בחיוב כרת דדרי אכתפיה ולמה יתחייב בשני על מה שהזיד בראשון הלא נפשו ישא תמורת חטאו, ומסתבר דבעשה השני פטור מכרת דראשון לכו"ע:
אולם נראה דתליא בחילוף גירסאות, דבריש מי שהיה טמא קאמר דהך דתנא דברייתא אלו שעושין את השני בועלי נדות וזבין ולא תני נדות וזבות כר"י וכר"ש, דר"י סבר נשים בפסח רשות, ורבינו חננאל גריס דהך דתני אלו שעושין השני זבות ונדות כו' כר' יוסי ור' יהודה והך דלא תני זבות כו' כר' שמעון דנשים אינן עושות בשני כלל וכן נכון. אולם לפי גירסת רש"י הוא משום דבסוף חלה תנן יוסף הכהן כו' אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה, ובירושלמי חד מפרש דסברי נשים אינן עושות בשני כל עיקר וחד מפרש אפילו כמ"ד רשות שלא יקבע הדבר חובה פירוש ויחשבהו לחובה וידחו השבת עבור הנשים ובאמת הוא רשות ואינו דוחה השבת, לכן למ"ד נשים בשני רשות אינן עושות כל עיקר שלא יקבע הדבר חובה, דבודאי למאן דאמר שלא יקבע הדבר חובה אין פירושו דנשים שבירושלים רצו עושין רק שמחוץ לירושלים לא רצו חכמים שלא יעלה אותן דכפי הנראה גם שבירושלים לא רצו חכמים שיעשה פסח מי שהוא רשות בפסח שני וכמו למאן דסבר לאוקמינהו כר"ש, והא דאמר ר' יהודה דנשים בשני עושין טפילה לאחרים היינו אם הזידה בראשון שתתחייב כרת אם לא תעשה השני אף באונס לכן בכה"ג עושין אותה טפילה לאחרים, אולם רש"י יפרש דהכא על חיובא קא מיירי מי שמחוייב בשני ומן התורה בשני רשות והא דעושין אותה טפילה לאחרים או דהוא מן התורה או דהא דהחזירוהו דוקא על מי שהוא מחוץ לירושלים אבל נשים שבירושלים עושין אף מדרבנן ודוק:
והנה לפי מה שנתבאר שיטת רבינו דהזיד בראשון ועשה שני פטור מכרת ודאי דאשה שהזידה בראשון ועשתה את השני פטורה מכרת אף לר' יהודה דנשים בשני רשות, דאין לומר דאשה כיון שפסח שני שלה רשות אינו מתקן את ההזדה דפסח ראשון מכרת, דא"כ מצאנו אשה חמורה מאיש איש שהזיד בראשון ועשה השני פטור מכרת ואשה תהא חייבת בכרת אם עשתה השני וזה דבר זר, ודאי אשה ג"כ פטורה מכרת אם עשתה את השני וזה ברור. [אם כי מה שבארנו לעיל לא משמע כן מהלכה ח' שכתב רצו שוחטין רצו אין שוחטין דכפי הנראה גם מדרבנן ואיהו יפרש הך דחלה על מחוץ לירושלים דוקא וצ"ע אמאי לא הביאו ואולי סבר כמאן דמוקי בירושלמי כר"ש דנשים אינן עושות בשני כל עיקר]. ובזה יומתק לנו מה דאמר בפרק האשה (דף צ"א) ר"י סבר במכסת נפשות כו' אפילו בשני נמי כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אבל אשה לא ור' יוסי מ"ט כו' וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא נפש ואפילו נשים, ועיין רש"י דגמיר ממגדף דכתיב הנפש שם וכמאן דכתיב נפש גבי פסח, ור' יהודה סובר דשפיר איכא כרת בשני אם לא עשתה פסח שני אם הזידה בראשון אבל על השני גופיה כתיב איש ולא אשה ודוק. ומעתה שנתברר שאף לר"י דנשים בפסח שני רשות מתקן את הנשים מחיוב כרת דראשון אעפ"י שלר"י אין שוחטין עליה בפני עצמה, מכש"כ קטנים דבפסח ראשון עושין אותן טפילה והן רשות אם עשו הראשון כש"כ דפטורים מן השני כיון שעשו הפסח בצירוף כל קהל עדת ישראל יצאו ידי חובתן, והא דאמר רבי קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב בפסח שני כגון שלא שחטו עליו בראשון ונכון:
ולפי מה שבארו האחרונים בשיטת הירושלמי ריש פרק האשה דמשני על הך דמקשה גמרא דילן בנדרים על ר' יוחנן דאמר אדם מפריש קרבן על מחוסר כפרה שלא מדעתו שכן מביא על בניו ובנותיו הקטנים אע"ג דלאו בני דיעה נינהו, א"כ יפריש אדם פסח על חבירו שלא מדעתו שכן מפריש על בניו הקטנים, ומשני שבפסח הכפרה אינו רק כשהוא קטן ולפי חיוב שלו שצריך האדם להמנות אנשי ביתו הקטנים על הפסח דשה לבית אבות כתיב ושפיר מהני המנין וההפרשה שלו לצאת ידי חיובו כשהוא קטן הא בגדול להפריש שלא מדעתו לא מהני לצאת חובת הגדול דבר חיובא הוא לעצמו לא כן בחטאת הלא בזה שמתכפר כשהוא קטן מפקיע החיוב ממנו כשיגדל הקטן לא יהא צריך להביא חטאת ולכך שפיר ילפינן שאדם מביא על חבירו שלא מדעתו והוא תירוץ נכון. אבל קשה לשיטת רבינו דאף אם הגדיל בינתיים ג"כ פטור אם שחטו עליו בראשון ופטור מלעשות פ"ש הואיל וכבר שחטו עליו בראשון, א"כ קשה תו קושיית הגמרא א"כ יפריש אדם פסח על חבירו שלא מדעתו. אך למתבונן אין זו סתירה כלום, דכאן אף אם היה עו"ג בפ"ר כי נתגייר והוי בר חיובא בפ"ש נתחייב בי"ד של אייר לעשות פסח וא"כ סיבת החיוב שלו הוא חצות י"ד של אייר לעשות פסח, אך בזה יש תנאי אם לא עשה את הראשון דוקא וכשעשה הראשון אף באופן דלא הוי בר חיובא גמור תו לא נתחייב בשני והקרבת הפסח בראשון הוא סיבה שלא יחול עליו החיוב כשיגיע זמן הפסח השני, לא כן במחוסר כפרה הלא סיבת החיוב שלו להביא חטאת כפורים אינו זמן שנעשה בן י"ג שנים שאז לא נטמא בזיבה וצרעת וכיו"ב, רק שסיבת החיוב כשהיה קטן דכשהיה קטן אין הוא בן דעת לצוותו להביא קרבנו וכשנתגדל נעשה בן דעת ועומד הוא בצווי להביא קרבן ואפ"ה מהני ההפרשה כשהוא קטן אף שהוא שלא מדעתו לכפר עליו ולהפקיע החיוב ממנו שהוא מחויב בקרבן חטאת כמו גדול שנטמא בצרעת לכן ילפינן מיניה דאדם מפריש קרבן על חבירו שלא מדעתו, דהקרבן כשהוא קטן עליו הוא ממש כמביא קרבן על גדול שלא מדעתו דהחיוב עליו כעל גדול, לא כן בפסח שרק זמן י"ד של אייר מחייבו ואינו נמשך כלל מחיוב פסח הראשון, דהא עו"ג ונתגייר חייב בפסח שני, א"כ הקרבת פסח ראשון עליו אינו רק סיבה שלא יחול עליו החיוב החדש. וזה כבר בארנו בהוכחה עצומה דאף באופן שהוא אינו חיוב גמור מפקיע את החיוב. וכפי הנראה גם סוגיא דפרק האשה בבבלי סברה כן אליבא דר' יוחנן דשה לבית אבות דאורייתא, ומה"ת צריך להימנות אותם מחיים רק דלא בעי דעתם דבלאו הכי אינם בני דיעה ושה לבית מ"מ, לכן אמרינן דיש ברירה דרק מדרבנן צריך דעתם ולכשירצה אחר שחיטה הוברר מעיקרא ולהכי אמר שם (דף פ"ט) אא"ב דאמנינהו מעיקרא שפיר דמנין בעי מיהא מחיים רק דדעתו לא בעי מחיים ולכן אר"ז על יתום ששחטו עליו אפוטרופסין דמש"ה יש ברירה דשה לבית אבות מ"מ בלא דעתן, והך סוגיא סברה כהירושלמי לתרץ קושיא דפסח על מחוסר כפורים וכמוש"ב, וכיו"ב פירשו רבנן בתוס' גיטין (דף כ"ה), ומש"ה השמיט רבינו הך דקטנים לא בעי מנין מחיים משום דפסק כהך סוגיא דפרק האשה וכל הגט ודוק בכ"ז:
וראה בכס"מ מש"כ בשם מהר"י קורקוס וטעמו נכון, ובפרט היכי שהוא מופלא הסמוך לאיש דמה"ת נדרו נדר והקדישו הקדש, ועיין ירושלמי יבמות פרק בית שמאי דבעי אם הקדיש פסח אם מהני וקדוש וז"ל בהלכה ב', מהו שיביא פסח מאחר שהוא חובה אין מביא כו' ומשנהו לשם שלמים מביא מסתברא דלא חייבתו תורה אח"כ בשני ובפרט דשה לבית אבות כתיב ואכמ"ל. וסמוכין לשיטת רבינו נראה מהא דאמרו בחגיגה (דף ט') חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ור"א כו' אע"ג דלא חזי בראשון לא חזי בשני ונטמא בראשון כו' וכן בירושלמי שם, ולפלא מדוע שבקי מילתא דשכיחא טובא קטן שהגדיל במועד אם חייב בראיה וחגיגה או לא דאמרינן הואיל ולא חזי בראשון לא חזי בשני לר"י ולר"ה חזי ומחייב בראיה וחגיגה וע"כ משום דקטן חייב מדבריהם כיון שהגיע לחינוך משיכול לרכוב כו' וא"כ הא מייתי קרבן בראשון ופטור לכו"ע בשני. ואם נאמר דלמ"ד תשלומין זל"ז חייב אף אם הקריב בראשון וראה פנים בראשון להקריב משנתגדל ולהראות בעזרה, א"כ הוה ליה לשום תנא להשמיענו דקטנים הנעשים גדולים ברגל ממתינים עד שיגדילו ואביהם אינו חייב לחנכם קודם בראשון שבלא זה יביאו כשיגדילו, וכל כהאי מלתא הו"ל לתנא להשמיענו לר' הושעיא דאמר דהן תשלומין זה לזה, וסתימתן של התנאים יוכיח כי לא חילקו בין קטן לקטן וכל מי שמביא קרבי בעודו קטן ושוב אח"כ הגדיל יוצא במה שנכלל בכלל ישראל ועשה כמוהם בעודו קטן ולא חייבתו גדלותו עוד הפעם, והדבר נכון ודוק:
Loading...
5:7
1
Loading...