Ohr Sameach on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property 1:14

המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד כו'.
נראה לי בזה, דדוקא היכי דנתכוין לבייש מי שהוא בר חיובא דבושת אם ביישו, כמו קטן דמכלמי ליה ומיכלם, אבל אם מי שנתכוין לבייש אותו הוא לאו בר חיובא דבושת עליו, פטור, אולם רבנן בתוספות פליגי ע"ז, יעוין בסוגיא דקאמר מני לא ר"מ ולא ר"ש ולא ר' יהודה אי ר' יהודה הא אמר אין לעבדים בושת ואי ר"ש הא אמר נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא מה קטלא עד דמתכוין לו דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו בושת נמי עד דמכוין ליה דכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיתכוין לו לעולם ר' יהודה וכי קאמר אין לעבדים בושת למיתבה להו אבל למישם שיימינן בהו, מוכח דלהחולקים על ר"ש אף דמי שהוא נתכוין לביישו לאו בר חיוב בושת עליו דאין לעבדים בושת, בכ"ז חייב בבושת, אף ע"ג דבקטלא אם נתכוין להרוג נופלים והרג בן קיימא, לעו"ג והרג ישראל פטור אף לרבנן דפליגי על ר"ש וכבר עמדו ע"ז רבנן בתוספות, ומה שתירצו דליכא קרא בבושת, ור"ש דריש במבושיו דמייתר לפטור נתכוין לזה ובייש את זה, ולזה הניחו בקושיא דרבנן מאי דרשי בהך קרא. אולם בזה מחוור כמו שפרשו קדמאי בשיטה, דמושלחה במבושיו דרשינן קרא דבעי כוונה לבייש ואם לא נתכוין לבייש פטור, רק דלר"ש דסבר גבי קטלא דזה לא מקרי מתכוין, הוה"ד גבי בושת אם נתכוין לבייש אחר ובייש זה לא הוי כוונה ופטור, וא"כ קשה מאי משני בעבדים אבל למישם שיימינן בהו כיון דלא נתכוין לבייש מי שהוא בר חיובא:
לכן נ"ל דזה קיי"ל אם נתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש שהוא חייב בבושת, ומקרא דוהחזיקה נפ"ל בסוף כיצד הרגל, וכי קאמר ר' יהודה לפטור בעבדים היינו דוקא מבושת דלאו אחיו הוה, הא בכל מילי דנזקים שוה עבד לבן חורין, א"כ כיון דנתכוין לבייש זה ובייש זה חייב, דכיון דאת מי שנתכוין לביישו חייב בתשלומי בושת עליו תו מקרי כוונה אף עפ"י שבייש איש אחר כמו גבי קטלא, רק אם תרצה לפוטרו תפטור אותו מטעם דעבד לאו בר חיובא, וכיון שנתכוין לבייש את מי שאינו בר חיוב בושת עליו הוי כמו נתכוין לנפל והרג בן קיימא דפטור לא כן אשיבך, דהא על נזיקין חייב אם הזיק את העבד, א"כ לגבי נזיקין הוי כמו נתכוין להזיק את מי שהוא מביישו, דלענין נזיקין כיון דלהעבד בר חיובא דנזיקין עליו הוי שפיר כוונה, והוי ממש כמו נתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש דעדיפא טפי, דכאן נתכוין לבייש העבד ושם לא נתכוין כלל לבייש ולכן חייב אף בבושת, משא"כ לרבי שמעון דאעפ"י שנתכוין להרוג את מי שהוא בר חיוב מיתה על הריגתו כיון דלא נתכוין להרוג את מי שהרג לאו כוונה הוי, וא"כ מאי תאמר הא חייב בנזקי פלוני דהוי כמו לא נתכוין להזיק כלל דפטור מבושת לשלם, ואם תאמר הא בנזיקין שלו חייב אע"ג דנתכוין לבייש אחר, א"כ תו הוי כנתכוין להזיק, זה בדותא, דנזקיו חייב לשלם מטעם דבנזיקין מיחייב לשלם אף בלא כוונה ובאונס, והוי כמו לא נתכוין להזיק דמחייב בנזיקין ופטור מבושת, וכמו בנפל מן הגג ברוח מצויה דלא נתכוין להזיק וחייב בד' דברים ופטור מבושת, משא"כ לרבנן דכל מקום דמי שהוא מתכוין למי שחייב עליו הוי כוונה לענין מיתה, וה"ה כיון דחייב בנזקי עבד הוי כמו נתכוין להזיק וחייב אף שלא נתכוון לבייש, וזה נכון. ואם תפקפק הא בנתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש חייב בדמי בושתו של מי שביישו, א"כ כאן לרבנן דנתכוין להזיק קרינא ביה, דעל נזיקין של עבד חייב ונתכוין לבר חיובא, א"כ הוי כוונה לדידהו, אע"ג דלא נתכוין לבייש, ישלם דמי בושתו של מי שבייש ולמה נותן דמי עבד מי שנתכוין לביישו, זה אינו, דבלא סברתי מוכרחין אנו לחלק, דתמן נתכוין להזיק מי שהיה ראוי לבושת, ומסיבת ההיזק היה עלול לבוא אל הבושת בשיעור הזה, משא"כ כאן שלפי כוונתו לא היה עלול לבושת בן חורין וכיו"ב, וכ"ז על שיעור הבושת הגדול מזה שכוון עליו, אבל לפוטרו מבושת לגמרי קמו הדברים שכתבנו למעלה, דהא נתכוין להזיק דפלוני עבדא חייב בנזקיו ונתכוין לבר חיובא זו והזיק בר חיובא אחר מתכוין קרינא ביה לגבי הבושת המגיע מזה ההיזק, בינה זאת:
ולפ"ז יתבאר לנו דין חדש, דאם נתכוין לבייש עו"ג ובייש ישראל פטור אף לרבנן, דהא כוונתו היה רק למי שאינו חייב לא על בושתו ולא על נזקיו, וא"כ הוי כמו דלא נתכוין להזיק כלל ופטור לכולי עלמא, וכן מורה לשון הברייתא דתני נתכוין לבייש את העבד כו' כיון דאין לעבדים בושת רק למישם שיימינן בהו ואטו לא שיימינן בעו"ג, ועל כרחין כדפרישית, ועוד למדנו לפי דרכנו, דאם ביישו באופן דאינו חייב רק בבושת בלבד כמו רק בפניו וכיו"ב. אז אם נתכוין לבייש עבד לר"י פטור דאין זה כוונה כלל ודוק:
והנה שיטת רבינו נראה כפירוש התוס', לכן אף ע"ג דפסק כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור כמוש"פ בהלכות רוצח פרק ד' ובפירוש המשנה לסנהדרין, בכ"ז גבי בושת מחייב, דסבר בהא כרבנן דדרשי במבושיו לשום דרשא, וא"כ ליכא קרא לפטור בנתכוין לזה ובייש את זה וחייב, כמו דחזינא לרבנן דמפלגי דגבי קטלא פטרי בנתכוין לנפלים והרג בן קיימא וכיו"ב, ובבושת מחייבי בנתכוין לעבד דלא מתחייב על בושתו כלום, והיינו משום דליכא כאן קרא וא"ש טובא, אכן קשה לשיטת התוספות דמנא לן כלל דר"ש דריש כאן במבושיו לפטור נתכוין לזה ובייש לזה, אטו מי מצאנו מפורש לר' שמעון דסבר דנתכוין לזה ובייש את זה פטור לכן נראה כמוש"כ לעיל, ושיטת רבינו א"ש דסבר לרבנן דנתכוון לזה והרג זה בשור חייב, חזינא דזה אינו נחשב כאינו מתכוון, לכן הגם דכתיבא קרא גבי בושת דבעי כוונה, מ"מ בנתכוין לזה ובייש את זה חשיבא כוונה, משא"כ לרבי שמעון דבין במיתה דאדם בין במיתה דשור חשיב זה לאינו מתכוין ודאי דלגבי בושת דצריכא כוונה ודאי דחשוב אינו מתכוין ופטור מבושת בנתכוין לזה ובייש את זה ודוק: