בד"א כשידע שאסור כו' אבל אם לא ידע וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת כו' וה"ה בשאר העריות כו'.
הכס"מ כתב ופשוט הוא. אמנם לענ"ד בסוגיין שם דאמר ואי בע"ה אידי ואידי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ופרש"י ז"ל דהא לא ידע שחטא דלפי דמיונו דלא ידע שאסור לפרוש סובר דאנוס הוי ולא עשה עבירה כלל וכמו בשלא סמוך לוסתה, ולפ"ז בשאר עריות דבשגג שסבר על אחותו שהיא אשתו ובאמצע ביאתו נודע לו שהיא אחותו ופרש בקישוי חייב שתים דהא ידע בנתיים שחטא וחייב שתים ודלא כמוש"כ רבינו וצריך ביאור. אולם נראה דרבינו מפרש בשיטה אחרת, דלדמיון באוכל שתי זתים חלב ובין זית לזית נודע לו דזית הראשון חלב הוא אם בההעלמות הוא שסבור שהן שומן פשיטא דלא שייך זית לזית דכל שגגה בפני עצמה שסובר שכל זית חלב הוא שומן ובמה שהוא סבור שהוא שומן אינו שייך אל הראשון, לא כן הכא בערוה שאילו ידע קודם הכניסה שהיא אחותו לא היה בא גם אל הפרישה ונמצא העלם הכניסה גורמת וסיבה אל הפרישה, ואם השגגה הוא שסובר שחלב מותר באכילה ונודע לו בנתיים שחלב אסור ג"כ הידיעה מחלקת דידיעה שבנתיים היה צריך לשכוח אחר כך, דאם היה יודע שחלב אסור היה מזיד אח"כ באכילתו אבל הכא יודע שפיר שהוא חייב חטאת והיא אחותו ואפ"ה שוגג על הפרישה ואדרבא אפשר שידיעתו גרמה לו לפרוש ממנה באמצע ביאתו ולכך חשוב העלם אחד. אבל בבועל סמוך לוסתה והוא ת"ח לזו ולא לזו חייב שתים אף דלכאורה הא שוה כע"ה, ניחא שפיר דבועל אחותו וסבור שהיא אשתו דבכניסה היה ענין שגגתו על דבר שהוא לעבר דסבר שהיא אשתו ולכן אח"כ על הפרישה סובר דמותר ושתיהם ענין אחד שסבר שהוא מותר, לא כן בבועל סמוך לוסתה דהשגגה היה על ענין שהיה באפשרי שלא תראה [ויתעכב הדם במקור הרחם] ועל ענין העתיד אבל לא שטעה על האיסור שהוא מותר א"כ הוה ענין שגגה בפ"ע שאינו שייך כלל לשגגה שניה שסובר שמותר לפרוש ואינו יודע האיסור שהוא מותר. זה עומק שיטת רבינו בזה. וזכיתי לחידושי ר"י בן מיגאש וראיתי שהלך בדרך זה ורבינו אזיל בשיטתו, ובחידושי לגמרא הארכתי עוד בזה ודוק:
והוא הדין בשאר העריות כו' לא יפרוש מיד כו'.
התבונן באחד שבא על הערוה במזיד ובתוך ביאתו נתחרט אסור לפרוש הימנה בקשוי דקריבה זו היא פרישה כמו שאמרו בפ"ב גבי נדה ואע"ג דבתוך כך יוציא ש"ז ומזה יולד ממזר ונמצא מעכב את התשובה דבא כו' והוליד ממזר קרו לי' סוף פ"ק דחגיגה מעוות לא יוכל לתקון לא איכפת לן דכיון דהפרישה בקשוי הוי' כביאה אחריתא אסור לו לפרוש דעל עצם האיסור אין הש"ז מוסיף איסור כמו"ש רבינו בפי' המשנה להוריות יעו"ש ומה שלענין עוה"ב הוא מעות לא יוכל לתקון בנוגע להדין הוי שני דברים נפרדים ולפ"ז יתכן אם שגג וסבור שמותר לפרוש כדי שלא יולד ממזר ויהי' מעוות לא יוכל לתקון הוי בגדר טעה בדבר מצוה דאינו חייב חטאת לכך לא נקט אלא בנדה דאין הולד ממזר ושם השוגג אינו טועה בדבר מצוה ובשפחה חרופה צ"ב אם צריך להמתין מלפרוש ודו"ק.