בד"א כשהיה אותו הזכור עצמו אבל אם היה זכור אחר כו' חייב על כל גוף וגוף.
יפלא למעיין בסנהדרין (דף נ"ד) אבל הבא על הזכור והביא זכר עליו הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בין לר"א בין לאביי לר' ישמעאל חייב שלש לרע"ק חייב שתים, ואמאי לא מחייב לרי"ש אליבא דר"א משום נרבע לבהמה מלאו דלא יהיה קדש, וע"כ משום דהביא זכר עליו דג"כ מלא יהיה קדש נפקא אע"ג דזכר ובהמה תרין גופין נינהו וצ"ע. [ובאמת התוס' שם בד"ה הנרבע העירו מהא דאמרינן בכ"מ גופין מחלקין ותירוצם דחוק ואולי דסברתם כמוש"כ ביבמות (דף נ"ד) ד"ה בזכור מהו דזכור ובהמה לא ילפינן מעריות יעו"ש, אולם כאן לגופין מחולקין הא לא גרע מחייבי לאוין דעלמא דילפינן מעריות עיין קדושין ע"ז בתוס'] וראיתי שהשעה"מ עמד בזה. אולם שמועה אחת מסייעא לרבינו בכריתות (דף ג') דקא פריך תנא מאי קא חשיב כו' אלא רישא רי"ש כו' אי הכי ניתני נמי הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, ויפלא דכיון דתני הביא הזכור עליו תו לא מתוסף עליו חיובא משום הביא בהמה עליו דתרווייהו נפ"ל מלא יהיה קדש ואינו חייב אלא חדא, וע"כ דהסברא כרבינו כיון דהוי גופין מוחלקין זכר ובהמה חייב שתים ופליגא על שמועה דסנהדרין, אך מהא לא מצי לדחות, דמצינן לומר דכאן אזדא למ"ד מיתות מחלקות אע"ג דנכללין בלאו אחד וכאן הרי חלוקים הם במיתות דנרבע לזכר כתיב מות יומתו שניהם ונרבע לבהמה נפ"ל מכל שוכב עם בהמה אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב וזהו כריש לקיש דאמר באוב וידעוני שחלוקין למיתות, ופשוט דלדידיה חייב שתים משום נרבע לזכר ונרבע לבהמה ודוק:
אולם מקור דברי רבינו מעיין נובע מירושלמי סנהדרין פ"ד מיתות דקאמר דנרבע לשני זכרים או לשני בהמות חייב שתים דכל חדא גרים ליה יעו"ש, דאזיל לטעמא דגופין מחולקין משום הואיל והוא גרם להן וכלשון הברייתא בכריתות (דף ט"ו), הרי מבואר דגם בזכור ובהמה חייב על כל חדא ומפורש כרבינו ודו"ק. וליישב הגמרא דסנהדרין יתכן, דאימת אמרינן גופין מחולקין היכי דכתוב בקרא האיסור על הבעילה כגון איסור של שכיבה או לקיחה אבל לאו דלא יהיה קדש הוא ענין מורה על ענין הפקר שמפקיר עצמו לזנות בענין שהוא נרבע אבל אין זה ענין מיוחד על הביאה רק על ענין ההפקר ודוקא בנדה ושאר עריות דנזכר ענין גלוי ערוה או השכיבה או הקיחה אבל תואר קדש הוא ענין ההפקר וכי מפקיר עצמו לשני גופין שם הפקר חד הוא ודוק:
Loading...
5:3
1
Loading...