Ohr Sameach on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions 2:15

היו לפניו שתי בהמות כו' ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחלה כו'.
בזה פליגי לחד לישנא ר' אמי ורבה, וללישנא קמא ליכא מאן דפליג בהא לכן פסק כרבה דמשום הידור מצוה מביאין קדשים לבית הפסול ושוחטין בשבת גם את השמינה ולא איכפת לן מה דעבדינן בשבת משום דשבת הותרה אצל עבודה כדאמרו סוף פרק טרף בקלפי [וכש"כ דמתירין ציצית אם אינו מהודר אע"ג דהנך ציצית נזרקין כמו כל תשמישי מצוה וכן פסקו הט"ז ומג"א סימן ט"ו יעוי"ש] ומוכח דרב נחמן ג"כ סובר כן דאיהו אמר פ"ק דיומא (דף ז') דטומאה הותרה בצבור, ופריך מהיה עומד ומקריב מנחת פרים כו' ומשני אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן וכבר פירשו בתוספות דמדבריהם הוא אלמא דמשום הידור מצוה דליתי בטהרה אומרין להביא אחרת אע"ג דמנחת נסכים היא סולת בלולה וחייב משום לישה ועביד מלאכת לישה ביוהכ"פ, דאם תימא דכבר נתקדשו בכלי מאתמול הלא איפסול בלינה עיין תוס' מנחות (דף ט"ו) ד"ה אפשר לשנותן וע"כ דמשום הידור מצוה דחינן יוהכ"פ וזה כרבה, וברור:
אולם לדעתי יתכן הכוונה בגמ' כך, כיון דיחיד הוא מהדרינן דאין מביאין קדשים לבית הפסול דמצי לשאול על נדרו דהא ממון של כה"ג הוא וחולין הוי ויכול להיות דזה גופא הפתח דאילו ידע דתהא נטמאת קודם הקרבה לא הפרישה וכמוש"כ הפוסקים בחלה שנתערבה, וזה הנפק"מ בין יחיד לציבור אשר אין מובן לזה דהא לענין דחיה דטומאה ל"ש בין יחיד לציבור שכל שזמנו קבוע דוחה השבת והטומאה, ולפ"ז א"ש דשל ציבור ליכא מאן דשאיל עליה. ויתיישב ג"כ בזה מה דאמר לגבי פר אהרן דהותרה טומאה אף ע"ג דקרבן יחיד הוא (ועיי' בריטב"א) לא הוי כמו אילו משום דבפרק הוציאו לו (דף נ"א) אמר דפר אהרן אחיו הכהנים מקיבעא מתכפרי ורחמנא אפקרינהו בי גזא דאהרן לגבי אחיו הכהנים ולא מצי שאיל אע"ג דאיהו הוי המקדיש, [ומזה ראי' לאם הקדיש שליח דהשליח לא מצי שאיל על ההקדש] ולכן לא מייתינן קדשים לבה"פ משום טומאה דהותרה בקרבן שזמנו קבוע ודוק. ואולי יתכן דהגמרא אמר במנחת אילו של אהרן משום דהאיל קרבן יחיד רק דוחה הטומאה משום שזמנו קבוע ומנחת נסכים של האיל הלא דינו ככל המנחות דאמר מר ומנחתם אפילו בלילה ואפילו מכאן ועד עשרה ימים ואין זמנה קבוע כמו גוף הקרבן הוא אילו של אהרן לכן מהדרינן אטהרה אף למ"ד טומאה הותרה בציבור כיון דהוי מנחה של קרבן יחיד ואין זמנה קבוע, ואף דמנחות ונסכים דוחין השבת והטומאה מכל מקום אין זה רק דחוי' בהו ובעי ציץ לרצויי ומיושב קושיית תו"י (בדף ח') על הא דפריך וא"א הותרה בציבור הזייה למה לי אמאי לא אמר משום אילו של אהרן, דאילו של אהרן כיון דזמנו קבוע אע"ג דיחיד ג"כ הותרה טומאה אצלו רק במנחה דיליה הוי דחוי' ודוק:
ולמאי דגריס בגמרא אליבא דרבה ואפילו נמצאת הראשונה כחושה, יש להעיר דנימא דנשחטה בטעות שאילו ידעו שהיא כחושה לא הקדישו בסכין קדושת הגוף והוי קדושים קדושת דמים בלבד, וכמו כל קרבנות צבור דאמר רבה בפ"ק דשבועות (דף י"א) דתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין דלב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו כו' ואם לאו יהיו לדמי נסכים וא"כ תו הוי כבעלי מומין מעיקרו דאיך חזי לנסכים ולכך אין טעונין העמדה והערכה [כמוש"פ תוס' שם ע"ב ד"ה אי הכי] וחזיא לפדיה וא"כ הך קדושה דנחתא לה ע"י שחיטה בסכין הוי ע"י טעות שלא ידעו שהיא כחושה. ואולי משום זימנין דמיטרפי או מיפסלי השאר וצריך להתכפר בכחושה ולכן ניחא להו דליהוי חל קדושה על הכחושה או דסכין עדיפא מכלי שרת ומקדש שלא מדעת ודל דעתו סכין מקדש עיין פרק התודה (דף ע"ט) בזה ויש לדבר מזה, ועיין זבחים (דף ו') תוס' ד"ה סכין מושכתן למה שהן בשם הערוך. ובאמת ר' יוחנן סובר דסכין לא מקדש שלא מדעת ורבינו פסק בפי"ב מהלכות פסוהמ"ק כר"י משום דרב אשי שקיל וטרי אליביה (בדף מ"ח) בשחט שני כבשים על ד' חלות. אך כבר חלקתי במק"א דלענין גופא דזבחא סכין מקדש שלא לדעת רק לענין הלחם דלאו גופא דזבחא סבר דגרע מכלי שרת דלית ליה תוך וא"ש לפ"ז. אמנם בעיקר הדבר יש לפקפק ואכ"מ: