שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת כו' חייב חטאת כו' (והבשר מותר בהנאה) ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמם לשמן כו' עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר אימורים לערב והבשר יאכל.
כן הגירסא בתוספתא מנחות פרק ה' לפנינו, אמנם נראה ברור דהגירסא מהופכת וצריך להיות ואם עבר וזרק דמם כו' עלו לבעלים לשם חובה [והבשר מותר בהנאה], שעדיין אסור באכילה עד שיקטיר אימורים דכל זמן דאיתנהו מעכבי ולערב שיקטיר אימורים אז הבשר יאכל, וזה דלא כמוש"כ תוס' ביצה (דף כ') סד"ה מאי בינייהו כו' (ועיין מש"כ לעיל בפ"ט הי"א ממעה"ק בזה) אבל קודם זריקת דמים אז הבשר אסור בהנאה אף בקדשים קלים דאע"ג דאין בהן מעילה לא נהנין עד שיזרק הדם וז"ב:
והנה המשל"מ העיר דכאן הביא רבינו מתוספתא דאם שחט קרבן צבור שלא לשמו יזרוק הדם ולעיל בהלכות פסולי המוקדשין פט"ו גבי שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אם היה שבת לא יזרוק, ובצל"ח הוכיח דע"כ בכבשי עצרת מיירי כאן דתני ויקטיר אימורים לערב וע"כ לאו בעולה מיירי ובחטאת פסול שלא לשמו יעו"ש. ונראה פשוט דהתם מיירי בהונפו הכבשים עם הלחם כמצותן א"כ תנופה קובעת שתיהן וכי שחט שלא לשמן אבד הלחם דאין להם הכבשים שהונפו קודם עמם וא"כ אח"כ אחרי שחיטה אינו מניף כלל דאין לחם נמצא דכבשים בלא לחם אין דוחין השבת והוה כקרבן יחיד שאינו דוחה השבת, אף דאבד הלחם משום השחיטה שהיתה שלא לשמה מ"מ לא דמי לשלא לשמו דהתם הפסול אינו ראוי לבוא רק עד סוף שחיטה, משא"כ פסול דבא בלא לחם הוא בא בפני עצמו וראוי להמצא קודם השחיטה והוא כקרבן שנמצא בע"מ שג"כ לא יזרוק וכיון שבאופן שהוא עכשיו בעת זריקתו אחר שנשחט שלא לשמו הוי בלא לחם שאבד הלחם שלא היה מי שיקדשם, באופן כזה בלא לחם לא היה ראוי מעיקרו לדחות השבת ותו דינו כקרבן יחיד שאינו דוחה שבת ששחטו בשבת שלא יזרוק הדם, אבל באופן שלא הונפו עם הלחם או בשאר קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן יזרוק הדם ובזה מיירי הכא ודוק. ובתוספתא הגירסא חטאת ששחטה שלא לשמה והוא לשם חולין דכשר ואינו מרצה, ועיין לעיל פסוהמ"ק פט"ו:
Loading...
2:14
1
Loading...