וכל אותן הל' יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין.
המשנה גלח או שגלחוהו לסטים כו' שלשים יום פירש רבינו דאם נזר מאה יום ומנה עשרים יום וגלחוהו לסטים ממתין שלשים יום שאינן עולין לו ואח"כ מתחיל להשלים שמונים ימי נזירותו ולפי זה אתי שפיר דתני גלחוהו לסטים דאם נטמא למת מצוה דמביא קרבן טומאה וסותר נזירותו משלים אחר תגלחת טומאה מיום השמיני שהוא הבאת קרבנותיו את השמונים יום ואינו צריך להמתין שלשים יום שלא יעלו לו. וכן בתגלחת צרעתו יעוי' דף ס' וכן באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר ומנה נזירותו ונולד לו בן דמגלח לנזירות בנו ומשלים נזירותו ואם בנו נולד לשמונים יום משלים אח"ז שלשים יום כפי' רבינו שם. רק בתגלחת אונס שלא כמצותו אז אינן עולין לו שלשים יום.
ולפי זה מסתפקנא אם גלחוהו לסטים ליום השלשים מנזירותו והי' צריך לשהות שלשים יום של גידול שער בלא מנין כלל ואח"ז נטמא דביום טהרתו היינו אחר שבעה מגלח תגלחת טומאה מי אמרינן דלמחרת יום תגלחתו וכשיביא קרבן טומאה חוזר ומונה נזירות טהרה או כיון דנתגלח שלא כמצותו וכבר חלה עליו להמתין עד מלאת שלשים יום בלא מנין ורק אח"כ למנות ימי נזירותו הנשארין תו אף כי נטמא אח"ז אם כי מגלח ומביא קרבן טומאה צריך להמתין שלשים יום שלא יעלו לו ויחזור וימנה נזירות טהרה ומסתברא כפן הראשון. ואם כה נאמר יוכל להיות כי נזיר טהור שטמא עצמו לא יעבור בבל תאחר אם גלחוהו מקודם שלא כמצותו דהא אדרבא עכשו מקדים הוא נזירות דטהרה ותגלחת דטהרה. ולפ"ז יהא מיושב מה דיש חורש תלם אחד כו' דכהן והוא נזיר דהקשו הא איכא בל תאחר יעו"ש ובכה"ג ליכא ב"ת ודו"ק.