ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה.
בשו"ת מוהרימ"ט בשניות סימן כ"ד הביא דברי המבי"ט שע"י פתח יש לו היתר וטעמו דנדר ע"י פתח הוי כעין נדרי טעות ואין צריך התרה מה"ת רק מד"ס וכיון דרבנן הוא דאצריך, בנזירות שמשון דלא אפשר בחרטה ובהתרת חכם לא העמידו חכמים דבריהם ואין צריך התרה כלל, והאריך מאוד בכל הסוגיות, ולא זכר שם דברי רבינו נסים פרק נערה (דף ע"ה) ד"ה הא כדאיתא כו' אלא מיהו לענין שיהיו מופרין נדרי אשתו לאחר שיחולו שפיר איכא כו' קו"ח כיון דבנדרי עצמו אשכחן דטעותא דקמי נדרא מבטל נדריו כו' ואפ"ה ההוא גוונא גופיה לא מבטל להו לאחר שידור דהא כל נדר שהוא נדר בפתח נדר טעות הוא, דמ"ל אם מצינן למימר דאילו ידע מה דאתני מעיקרא לא היה נודר, ומ"ל אי מצינן לומר אילו הוי ידע הפתח דידע עתה לא היה נודר דא ודא אחת היא, אלא מאי אית לך למימר דנהי בהאי גוונא אינו מתיר לעצמו לאחר הנדר כו', הרי מפורש לפירוש הר"ן דע"י פתח ג"כ אין מתיר לעצמו מה"ת ובעי התרת חכם, וכולהו פלפולא דר"א דבעל מצי מיפר קודם שתדור מקו"ח ולא מקיש להקמה וע"כ דמענינא דאורייתא מייתי וז"ב:
אמנם ראיתי בחידושי רשב"א לנדרים פ"ג על האי דאתא לקמיה דר"נ א"ל נדרת אדעתא דהכי כו' פתח פיתחא לנפשיה ר' אומר איזהו דרך ישרה כו' והשתא דאיקפוד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרה ושרא לנפשיה, ופירש, ובפרושים ראיתי בריש שמעתין כו' אפילו ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהא אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר נפשיה כו' הואיל ולא היה נדר מעולם כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה וכי כתב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה ואינו מחוור עכ"ל. הרי דשיטת הפרושים דבפתח מצי להתיר לעצמו דאין זה רק נדרי טעות ומדרבנן צריך התרה לכן מתיר לעצמו, וזה דעת רש"י בפירושו לנדרים (דף ס"ה) א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ולשון רש"י שם ואמר רב ת"ח מיפר לעצמו ומפרש דמש"ה יתיר לעצמו וזה כשיטת המבי"ט. אולם רבו החולקים עליו וכולהו רבוותא פליגי על רש"י והפרושים. אמנם מה שהכריע המהרי"ט דבפתח שעבר שאני דבזה הוי ודאי כנדר טעות ומן התורה לא בעי התרה כמו שאמר קונם שאני נושא פלונית סתם ואח"כ אמר לא נדרתי אלא לפי מה שאמרו לי כעורה היתה וכיו"ב כיון דנאמן אדם על עצמו ונמצא מוטעה בעיקר הנדר לא בעי התרה דבר תורה, וגם בנזירות שמשון יש שאלה דתמן לא העמידו דבריהם, עכ"ד. אין זה מילי דסברא אך יוצאים מפי רבוותא בעלי התוס' בנזיר פרק ב"ש על משנה דמי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו וכו' ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר ופירשו כלומר הוי חרטה מעליותא שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות שאלמלא ידע שנגנבה לא הוי נודר דאיגלאי מילתא למפרע דבטעות הוי ולא חל אפילו רגע אחד דכיון דלא נדר אלא על בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוא ונראה דאפילו ב"ש מודו בהא דלא הוי נזיר יעו"ש הרי דב"ש דסברי הקדש טעות הוי הקדש ואין שאלה בנזירות כמפורש ריש פ"ב עיי"ש בכ"ז כאן מודו דמהני שאלה משום שמעיקרא אדעתא דהכי לא הזיר עצמו ונמצא דמעולם לא חל הנדר שהרי גנובה בהמתו מקודם שעת הנדר ואיהו לא ידע בזה וכש"כ בנזירות שמשון אע"ג דלא מהני שאלה בכ"ז באופן דאשתכח טעות בעיקר הנדר ע"י פתח מהני שאלה לחכם, וזה ברור מדברי התוס' בלשונם הזהב ונכון לסמוך עליהם לדינא. אולם שיטת רבינו בהא דנגנבה בהמתו דאינו צריך היתר חכם וטעמו כיון דהפריש הבהמה קודם שנזר מוכח לכולי עלמא הענין מצד עצמותו דעל דעת להביא הבהמה לקרבנו נזר והוי נדר טעות ועיין במהרי"ט שם. אמנם בזה לא פליג ארבוותא בעלי התוס' דהיכי דהפתח בדבר שלא ידע בשעת הנדר מה שכבר היה בזה הוי כנדר טעות ובנזירות שמשון ג"כ מהני שאלה, וז"ב להלכה למעשה, וכפי הנראה דרש"י סבר ג"כ דוקא בפתח שעבר ואיהו לטעמיה דסבר לרבנן דכי מתו היינו שהענו האנשים בשעת הנדר קודם שנדר דנדריה הוי בטעות יעוין שם ברש"י (דף ס"ד ע"ב) ד"ה אינו אלא דתן ואבירם כו' וזהו כהכרעת מהרי"ט ז"ל ודוק בכ"ז: