מי שנזר שתי נזירות בין שנדר שתיהן בבת אחת כו'.
גמרא ערוכה בנדרים (דף י"ח) ועיין מאירי שם והבן. ובתוספות שבועות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה הכי השתא הקשה ריב"ם כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהם נאמר נדר שהותר מקצתו כו', ונראה דיש לחלק כיון דסליק למנין שתי נזירות כקביל כ"א בפ"ע דמי. ובירושלמי נזיר פ"ג ה"ב השלים נזירתו הראשונה כו' מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו בטל את כולו ועיין ש"ק שהרגיש בזה. ולכאורה נראה כיון דקיי"ל אין מתירין את הנדר עד שיחול ובשאלה כו"ע מודים דאין מתירין קודם זמנו כדאמר בסוף נדרים א"כ אילו הוי בעי להתיר את הנזירות שניה לחודה הלא לא הוי מצי להתיר קודם זמנו, ולכן כיון דאי הוי בעי להתיר לא הוי מצי לכן גם אם הותר מקצת הנדר לא הותר הנזירות השניה כיון דלא הוי מצי להתירה בפני עצמה. ודוגמא לזה יעוין בנדרים (דף פ"ב) מפיר למתענה ואינו מפיר לשאינו מתענה ובר"ן שם דכיון דכל מה דמצי להפיר מפיר לא הוי כמפיר מקצת יעו"ש. אולם איכא רבוותא דסברי דבשאלה היכי דנדרה אחר שלשים יום כיון דזמן ממילא אתי תו החכם מתיר אף קודם שהגיע זמנו. ולפ"ז צריך לומר דהכא לא מצי לישאל על נזירות שניה לחודה דמחוסר מעשה הבאת קרבנותיו דנזירות ראשונה וכו"ע סברי דאינו מתיר קודם דמחוסר מעשה מקרי:
אולם להבין במה פליגי הבבלי עם הירושלמי נראה לדעתי דפליגי בהא דפליגי תנאי בתוספתא נזיר פ"ד מי שנזר שתי נזירות כו' נטמא עד שלא גלח ר' אלעזר אומר צריך להביא קרבן טומאה ר' יוסי אומר א"צ מפני שיצא מכלל ראשונה ולכלל השניה לא בא. וזה ברור שגירסא זו עקרית, דלפי גירסת כת"י ר' אליעזר ור' יהושע תימא דאפילו אם נטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים אמר ר' אליעזר דתגלחת מעכבא והוי כאילו נטמא בשחרית קודם הבאת קרבנותיו וכיון דלאחר מלאות אינו סותר רק שבעה ומביא קרבנות טהרה מחדש אבל קרבן טומאה ליכא יעוין סוף פ"ו (דף מ"ז) מאי סותר נמי כו' סותר קרבנותיו, (ובדף י"ד) הכל מודים שאם קדש שערו בדם כו' אי אליבא דר"א כיון דאמר תגלחת מעכבא תוך מלאת כו' ויעוין בתוס' שם, ומנזירות שניה הא אמר ר"א בפ"ג דביום ראשון כי נטמא הנזיר אינו מביא קרבן טומאה, וע"כ דר' אלעזר ור' יוסי כולהו סברי דתגלחת לא מעכבא ור' אלעזר סובר כיון דמותר לשתות יין תו חלה נזירות שניה וכי נטמא ביום ראשון ג"כ מביא קרבן טומאה משום נזירות שניה, ור' יוסי סבר כיון דצריך לגלח משום נזירות ראשונה ומצות תגלחת עליו לא חלה נזירות שניה לחצאין ולכן על טומאה ג"כ אינו צריך להביא קרבן טומאה וזה פלוגתא חדשה. ולפ"ז יתיישב לן הא דבפרק ואלו נדרים (דף פ"ג) משני על הא דפריך ודילמא מן יין הפר לה מן זג וחרצן לא הפר לה אין נזירות לחצאין, ועל הך דפריך מטומאת מת דל"ל צערא לא הפר לה לא משני אין נזירות לחצאין ויעוין ר"ן שם. ולפ"ז א"ש דלר' אלעזר הרי חלה נזירות עליו שלא ליטמא למת ואם נטמא מביא קרבן טומאה ועדיין צריך לתגלחת לגלח על נזירות ראשונה הרי חזינא דחלה לחצאין נזירות שניה רק יין וחרצן הוי דבר אחד ודוק:
וכיון שזכינו לזה נתברר לן שיטת הירושלמי ובבלי דפליגי בהנך תנאי, דלר' אלעזר דכיון דהותר לשתות יין משום נזירות ראשונה תו חלה עליו נזירות שניה ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכי שותה יין לוקה ארבעים משום נזירות שניה. הרי באין כרוכים זא"ז ולא מיפסק מידי הוי חדא נזירות וכמו נודר מחמשה בני אדם דאם הותר אחד מהן הותרו כולם והוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו, אבל לר' יוסי דמשנזרק אחד מן הדמים הותר לשתות יין משום נזירות ראשונה ונזירות שניה עדיין לא חלה וכי נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובודאי דהוה"ד כי שתה יין אינו סופג הארבעים דיצא מכלל ראשונה ולשניה לא באה, א"כ מיפסק בנתיים והוי כשני דברים חלוקים וכנודר הנאה מראובן ביום זה ומשמעון ביום אחר, והוי דוגמא להא דאמרו פרק לולב וערבה לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא כמצוה בפ"ע דמי סוכה דלא מיפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכתא דמיא, ולכן לר' יוסי אם נשאל על הראשונה לא הותרה השניה ולא הוי כנדר שהותר מקצתו רק כשני דברים חלוקים כיון דאיכא הפסק בנתיים משנזרק אחד מן הדמים עד תגלחת דיצא מכלל ראשונה ושניה לא חלה עדיין וזה שיטת הבבלי, והדברים נכונים:
נ"ב ועיין ערכין דף כ' כיון דאמר שני כזה אחר זה דמי יעו"ש.
ואפילו הביא כפרתו ואפילו גלח שערו כו'.
מפורש כן שבועות (דף כ"ח) מברייתות מפורשות. ותמן מייתי לה למירמי אהא דרבא דאמר דכשאכל ככר שנשבע עליו שלא יאכלנו תו לא מצי למישאל עליו ורמי מברייתות הנ"ל, ומשני רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה ואינה, ורש"י פירש תמן דכשנשאל על הראשונה אישתכח דכל מנין שייך אל השניה ותו אישתכח בתר שאלה דקא שאיל על נזירות הראשונה אשר כולה קיימת משא"כ בככר דבעידנא דקא שאיל ליתא לככר דכבר אכלו. נמצא לשיטת רש"י מה שלאחר חלות השאלה תהא המנין והכפרה מיוחס אל נזירות השניה ונמצא אז שכבר חלה השאלה ונתייחס המנין אל השניה אז יתיחס השאלה אל הנזירות הקיימת היא הראשונה, זה היא הסיבה שתחול השאלה. אולם יתכן לפרש כן, דמה שלאחר השאלה ואחרי חלותה יהי' זה אין סברא שיהא סיבה לחלות השאלה כיון דבעידן דשאיל עליה כבר פקעה ממנו לגמרי ותו ליתא לנזירות קמא ואיך ישאל כיון דכבר שלמה מנינו. אך הפירוש דדוקא היכי דאין נפ"מ להבא בהשאלה לא מצי למישאל משא"כ בנזירות דכל זמן דלא שאיל מחוייב למימני שניה ואי לא היתה ראשונה הלא כבר עלה מנינו מה שכבר מנה וכיפר וגילח כבר סילק לשניה רק הואיל ואיתא ראשונה סליק מנינו וכפרתו לראשונה ומחוייב למימני שניה, נמצא דמה דמחוייב למימני שניה הוי כאיתא עדיין מראשונה שיש נפ"מ במה דשאיל על הראשונה להבא במה דיפטר מהשניה ע"י שאלתו והתרתו לראשונה, ופירושי יתבאר טפי בלשון רבינו להמעיין במה דאמר שהרי אין השניה חלה אלא לאחר הראשונה:
וכיון שכן יתבאר לנו שמועה פ"ב דנדרים (דף י"ז) מיתבי מי שנזר שתי נזירות כו' אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ותיובתא דרב הונא, דתמוה דבאותה שמועה אמר דלרבא מסייע דאמר בשבועה על שבועה שלא חלה שאם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו ומאי קא פריך, וכבר הרגיש בזה ר"ן ותוס' שבועות (דף כ"ז ע"ב). ולפי מה שפרשנו א"ש, דקאמר דהא רבא סבר כיון שאכל הככר, שאין עוד נפ"מ להבא בשאלתו לא מצי שאיל רק כאן בנזירות נפ"מ במה דצריך למימני נזירות שניה ולא סלקי לה יומי קמאי משום דהא עלו לראשונה, וכיון דאיכא נפ"מ להבא חיילא שאלתו, וזה א"ש אם תאמר דבעי למימני נזירות שניה אבל אם תאמר דלא חלה עליו נזירות שניה רק כי ישאול ותהא חלה התרתו על ראשונה אז תחול שניה, א"כ קשה איך מצי שאיל אקמייתא דכבר פקעה ממנו ושניה ג"כ לא בעי למימני ומאי תאמר דלאחר שישאול ותהא חלה אז חלה שניה איך זה סיבה לשתהא חלה השאלה דקודם השאלה כבר פקע לגמרי וליכא לשניה, ולקמן דאמר לימא מסייע לרבא שאם נשאל על ראשונה שניה חלה עליו זה אם נאמר דלא כוותיה בהך דשבועה רק דאף לאחר האכלת הככר ג"כ מצי שאיל על הככר, ואולי גם זה נכלל בהך דאמר לימא מסייע לרבא פירוש ויהא סתירה בהך דשבועה דאמר דלאחר שאכל הככר לא מצי שאיל כיון דליכא נפ"מ להבא ודוק: