והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק.
כתב הרב המגיד, אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת כמו שיתבאר, והמשנה למלך תמה ע"ז דהא רקיקה עדיפא מקריאה ואפ"ה באלם ואלמת אם חלצו חליצתן פסולה מפני שאינן ראוין לקריאה והוי כמי שאינו ראוי לבילה, כש"כ כאן שאינה ראויה לרקיקה בפניו דהוי חליצה פסולה דהוי כמו שאינה ראויה לבילה עכ"ל. ובאמת כאשר תעיין בסוגיא תראה דאמר גבי יבמה שרקקה בב"ד שלא בעת חליצה, השתא ומה במקום מצוה היינו אחר החליצה דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי אמר רע"ק לא מעכבא, ופירוש דהוי כמו דהזריקה מתרת הבשר באכילה ואח"כ כ"ז שלא הוקטרו האימורים אין הבשר מותר באכילה, וכי נטמאו האימורים דאינו ראוי להקטיר מותר הבשר באכילה בזריקה לבד, א"כ איכא למימר דאע"ג דהחליצה מתרת היבמה לעלמא, כל כמה דלא רקקה אסורה להנשא עד שתרוק בפניו, ואפ"ה אמר רע"ק דלא מעכבא, כן הפירוש הפשוט, ודון מינה מה אימורים כי נטמאו טרם שהכהן זרק דם הזבח תו זריקה לחוד מתרת הבשר באכילה, כן כי נעשה דבר קודם החליצה שאין הרקיקה יכולה להיות כהלכתה היינו שהוא סומא ולרוק בפניו תו לא חזיא, תו מתרת החליצה אותה לעלמא, כן הוא במתקלא חדא, א"כ מוכחא דגבי רקיקה לא נטקינן הך דשאינו ראוי לבילה, דדמיון הגמרא רקיקה לאימורים מאלף אותנו לדעת, דברקיקה אין גדר דכל שראוי לבילה כו' וכל שאינו ראוי לבילה כו' וטעמא בעי:
אולם באמת כאשר תעיין בכל התלמוד לא תמצא הך דכל שאינו ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אלא דוקא היכי שהדבר הראוי להעשות בעי להיות טרם גמר הדבר המעכבת, וכמו בילה גבי מנחה שהבלילה נעשית במנחה טרם הקטרת קומץ המתירה, וכן בכיסוי הדם שכיסוי העפר שיתן למטה צריך שיתן אותו טרם ששופך הדם שמכסין אח"כ מלמעלה, וכן גבי ביכורים בפרק הספינה, דהקריאה הוא קודם ההנחה שמניחן ע"ג המזבח שאותה ההנחה היא המתרת והיא המעכבת, וכן גבי הפרת נדרים דהשמיעה בעי שתהיה קודם ההפרה, וכן גבי טבילה ובכולהו, אבל כאן שהרקיקה סדרה הוא אחרי החליצה אעפ"י שהסדר אינו מעכב אמנם הסדר כך הוא, א"כ בעת החליצה הרי לא חסר דבר רק שאינו ראוי לרקיקה שאח"כ זה לא מעכבא, וטעמא ברירא, דבכולהו הרי בעת העשות גמר הדבר המעכב לא נעשה כהלכתו, שאם הוא אלם הרי חסר הקריאה שלפני החליצה, וכן חסר הנתינת עפר למטה, וכן חסר הקריאה של בכורים והשמיעה שקודם ההפרה, רק שאינו מעכב, ע"ז אמרינן כיון שלא היה יכול להיות שפיר מעכב, אבל כאן בעת החליצה עדיין אינו חסר דבר ונעשה כהלכתו רק שלא יכול להיות דבר שצריכה להיות אח"כ, מנא לן דמעכבא ולא שייך ע"ז כללא דכל שאינו ראוי לבילה:
אמנם מצאנו לרבנן בתוספות סוף פרק ג' מינין (דף מ"ו) ד"ה ומי לא מעכבא דפירשו השמועה דבנזיר דאין לו כפים לרבנן דין הוא שתעכב התנופה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, ה"נ ביש לו כפים תנופה מעכבת מקרא דזאת תורת כו', הרי הזכירו הך דכל שאינו ראוי לבילה גבי תנופה בנזיר אע"ג דרבנן סברי דכיון שנזרק אחד מן הדמים הותר לשתות יין, והתנופה היא אחר ההקרבה פעולה העתידה לבוא אחרי המתיר, ומה איכפת לן אם אינו ראוי לתנופה כמוש"ב. אולם דבריהם אינו מוכרח בפירוש הסוגיא, או אפשר לפרש עפ"י דרכם אך לא מטעם כל שאינו ראוי לבילה, רק כמו דילפינן תנופה בנזירה בבעלים כף כף מסוטה בסוף פ"ק דקדושין, ה"נ מסתברא לענין דאין לו כפים דתנופה מעכבת וכמו שאמרו בסוטה (דף כ"ז) אם היתה גידמית לא היתה שותה דכתיב ונתן על כפיה יעו"ש. ואדרבא ראיה להיפך מסוגיא דירושלמי המבוארת שם הלכה ט', רב אמר תנופה מעכבת בנזיר והתני תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים, מה דאמר רב בנזיר שיש לו ותני כן הראוי לתנופה תנופה מעכבת בו שאין ראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו, וזה ממש כדאשכחן ברקיקה דמדמה לאימורים דכי איתנהו מעכבי וכי ליתנהו לא מעכבי אע"ג דהך דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת נזכר גם בירושלמי פ"ק דבכורים, והיינו טעמא, דכאן גבי תנופה לא שייך להזכיר הך כללא דכל שאינו ראוי לבילה כיון דהיא באה אחרי ההיתר וכמש"ב, ולא שייך למילף כף כף מסוטה דשיטת ירושלמי בסוטה דגם גידמית שותה וכמו דאמר פרק היה נוטל תני ר' חייא סוטה גידמית שני כהנים מניפין על ידיה, ויעוין תוספות סוטה י"ט שהביאו פלוגתת בבלי וירושלמי בזה יעו"ש היטב, וזה ראיה נכונה לדברינו:
עוד יש להביא ראיה מהא דפרק התערובות תנן הניתנין במתן אחת שנתערבו בהנתנין במתן ד' כו' ר"י אומר יתן במתן אחת מפני שעובר בבל תוסיף, וניחזי דמתן ד' קרנות שינה הכתוב בכמה מקומות, רק דגלי רחמנא מוכפר שמתן אחת מכפר כדאמר ריש פרק ב"ש, ונאמר דדוקא במקום דראוי לבילה הא כאן שאינו ראוי למתן ד' משום בל תוסיף דעבר על הנתנין מתן אחת לכן מעכבין ומתן אחת אינו מכפר, ואף אם נתערבו כוס בכוסות שראוי למתן ד', מ"מ כיון דמספק שהוא מהניתנין מתן אחת אינו רשאי לתת מתן ד', תו הוי כל שאינו ראוי לבילה ומעכבא, וכמו גבי בכורים דמספקא ליה אם שני אילנות קנה קרקע ומספיקא אינו ראוי לקריאה אמרינן דקריאה מעכבא מטעם כל שאינו ראוי לבילה, וע"כ כדפרישית משום דכאן בעת שנתן המתן ראשונה הרי לא חסר דבר רק שאינו ראוי להנתן שלש מתנות אח"כ זה אינו מעכבא מה שאינו ראוי לעתיד, וז"ב מאד, ומצאתי בשאגת אריה סימן ל"א שהקשה זה והבטיח לדבר בזה ולא זכינו לאורו, ופוק חזי אמיתת דבר זה, דבפסחים פרק האשה (דף פ"ט) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בעור אחד מהן דמחפש תקנה לעשות פסח שני, אמר דיביאו על תנאי אי משום מתנות, דאילו פסח מתנה אחת ושלמים שתים שהן ד' מאי נפ"מ והא תנן כל הניתנין במתן ד' שניתנין במתן אחד כיפר, אלא דאילו פסח בשפיכה ושלמים בזריקה והא תני כו' יצא, אימור דאמרינן דיעבד לכתחלה נמי, וזה תימא דמשום לכתחלה יכנוס בספק כרת, ופירש הארי החי דמשום דאימת כשר אם נתנן בשפיכה דוקא אם ראוין לזריקה הא כיון שאינן ראוין לזריקה שפיכה לא מכפרא והוי כמו שאינו ראוי לבילה דמעכבא, ולפ"ז קשה אמאי הדר מהא דמשני משום מתנות דכיון שאינו יכול ליתן מתן ד' תו מתנה אחת לא מכפרת, וע"כ כדפרישית דכיון דהוא מעשה הנעשית אחרי המעשה המעכבת ומכפרת אינה מעכבת ודוק.
(נ"ב. ובזה יתפרש שמועה דמנחות דף ט' בללה חוץ לחומת עזרה פסולה אע"ג דאם לא בלל כלל כשירה מ"מ חוץ לעזרה גרע טפי משום דשם בעי שתהא ראויה לבלילה אבל גבי היזה ולא מצה כשר משום שהיא אחר שהוכשרה ולכן אפילו ראוי למיצוי גם כן לא בעי משום זה אם מצה דמה בכל מקום כשירה אף למעלה מחוט הסיקרא ויעוי' תוס' שם ודו"ק).
וכיון שזכינו לזה, נראה לי לדון גבי קריאה דמעכבת בחליצה אם אינה יכולה להיות, ולכן חליצת אלם ואלמת פסולה משום דלאו בני קריאה נינהו. והיינו דקריאה צריכה להיות קודם החליצה הן שיאמר לא חפצתי והן שתאמר מאן יבמי, בכ"ז הא דקריאה צריכה להיות בלשון הקודש נפקא לן בפרק ואלו נאמרין מוענתה ואמרה ויליף וענתה מוענו ואמרו דגבי לוים דצריך להיות בלשון הקודש, ואמירה לחודא יליף התם מסוטה דבכל לשון. והנה דא ודאי דכל אמירות דידה ודידיה דוקא בלה"ק, דאמירות דגבי חליצה משוינן להדדי, והא דכתב רחמנא ילפותא באמירה דבתר חליצה היינו ככה יעשה לאיש אשר לא יחפוץ ולא כתבה באמירות קמאי, היינו דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ואם הוה כתוב באמירות קמאי הוה אמינא דאם אינו ראוי לומר בלשון הקודש כגון שהוא לועז קריאה מעכבת ביה, לכן כתביה רחמנא אחרי החליצה דבזה הא לא שייך שאם אינה ראויה לומר בלשון הקודש ככה יעשה שתעכב החליצה שלא תתיר אותה, כיון שהוא מעשה הנעשה אחר החליצה שכבר התירה, תו אף אם אינם ראוים לומר בלה"ק הנך אמירות דקמי חליצה ג"כ לא מעכבי דילפותא דידהו ילפינן מוענתה דבתר חליצה ולא עדיפא מחמתה, וכן מצינו בפ"ק דזבחים (דף ד') ס"ד אמינא הואיל וכתיב ולקח כו' קמ"ל להכי לא כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי [דמשמע הכי דלא תהא עבודה חשובה בהן לפגל מדלא אחשבה קרא להצריכה כו' רש"י] כש"כ כאן דבמפורש דבלשון הקודש לא נאמרה רק באמירה שהיא אחרי חליצה דבזה לא שייך לעכב מטעם כל שאינו ראוי לקריאה בלשון הקודש, ומטעם זה א"ש מה דאמר בפרק הקורא עומד חפני וביישני לא ישאו כפיו מפני שקורין לאלפין עיינין כו' ואמאי לא אמר נמי שאינם ראוים לחליצה דוגמא דאמר לאו בר קיפוק חליץ, וע"כ כדפרישית דלא בעי לשון הקודש, ועיין בשו"ת מהרימ"ט חלק אבן העזר סימן ט"ו מש"כ בזה, ומש"כ נ"ל נכון וברור ודוק:
Loading...
4:8
1
Loading...