Ohr Sameach on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 3:1

האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה"ז נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום:
בפרק יש נוחלין, ושם מבואר דנאמן הואיל ובידו לגרשה. ולפ"ז נראה דלכהן אסורה להנשא, דאם היה מגרשה, היתה אסורה לכהן א"כ ע"ז ליכא מיגו, וכבר נתעוררו רבותינו בתוספות, וכפי שיטתם דאמרינן מיגו לחצי טענה, היכי דמצי למיעבד תרווייהו, והוא כמו כאן שמצי לומר יש לי בנים ויכול לפוטרה בגט, וכמו שפירשו שם הסוגיא ליורשו פשיטא דאם אמר ה"ז בני דנאמן הוא רק מטעם מיגו דאי בעי הוי יהיב לו במתנה נכסיו, אע"ג דאינו נאמן על נכסים שנפלו כשהוא גוסס ופשיטא על נכסים שיפלו לו לאחר מותו, בכ"ז למה דמצי למיעבד ע"ז מהימן, ובכה"ג אמרינן מיגו לחצי טענה, ודוקא גבי חזקה בפרק חזקת (דף ל"ה) בד"ה ואי דלי ליה צנא דפרי, שהקשו ליהימן במיגו דאי אמר לפירות הורדתיך, כתבו דרוצה לתבוע גם הפירות לכן גם על הקרקע לא מהימן דבכה"ג לא אמרינן מיגו לחצי טענה דהשתא שתובע הפירות לא מצי למיטען לפירות הורדתיך, וכיון דלא מצי רק למטען טענה אחת, תו טעין הטענה העדיפא ליה יותר, ולכן לא מהימן כלל, אבל כאן וכ"מ דמצי למיעבד תרווייהו אמרינן מיגו לחצי טענה, וכן כתבו התוספות בכתובות (דף כ"ה) עי"ש. וסברא זו גילה לנו המוהרי"ט בתשובותיו בחלק ראשון סימן ל"ז וסימן ק"ה, והוא הברור בשיטת רבותינו. ומה שפקפק מדברי תוס' בפרק חזקת גבי קריבא דרב אידי בר אבין, התם טעמא אחרינא משום שבשעה שהיו חולקים על הדקל, רב אידי אמר אנא קריב טפי והאי גברא אמר אנא קריב טפי, אם היו אז עדים שמעידים שרב אידי קרובו הלא היו הב"ד מחזיקים את רב אידי בדקלא משום שאיהו ודאי והאי גברא ספק, והשתא שבאו עדים אחר שאכל ואית ליה מיגו דלא אכילנא, לא נוכל לפוטרו מלשלם הפירות שמודה שאכל בטענתו דאיהו קריב טפי, דהטענה לא תפסינן לעיקר שעל הקרקע אינו נאמן משום דלית ליה מיגו תו הוה כמו שנפסק הדין בשעה דשכיב קריבא ע"י העדים, והוי אכיל אח"כ הוה צריך לשלם, כן השתא דאכיל מדקלא דרב אידי שעפ"י דין הוא שלו חייב לשלם וזה ברור:
אולם הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת וכאן חולק על הך דנאמן הואיל ובידו לגרשה יעו"ש, ולפיכך פירש דכאן נאמנותו משום דחזינן שרוצה שלא תתעגן ולא איכפת ליה מה שתהא אסורה לכהונה, לכן כי מאמינין לו נאמן על הכל יעו"ש, והיא מותרת להנשא לכהן ודעת רבינו לא שמענו בזה:
ולדעתי יתכן לומר כוונה אחרת. דהנה הקדמונים נחלקו בהא דאמר ליורשו פשיטא מאי קאמר, דרשב"ם ותוספות פירשו דאינו נאמן רק מטעם מיגו, ובנכסים שנפלו אח"כ אינו נאמן, והרבה מהקדמונים (עיין רא"ש ושיטה) כתבו דנאמן לומר על מי שמוחזק שאינו בנו, לומר שהוא בנו וכמו שנאמן מדין יכיר לומר שהוא בכורו ע"ש. והנה בהא דנאמן על בנו לומר שהוא ממזר לפוסלו בקהל ולהתירו בממזרת, כתבו הרבה מהקדמונים ומהם רבותינו בתוספות דנפ"ל כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שזה בכור וא"כ עושה בניו הגדולים ממזרים, ומדנאמן לענין ירושה תו נאמן לכל מילי לעשותו ממזר לכל דבר, דלא חלקה התורה בנאמנותו, וא"כ אם נימא דאף למי שאינו מוחזק לבנו כלל האמינתו תורה לומר שהוא בנו, תו צריך להיות נאמן לכל מילי אף לפטור את אשתו מיבום ולמה לן טעמא דהואיל ובידו לגרשה, וכבר נתעורר ע"ז בשו"ת רעק"א סימן ק"י יעו"ש באורך, וכן נתעורר הרב מחנ"א בהלכות נחלות על קושיא זו דלמה ליה למימר הואיל ובידו לגרשה, תיפוק ליה דנאמן משום יכיר, אך א"ש בפשיטות, דחזינן דלא האמינה תורה אותו רק באינו חב לאחרים, וכמו דאמרינן בפרק החולץ נאמן אתה לפסול את בניך וא"א נאמן לפסול בני בניך יעו"ש, א"כ א"ש, דכאן הרי חב לאחיו שאוסר את אשתו על אחיו להתיבם, וכן חב לאשתו שאוסרה על היבם, ואף כשהיא מחייבי לאוין ליבם מ"מ הוא חב שעושה אותה ערוה על אחיו, וכיון דהוא חב לאחרים, תו אינו נאמן רק לענין ירושה לא לענין איסורא שהוא חב לאחרים, וכמו ביש להבן בנים ואומר שהבן ממזר דאינו נאמן, ולכן אמר שמואל דכיון דבידו לגרשה ובידו לאוסרה על אחיו ולעשותה עליו לאיסור ערוה תו אינו חב לאחיו במה שאומר זה בני ונאמן מצד שנאמן מדין תורה שאמרה הבכור בן השנואה יכיר, תו נאמן לגמרי שהוא בנו ואף לפטור אשתו מן היבום. ולפ"ז מוכרח דשמואל פוסק כר' יהודה דנאמן לעשות בנו לממזר, אולם לעיל ביש נוחלין בהא דשלח שמואל לבני אקרא דאגמא דיכתבו הרשאה זה לזה. דהגמרא שם מסיק דמספ"ל אי כר' יהודה או כרבנן, ותו ניחזי, ע"כ הא דכתבו אף לרבנן דאף על מי שאינו מוחזק לבנו נאמן שהוא בנו היינו ע"כ בצריך הכירא שאינו מוחזק לבנו ולא לאינו בנו, ובכה"ג נאמן לרבנן לענין בכורה וכמו דאמרו אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא, ה"ה לענין ירושה נאמן, ותו נתבונן לרבנן כיון שנאמן דוקא בצריך הכירא, א"כ אינו נאמן לומר על אחד מבניו הקטנים לעשות הגדולים לממזרים, דבכה"ג אינו צריך הכירא ורק לענין ירושה הימנה רחמנא, וכן פליגי חכמים עליה במשנה דקדושין דאפילו שניהם אומרים על עובר שבמעיה שהוא ממזר שאינו נאמן, א"כ ודאי בעי רב יהודה אמר שמואל לאמר טעמא דהואיל ובידו לגרשה לפוטרה מיבום, דלרבנן ודאי דאינו נאמן לפטור את אשתו מן היבום היכי דמוחזק באחים כמו שאינו נאמן לעשותו ממזר דאינו נאמן לענין איסור כלל, דבמוחזק שהוא בנו ואומר שאינו בנו דממילא הוי ממזר אינו נאמן כלל לרבנן, ולר' יהודה נראה באופן שכתבנו, [וכפי הנראה לא דק בתשובת רעק"א דאישתמיטתיה דשמואל מספ"ל אם הלכה כר' יהודה או כרבנן וא"ש קושייתו וכמו שכתבנו בס"ד] וא"ש לפי המסקנא דאמרינן דאם אמר גירשתי את אשתי אינו נאמן ואמאי מהימן באומר זה בני ולפמש"כ א"ש משום דלר' יהודה נאמן מדין יכיר לכל מילי לעשותו ממזר ולהתירו בקרובים, וכן לומר שהוא בני לפטור אשתו מיבום הואיל ואינו חב לאחיו שבידו לגרשה ולאוסרה על אחיו, ולפ"ז שריא אף להנשא לכהן, ושיטת רבינו בפ"ב מהלכות נחלות הלכה י"ד דאפילו מי שאינו מוחזק לבנו נאמן לומר בני הוא ובכורי הוא, וא"כ שפיר מצינן לפרש כדפרשנו בס"ד, ובפרט דמלשונו הזהב בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו י"ו, ז"ל, שלא האמינה תורה אותו אלא על בנו שנאמר כי יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר כו' ויהיה ממזר ודאי, פירוש ומותר בממזרת ובקרובים מדהימניה רחמנא לענין בכורה וירושה, [ויעוין תשב"ץ ח"ג סי' רי"ז שביאר באורך דלא שייך פלגינן דבורא בהא] א"כ ודאי דהאומר זה בני הואיל ונאמן לגבי ירושה נאמן לפטור את אשתו מיבום אם אינו חב לאחיו, ולכך מותרת אף לכהן ולכן סתם רבינו, והמעיין במקומות אלו שרמזנו בדברי רבינו יראה כי הוא נכון בס"ד:
ובמה שבארנו דכל היכי דחב לאחרים לא מהימן, א"כ היכי שיש לו אשה תו אינו נאמן, דעושה אותה זונה, אך זה מצי להיות שזינתה בשוגג, ועיין בהלכות נחלות בשו"ע סימן רע"ט סעיף ד', אבל איתחזיק אמיה בבת ישראל לאו כל כמינה לומר עבדי הוא ועיין בסמ"ע שם, וראה שם בקצות שהביא דברי הנמקו"י, ומה שהתעורר שם, דהיכי שאומר על בנו שהוא בן גרושה או חלוצה דנאמן, הא איך מצי לפסול את אמו, ל"ק דמאן אמר שהיא כאן והוא אומר על אמו שהיא גרושה, דילמא מיירי שמתה או שלא ידעינן מי אמו, והוא אומר שאמו היתה גרושה או חלוצה מפורסמת במקומה, ודוקא על ממזרת דייק שכתוב במשנה שאומר על עובר שבמעיה ממזר הוא. ע"ז מקשה הריטב"א הא חב לאמו, ועוד דמאי חב הוא לה הלא בידו לפוסלה מכהונה דאי בעי מגרש לה, א"כ לא נפקעה מאתו נאמנות של האב גבי הבן בשביל זה מה שהוא חב לה שבידו לחוב לה, וכן מוכרח לומר בדברי הנמוק"י דאל"כ מאי מתרץ שנאמן לומר שאינו בנו שזינתה בשוגג, הא אכתי אסורה לכהונה שאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה, וע"כ דזה אינו מחייב לה דבידו לגרשה ולאוסרה לכהונה, אף דבזה מחייב לה בתרומה דבי נשא דאם היה מגרשה מותרת, זה אינו, דכיון דיש לה זרע מישראל תו לא אכלה בתרומה דבי נשא, ובבן גרושה ובב"ח יש ליישב, סוף דבר קושייתו קלושה אין לה מקום. והיכי שהבן יש לו אשה שאם אומר ממזר הוא הרי פסל בנו את אשתו בביאתו עליה, אם אמרינן בהא דנאמן על בנו, מצאנו בזה פלוגתא בפרק עשרה יוחסין בירושלמי איזהו בנו גדול ר"ז אומר כל שיש לו אשה כו' עיין ק"ע שם, ולפלא שלא הוזכר זה בפוסקים וצ"ע:
והנה בירושלמי שם הלכה ז' קאמר דילמא על דר' יהודה איתאמרת, דר' יהודה אמר נאמנין עליה, ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו לא ליקח ממנו, פירוש, דכתיב בקרא כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו, ודוקא לתת לו האמינתו תורה לא ליקח, ולכן אם אמר שבנו הוא רק שהוא מחייבי כריתות שפיר נאמן, אבל אם אומר שהוא בן איש אחר ואשתו זינתה וא"כ מפסידו מחלק ירושתו אינו נאמן, [והפוסקים הביאו זה בשם ריא"ז והוא מהירושלמי] אר"ח עוד היא מתניתא כו' היו מוחזקין בו שהוא בנו ואמר בשעת מיתתו שאינו בנו אינו נאמן, שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו נאמן, חזינן דהיכי שמפסידו מירושתו גם ר"י סבר דאינו נאמן, דמי הוא הסובר דעל מי שמוחזק שאינו בנו ואומר שהוא בנו דנאמן, הלא ר' יהודה, ובכ"ז כי אמר שאינו בנו אינו נאמן, ולדעתי שלפי הירושלמי, זהו הא דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא, האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור' יוחנן אמר אינו נאמן, יתכן דגם ר' יוחנן סבר כר' יהודה ואם אמר על התינוק הרי אתה עושה הגדולים ממזרים, שאם המה מחייבי כריתות הרי המה בכורים כמו שפסק רבינו בהלכות נחלות פ"ב, וע"כ שאינם בניו ומפסידם מירושתם, ובכה"ג סבר ר' יוחנן אליבא דר"י דאינו נאמן, וגמרא דילן לא מפליג מידי בהא ע"כ דלא סבר לחלק בזה. [ובזה א"ש מה דבעי ר' ירמיה בירושלמי סוף פרק בית שמאי מהו שיהא נאמן כו' העמדתי עצמי שלשים יום בשביל לעשות הולד שתוקי כו' ומסיק דלא כל הימנו לחוב לבנו ומדמה זה לצרה ביבמה. ולפ"ז בעי לשיטתיה דאינו נאמן האב לומר על בנו שהוא אינו בנו נגד החזקה, רק באומר שהוא בנו מחייבי כריתות, אבל לשיטת תלמודין דבכל ענין נאמן הוה"ד דנאמן לומר העמדתי לעשות בנו שתוקי ודוק], ובדף קכ"ז מייתי הך ברייתא בלשון אחר. וכאן צ"ל מתניתא פליגא על ר' אבהו גר שמל ולא טבל והיו לו בנים ואמר מלתי ולא טבלתי נאמן ומטבילין אותו בשבת משום מה נכייה דברי ר' יהודא, פירוש, דמה נפחת אם לא טבל דסבר גר במילה בלא טבילה סגי, הא אם הוי בעינן מילה וטבילה הוי נאמן ומשום זה לא היו מטבילין אותו בשבת, אע"ג דכיון שאומר שלא נתגייר הרי אומר על בניו שאינם בניו ומפסידם מירושתן בכ"ז הוי נאמן וקשה לר' אבהו ומשני משום מה בכך, פירוש שאינו נאמן רק דמשוי אנפשיה חד"א, ומה נכייה פירוש מה חסר וכמו נכי חד שלא נפחת כלום, וקדמוני בזה במקצת:
היוצא לנו מכל הפלפול שהעלינו, דלדידן דקיי"ל כר' יהודה, אם אמר זה בני נאמן, אע"ג דאם יש עדים שיש לו אחים דבכה"ג כתב הרא"ש בתוספותיו הובא בשיטה ודייקו מהרשב"ם דאינו נאמן דמה לו לשקר מרע לחזקה לחודא ולא במקום דאיכא סהדי, ולפ"ז לדידן נפ"מ דאם אמר יש לי בנים שפיר קא אמרי דאינו נאמן, אבל זה בני דלאו מדין מיגו, ורק מדין יכיר שפיר מהימן בכל גווני. וראיתי בבאר היטב שהביא כן בשם הראנ"ח כמו שכ' ואינו ת"י. ועיין חידושי לקדושין בסוגיא דיש לי אחין ואכמ"ל ודוק בכ"ז: