Ohr Sameach on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release 2:21

גירשה הכהן או מת הר"ז חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחלה:
עיין במשל"מ בשם ריא"ז. והנראה לנו לחקור בזה. דלכאורה גמרא ערוכה כפסק רבינו ז"ל בשילהי נדרים, גבי אשת כהן שאמרה טמאה אני לך דפליגי רב ששת ורבא אם אוכלת בתרומה, ואמר ומודה רב ששת שאם נתארמלה שאינה אוכלת, מידי הוא טעמא אלא שלא תוציא לעז על בניה נתארמלה ונתגרשה אמרי השתא הוא דאיתניסא, הרי אע"ג שכבר פסקנו דאוכלת בתרומה מ"מ כי נתארמלה אמרינן שאינה אוכלת דהשתא הוא דאיתניסא. אולם לכאורה ראיה להיפוך, דדוקא תמן משום דאמרי השתא הוא דאיתניסא, אבל כאן הלא אם תצריכנה חליצה ע"כ ידעי כולי עלמא שאין עליה חשש זיקת יבום רק מבעלה הראשון שמת, ולא הניח רק הולד שמת בתוך שלשים יום, וכבר התרנוה לבעלה הכהן להיות עמה תו מותרת לעולם, ודחוק לומר שיאמרו שנתקדשה עכשיו לאחד שמת בלא בנים, הלא ידענו החולץ ומי מאחיו מת, ואין לומר שנתקדשה לאחיו דהוי אשת אחיו אם לא שהוא מחמת שהולד אינו חשיב בן קיימא כיון שמת תוך שלשים יום וכבר הותרה לכהן להשהותה אצלו וזה פלא על רבינו ז"ל:
אמנם כי דייקינן שמעתתא משם ראיה גדולה לרבינו, דבפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' פסק רבינו דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה כהן, בכ"ז כשימות אסורה להנשא לכהן אחר דהרי שויא על נפשה חתיכה דאיסורא, וא"כ נתבונן מדוע אמר רבא דסבר אינה אוכלת בתרומה מה דמודה רב ששת בר פלוגתיה לענין תרומה, טפי הו"ל לומר דין של רבינו שאם מת הכהן אסורה להנשא לכהן אחר דהוי אליבא דידיה להלכה וצ"ע. וברור דהא דשריא לבעלה כהן הוא רק שלא מפקיעין אותה מבעלה מפני התקנה שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, ודאי אם נתארמלה דלא שייך ע"ז תקנה ודאי דאסורה להנשא לכהן אחרינא, אבל לרב ששת דסבר דאוכלת בתרומה אע"ג דאין שייך כאן תקנה רק מפני שהתירוה להיות עם בעלה הכהן תו מותרת לאכול תרומה ג"כ או מפני שלא תוציא לעז על בניה סלקא דעתין דאף אם מת בעלה ג"כ אוכלת בתרומה קמ"ל דלא משום דיאמרו השתא הוא דאיתניסא ודוק, וכיון שכן ראיה עצומה לשיטת רבינו דהיכא דמתירין משום שכבר ניסת שלא רצו להפקיע אותה מבעלה אז אף בלא טעם דיאמרו דהשתא הוא דאיתניסא כיון שנתארמלה תו לא מנסבינן לה לכתחלה וזה נכון:
אולם להך שיטה שהביא הר"ן דהא דנאמנת למשנה ראשונה אינו מן הדין דכיון שהיא משועבדת לבעל אינה נאמנת להפקיע שעבודו של בעל אלא משום דכסיפא לה מלתא תקינו רבנן שנאמנת, וכיון שראו חכמים שתתן עיניה באחר חזרו שוב אל עומק הדין דלהפקיע שעבודו אינה נאמנת, א"כ עכשיו שנתארמלה הרי מצד הדין אסורה להנשא לכהן שאסרה על עצמה, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ולא שייך לומר שכבר האמינו אותה חכמים בהיותה אצל בעלה הראשון, שכן הדין דאצל בעלה אינה נאמנת להפקיע שעבודו ולגבי אחריני שלא נשתעבדה להם נאמנת, לכך אמר רבא לרב ששת דאף בתרומה אוכלת דאין זה שייך לשעבודא דבעל, ואפ"ה אוכלת מפני התקנה סד"א דאחר מותו ג"כ אוכלת קמ"ל דאינה אוכלת משום השתא הוא דאיתניסא, הא כל מקום שהתירו חכמים משום שלא רצו להפקיע מבעלה תו מותרת להנשא לכתחלה אף לאחר שנתארמלה במקום דלא שייך השתא הוא דאיתניסא וכמש"ב הריא"ז ז"ל:
אולם יש להוכיח מהך דאמרו בפרק הזורק (דף פ"א) יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו כו' אע"ג דקלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה, בכ"ז אם מת וניסת לשני תצא מכהן שני. ופריך א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, ומשני, כיון דמשני הוא דמפקינן לה ומראשון לא מפקינן לה אתו למימר סמוך למיתה גירשה, והרי חזינא דבלא זה הא דיאמרו סמוך למיתה גירשה לא הוה מפקינן לה משני כדי שלא להוציא לעז על בניו של ראשון. אך ז"א, דשאני תמן דכבר ניסת לשני, אבל להנשא לשני לכתחלה ודאי אסורה בלא הך טעמא דבמה דנאסר להנשא לכתחלה לכהן לא שייך הך טעמא דמוציא לעז על בניו, ואף להריא"ז שחולק על רבינו וסובר דמותרת להנשא לאחר בלא חליצה, דוקא תמן דאם אתה מצריכה חליצה ותעשה מעשה חליצה הלא ודאי אתו להוציא לעז על בניה מראשון, דניסת לכהן כשהיא שומרת יבם, אבל לא שלא תנשא לכהן אחר שזה שב ואל תעשה, וכמו דחזינן דרבא סבר בסוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך דאינה אוכלת בתרומה, דבמה דאינה אוכלת לא שייך לומר שאתה מוציא לעז על בניה, ולכך רק אם ניסת לכהן אחר שאתה מוציאה ממנו, ע"ז אמרו טעמא דאעפ"י שלכאורה נראה שאתה מוציא לעז על בניה מראשון ע"ז אמר דיאמרו סמוך למיתה גירשה ויותר נראה דשם למאי דמסיק בסוף גיטין דלקלא דבתר אירוסין לא חיישינן אע"ג דאם תצריכה גט מראשון ג"כ לא תיאסר על השני דמגרש ראשון ונושא שני, הרי אף במקום שאינה נאסרת על השני ג"כ אינך מצריך אותה גט מראשון שיצא עליו הקול שקדשה, א"כ קילא טפי, לכן ודאי אי לאו טעמא דיאמרו סמוך למיתה גירשה לא הוי מפקינן משני שמא יוציאו לעז על נשואי ראשון, אבל כאן בנידון רבינו הלא באם ניסת לישראל תהיה צריכה חליצה רק לכהן משום שלא תיאסר עליו לכן ודאי שאם נתגרשה או מת צריכה חליצה. וזה נכון, אבל לחלק ששם בהנך סוגיות שהבאנו היא ניסת בהיתר, זה לא נהירא, כיון דחכמים הקילו כאן באשת כהן שאינה צריכה חליצה לא מסתברא לחלק בזה ודוק:
והנה מדברי רבינו נסתר לכאורה מה שהביא הבאר היטב בשם רדב"ז בנטבע בעלה במים שאין להם סוף דאם ניסת ומת שמותרת להנשא לאחר, וזה היפוך סברת רבינו כאן במת בתוך שלשים יום דלא הוי רק איסור שומרת יבם איסור לאו ואפ"ה לאחר מיתתו מצרך חליצה, אע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו. ואין לומר דגבי שומרת יבם לכהן אין אתה מוציא לעז על בניו, ז"א שרבינו פסק דהבא על שומרת יבם עשאה זונה וא"כ בניו ממנה חללים וזה לכאורה פליאה על הרדב"ז, וצריך לומר דשם שאני דעיקר היתר עגונה הוא משום דדייקא ומינסבה ואילו היה חי היתה יודעת ולא מינסבה וטרם שניסת הלא לא התירו חכמים אותה רק אם תנשא לא תצא והוי דיוקא דילה דיוקא זוטרא, אבל כי חזינא דניסת הלא בטח כבר דייקה וחקרה ודרשה ואילו הוה חי לא הויא מקלקלה עצמה, וא"כ על ידי דניסת נתחזק כח ההיתר שלה דודאי מת לכן יש להקל קצת, משא"כ כאן ע"י דניסת לא נתחזק הסברא דאינו נפל דאף אם היה נפל מי היה מודיעה ומקמי מאן מירתתא דדייקא, שמי יודע חוץ ממנה לכן אם נתארמלה לא תנשא עד שתחלוץ, משא"כ במים שאל"ס דמירתתא שמא יבא ודייקה ומינסבה ודוק. ועיין בירושלמי גבי נטען על השפחה ועל הנכרית ונתגיירו, גירש מהו שיחזיר א"כ נמצאת מוציא לעז על בניה, ויש לחלק בזה, דשאני תמן דאיסורא כולה משום לעז לחודא, אבל לא משום דמספקא לן שמא יש בזה איסור, לכן כיון דיש דררא דלעז להיפוך אם לא תתיר אותה להנשא לו אחר שגירשה תו לא חיישינן ללעז ומותרת, אבל לא בכל הנך סוגיות שהוא משום דחיישינן לאיסורא ודלמא נתגרשה או נטמאה או הולד ספק נפל, בכל הנך הוי בחדא מחתא, ודוק וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד: