ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה כו':
הוא כרב יהודה דאמר והוא שבדקה עצמה שיעור וסת, וטעמו משום דאיהי מקולקלת דהא תוך שיעור וסת היא טמאה ודאית למפרע וטהרותיה טמאות, לכן תולין בה הכתם שנמצא על החלוק וכן הדם שנמצא במטה, ורבינו אשר פקפק בזה אי הלכה כרב יהודה או כר' אושעיא דלדידיה לא שאני בין שיעור וסת לאחר שיעור וסת ובשניה טהרותיה תלויות, וע"כ במשנתנו דכתמים תולין להקל אף לאחר זמן. ופליאה בעיני עליו, דהא רב חסדא שונה לה בהלכות פסוקות בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ג) שלשה נאמנין לאלתר אסופי חיה ופוטרת את חברותיה כו' אמר רב חסדא שבדקה עצמה כשיעור וסת וצ"ע:
ובאמת בהבנת דברי רב חסדא תמן נראה דקאי על נאמנות, ולא לענין דינא שלאלתר אם נמצאת טמאה חברותיה תולין בה, דאין זה רק נאמנות אתא להשמיענו, והיינו דאם בדקה עצמה כשיעור וסת ואמרה מיד שנמצאת טמאה נאמנת לטהר חברותיה, אבל אם אחר זמן אמרה שבדקה עצמה תוך שיעור וסת אינה נאמנת לטהר חברותיה, ולכן מסיים רב חסדא והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת, דאם לא היה הבדיקה צריך להיות בתוך השיעור וסת ואף אם בדקה לאחר זמן ונמצאת טמאה ג"כ פוטרת חברותיה, א"כ מהימנא לומר לאחר זמן בדקתי ונמצאתי טמאה סמוך למציאת הדם, מיגו דאמרה שבדקה עצמה עכשיו ונמצאת טמאה, הא אם אמרה לאחר זמן בדקתי עצמי כשיעור וסת למציאת הדם ומצאתי טמאה אינה נאמנת לטהר חברותיה וז"ב, ועיין לעיל פ"ד הי"ד ויש לאיש להניח אשתו כו' מתוך שנאמנת על שלה כו' ולפלא שלא זכרו זה הקדמונים:
והנה לשיטת רבינו והרב המגיד בשלש נשים שלבשו חלוק אחד זא"ז, ואח"כ נמצא עליו כתם, ובדקו עצמן השתים הראשונות סמוך למציאת הכתם ונמצאו טמאות, השלישית טהורה, אעפ"י שהוא יותר משיעור וסת לעת שפשטו הראשונות החלוק וכמה לא נתבאר. ונראה דמעל"ע הוי שיעורא כיון שנמצאו טמאות ובתוך מע"ל זה לבשו זה החלוק, ובין כך אמרינן דהגס הגס חזיא זה מע"ל ומזה בא הכתם על החלוק. ואולי ע"ז קאי הא דאמר בירושלמי תמן פרק עשרה יוחסין אמר ר' בא ובלבד מע"ל, פירוש שאם תיכף למציאת הכתם בדקו הראשונות שלבשו החלוק תוך מעל"ע ונמצאו טמאות השלישית טהורה. וגדולה מזו כתב רבינו לעיל הי"ז שבתוך מע"ל אינה מונה לכתמה לענין זיבה כיון שמצד הראיה היא טמאה למפרע מע"ל ואפ"ה אינה חוששת רק מעת שראתה, לכן לכתם אינה מונה כלל, וא"כ כש"כ כאן שתולה בה ומטהרת חברותיה וז"ב. ולקמן בדקה עצמה ומצאת טהורה לא הזכיר רבינו מיד, והוא כשיטת הרז"ה בהשגות דלטהר עצמה לא בעינן מיד ומאי מהני מיד, דילמא הוא יותר משיעור וסת משעת יציאת דם מגופה, ועל כרחין בפוטרת עצמה שנמצאת טהורה אף לאח"ז היא טהורה ודוק:
ובזה אינו מובן לי בהא דפריך הגמרא הכי אמר להו ר"מ לרבנן מ"ש בדם דלא פלגיתו ומ"ש בגל דפלגיתו, ורבנן בשלמא התם אימור עורב נטלה אלא הכא האי דם מהיכא אתי, ולפ"ז הקשו רבנן בתוספות בהא דתניא בגד שאבד בו כתם רשב"א אומר בודקו שכונות שכונות ואם לא נמצא טהור, דאמאי טהור הא אף רבנן לא פליגי רק גבי טומאה דאימור עורב בא ונטלה והכא לדם דמי יעו"ש. ואינני מבין כלל, דהא בדברים שנפ"מ אם ישנו מכאן ולהבא שפיר פליגי רבנן ואמרי אף על פי שהוא בחזקת טומאה שלא נודע לנו בתערובות מקום הטומאה היכן הוא, כיון שבדקו כולם ונמצאו טהורות אין לנו אלא מה שעינינו רואות ולא חיישינן למה שאין העין רואה, אבל גבי דם אעפ"י שנמצאו כולן טהורות אימור מעיקרא נפיק מינה דם ועכשיו טהורות, ואטו ממה שעכשיו אין מוצאין בה"ר שלהם מלוכלך בדם, הוא ברור שמעיקרא לא יצא מהן דם, ואף אם תאמר שמיירי בבדקו תוך שיעור וסת למציאת הדם מאן נימא דאז נפיק מנייהו הדם דילמא נפיק קודם למציאת הדם, סוף דבר צריך אני לרב בזה:
והנה לרש"י שפירש בפ"ק דפסחים דבבדיקת חמץ דרבנן כו"ע מודו אף ר"מ דכיון שאין מוצאין הוו כברור שאין שם חמץ, א"כ הכא גבי דם שיצא שלא בהרגשה דהוי דרבנן אף ר"מ מודה ומאי פריך דוקא לרבנן מ"ש דלא פלגיתו הא אף לדידיה הוה ליה למימר כאן דכולהו טהורות, ולכאורה ראיה מכאן דבישנה איכא חששא דאורייתא דאימור ארגשה ולאו אדעתא וכדאמר בריש מכילתין ולשמאי הא איכא ישנה, אבל מכל הראשונים וביחוד מדברי רבינו אשר על משנה דבדקה אחת ונמצאת טמאה, מורה דהוי ככל כתם ואין כאן ספק דבר תורה. אולם יש לומר דאם מקור מקומו טמא ואף למ"ד מקור מקומו טהור כתבו האחרונים דבדם שלא בהרגשה גרע דדם הנדה מקרי ומטמאה את האשה טומאת ערב לטהרות, וכי נמצאו כולן טהורות צריך את לטמאות כולן לטהרות דבר תורה, וממילא מחמרינן אף לבעליהן שיהיו טמאות ונכון:
ונראה לי ראיה מוכרחת דאם היתה ישנה ומצאה כתם ג"כ הוי דרבנן ולא אמרינן אימור ארגשה, מהא דפרק יוצא דופן (דף מ"ג.) דאמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מיתיבי היה מהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו חם טמא, הרי אם ש"ז מטמאה בלא הרגשה שפיר דודאי נפיק מיניה ש"ז כיון שמצא בשרו חם, ובכ"ז אם בעי הרגשה פריך אמאי טמא אע"ג דהיה ישן ואימור ארגיש ולא הוי מתערי, וע"כ דאמרינן דהוי מתערי מידי דהוי אהרגשת מי רגלים וכמו דאמרו בדף ג' לשמאי דמשו"ה אמר דיה שעתה, ואולי משום זה מטהר הלל חולין למפרע, ואין סברא לחלק בין ההרגשות, משום דבהרגשת ש"ז אמרו במשנה ריש פ' יוצא דופן והרגיש שנזדעזעו אבריו, דמדברי רבינו פ"ה הי"ז, ז"ל, אעפ"י שהרגיש גופה ונזדעזעה כו' משמע דהרגשת דם נדה הוא שתרגיש גופה ונזדעזעה. ואף לפמ"ש דהרגשת פתיחת פי המקור [וכן משמע מהא דאמר אגב צערה מתערה מידי דהוה אהרגשת מ"ר, והרגשת זיבת דבר לח לא שייך צערה] לא נהירא לחלק, והך דהיה מהרהר לטהרות מתניא דלחולין כיון שלא מצא קרי טהור כמפורש בתוספתא והביאה רבינו פ"ה מהלכות אבות הטומאות הלכה ט"ו יעו"ש, ואפ"ה לא מחמרינן שמא ארגיש. וזה ראיה ברורה. ודע, דמהא שבארתי בהרגיש בחלום ועמד ומצא בשרו חם ולא מצא ש"ז שטהור לחולין, ואם לא מצא בשרו חם אף לתרומה טהור, יש לפשוט, דאין לחוש לאשה שהרגישה בשעת שינה שנפתח מקורה והקיצה ובדקה ולא מצאה, ובנוב"י מהד"ת סימן קי"ח נשאל בזה יעו"ש, והדבר פשוט להתיר מתוספתא ערוכה, ודוק בכל מה שהעליתי בהלכה זאת:
Loading...
9:32
1
Loading...