וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור וביום הח' ומצאה טהור כו':
ראה בהגהות תמצא דעות החוששים לפסוק דלא כרב, והתוס' פ"ק (דף ז') ד"ה ר"א כו' ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא כו' הוא מטעם דחששו לפסוק כר' חנינא. אמנם לדעתי יש בזה מובן אחר, ורבנן דתוספות מדלא הזכירו הך דר' חנינא שמע מיניה דמשום חששא אחריתא נגעו בה, וזה הוא. דידוע שיטת ר"ת שפסק לקמן (דף ל"ז) בתוספות ד"ה אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה דימי נדה וימי לידה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה והוא הלמ"ד מיע"ל קג"ם, ולדידיה אם נעשית זבה קטנה ובעיא שימור יום אחד ואח"כ נעשית נדה אין הימים של נדה שלא ראתה בהן עולין לספירת שמור יום אחד וכמוש"כ התוספות סוף פ' בא סימן (דף נ"ד) בזה, ויש לעיין לפ"ז בתקנה שתיקן רבי לעם שבשדות שאם ראתה שני ימים תשב ששה והן, ופרש"י לחומרא שמא ראשון סוף זיבה ושני תחלת נדה יעו"ש, דקשה הא כיון דראתה זה היום א"כ בעיא שימור יום אחד ותו כי נעשית נדה הרי הששה שלא ראתה בהן הן ימי נדה שאינן עולין לספירה וא"כ עדיין לא עשתה שימור ליום אחד שראתה בימי זיבה. אמנם לא קשה כיון דהא דאחד עשר בעי שימור לא הוי רק מדרבנן לא חששו לכך, דמה"ת כיון דראתה סוף ימי זיבה לא בעיא שימור לכן לא חשש רבי לכך מספיקא אע"ג דתאמר גרגרן דתנן במתניתין אסור כרב ששת וכדפסק רבינו לקמן הלכה י"ח. אמנם רבוותא בתוספות לא ניחא להו ומפרשי משום דס"ס הוי שמא כולם בימי נדה וסלקי למנין ז' ימי הראיה ולא בעיא נקיים, ועוד שמא כולהו בימי זיבה ולא בעיא שימור רק יום אחד לכן לא חשש רבי שמא יום אחד מימי זיבה ויום השני מימי הנדה רק דעיקר החשש היה שמא כולם בימי נדה רק דילמא ראתה דם ירוק ביום הראשון והוי נדה מיום השני יעו"ש. והנה בהא דבעינן ספורין בפנינו העירו רבנן דתוספות, דבאומרת יום אחד טמא ראיתי שמטבילין לה שני טבילות ביום, שמא ראתה אתמול והיום הוי שימור הא לא בדקה היום קודם שבאה לפנינו, ותירצו לחלק בין זבה קטנה לזבה גדולה יעו"ש. מכל מקום נראה לומר דלמאי דמפרש רב דסופן אעפ"י שאין תחלתן הוא הדין בזבה קטנה סגי מטעם שבודקת באותו יום ששומרת והוי כסופו אעפ"י שאין תחלתו, וכיון דבדקה סוף יום סגי ומתחשב כל היום ליום שימור, אבל מה שבדקה בשעת הפסק טהרה לא מועיל דספירת לילה לאו ספירה וא"כ לא בדקה בעת הספירה כמוש"כ שם בתוספות, ויותר מסתברא לומר לפום ההלכה דספירת זבה קטנה וזבה גדולה שוין, רק דסופן אע"פ שאין תחלתן והכי נמי הבדיקה שבודקת בסוף ימי השימור סליק לעשותו ספור משום סופו, הגם דלרע"ק שצריך לבדוק באותו יום אפשר דבזבה קטנה סליק סוף היום לשימור וזה סוף מנין, משא"כ בזבה גדולה לא סגי לדידיה בבדיקת סוף המנין סוף שבעה, אבל לר' אליעזר מסתברא לומר דלדידיה שוין ובעי בדיקה בסוף וסגי משום סופו אעפ"י שאין תחלתו וז"ב. ונקדים הקדמה שלישית, דהא דבעי הפסק טהרה לא דמי להך דבעינן ספורין לפנינו דהפסקת טהרה אם הוי אתי אליהו בתר כן ואמר דלא ראתה דם שפיר מועיל ספירה בתר כן, אבל הך דבדוקין לפנינו הוא גזירת הכתוב וספרה שבעת ימים ולכן אם בדקה ביום שמיני לחודיה לא מועיל לכו"ע ולא מיקרי ספירה בלא בדיקה, ולכן כי מקשה טועה דילמא ילדה זכר בזוב כו' ומוכיח מזה דבעינן ספירה לפנינו ואמאי לא אמר דהא לא עבדא הפסק טהרה, ומוכרח מזה דהפסק טהרה רק הואיל ומעינה פתוח חייש שמא ראתה, אבל מספק בעיא טבילה שמא לא ראתה דם בעת הפסק טהרה, אבל מספורין לפנינו דאינו מטעם ספק רק אפילו לא ראתה כיון דלא בדקה לא סליק להיות ספור, וזה מבואר שם בסוגיא וכן פירש המהרש"א בחידושיו:
וכיון שזכינו לכל זה, נבאר דברי התוספות במש"כ ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא. מובן אחר, דקיי"ל לקמן דלדידן דעל טפת דם כחרדל סופרת ז' נקיים משום דלא בקיאי אימת קאי אי בימי נדה אי בימי זיבה ואינן שומרין פתחי נדותן א"כ חיישינן שמא יום הראשון או השני הוה מימי זיבה ובזה הא עשירי לכו"ע ולר' יוחנן דקיי"ל כמותו מן התורה בעי שימור ואף אח"כ בימי נדה כדרב אשי בסוף פ' בא סימן, וא"כ כשהיתה נדה אחר זה, אם לא תבדוק רק ראשון ושמיני, והיו כל הז' ימי נדה שאינן עולין אף שאינן רואין בהן לשיטת הר"ת ובעיא שימור ליום עשירי מן התורה, ואימת סלקא ליה שימור בסוף הוא יום השביעי דאם היתה נדה הרי יום הראיה וששה ימים מתחשבין ימי נדה והשביעי הוה מימי זיבה ואימת מועיל כשתבדוק בו, אבל אם לא תבדוק רק ראשון ושמיני לבד הא קיי"ל דמשום צינה וגנבי וארי שרי למיטבל ביום שמיני ממנ"פ יעו"ש (דף ס"ז) וכמו שכתב רבינו לעיל פ"ד, ואימור דבעיא שימור משום עשירי מה"ת והיא ראתה דם בעשירי ואחד עשר ובתחלת נדה וששה ימים מן הנקיים הם ימי נדה שלא ראתה בהן ואינן עולין לספירת זיבה קטנה וביום השביעי לא בדקה ולא שייך לומר תחלתן אעפ"י שאין סופן רק כשבדקה בתחלת ימי הספירה, אבל כאן כשבדקה ביום ראשון דהוי מימי נדה שלא עלו כלל לספירה דילה ודאי לא שייך דיהיה מועיל לספירה דסליק לה ביום השביעי וביום השביעי לא בדקה, וכבר פירשנו דבעי בזבה קטנה ספירה לפנינו ע"י בדיקה כמו בזבה גדולה היינו בבדיקה או בתחלת היום או בסוף היום דכרב קיי"ל דסופו או תחלתו משוי ליה לספור לפנינו, וע"כ דבדיקת שמיני משוי ליום שמיני לספירה וכיון דתטבול ביום ותשמש ביום ותראה אח"כ באותו יום הלא יסתר אותו יום מספירה ונמצא דזבה קטנה בעל ויכול לבוא לידי מכשול גדול, ולכן פסקו דיום שביעי דוקא, אבל בראשון ושמיני לא, ולא הזכירו כלל הך דר' חנינא, משום דטעמם דלרב לדידן בעי לבדוק בז' דוקא, ודוק כי זה ענין חדש בס"ד: