פלטה ש"ז בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד:
הרב אב"ד בספר האשכול בסימן מ"ו האריך בזה, והביא שהגאונים לא הזכירו זה עיי"ש [והב"י כוון לדבריו]. אמנם לפלא על רבינו איך לא זכר שהאשה לא תספור ז' נקיים רק אחרי עבור ששה עונות ואף ע"ג דאזלא בכרעא כתב רבינו פ"ז מהלכות תרומות דאם נתהפכה בשעת תשמיש א"א לה שלא תפלוט, ומדוע לא זכר רבינו פה. והאשכול וכן הרא"ש הביאו בשם ר"ת שפירש בעיא דרמי ב"ח בפרק בנות כותים (דף ל"ג) דפולטת ש"ז אין פירושו ש"ז של אדם טהור, דא"כ הא אמר תסתור ז' דיה כבועלה, ואיך תסתור יום אחד הא דיה כבועלה, ובועלה אינו סותר רק משום דפתיכא בה צחצוחי זיבה, ולכן פירש דמיירי שבא עליה זב ושכבת זרעו אם פלטה סותר דפתיכא בה צחצוחי זיבה. ומלבד שהקשו על שיטת ר"ת משמועה דפרק יוצא דופן דאמר אף לר"ש דאמר דיה כבועלה דוקא לטמאה בפנים כבחוץ הא לסתור כו' רואה הוי ותמן מיירי בש"ז של אדם טהור. עוד לא זכיתי להבין דברי ר"ת, דהגע בעצמך, אם הזבה תוך ז' נקיים ראתה דם לבן אטו מי היא סותרת כיון דאין אשה מתטמאה בה, וכיון דמשום ש"ז הלא של טהור וטמא שוין, רק משום דפתיכא בה צחצוחי זיבה דהוי לובן והאיש מתטמא בלובן ומאי שייך שיסתור באשה, ואכתי נימא דיה כבועלה מה אצל בועלה אינו סותר רק ע"י צחצוחי דבר שהוא מתטמא בו ונעשה זב על ידו, כן האשה כי פלטה ש"ז יהא פתוך בה דבר המטמאה והוא דם נדה וצ"ע:
ולולא דמסתפינא היה נראה לדון דרבנן פליגי עם ר"ש אם פולטת ש"ז מטמאה בפנים כבחוץ ורבנן סברי דנפ"ל מקרא דיהיה זובה בבשרה דבפנים מטמאה כבחוץ, וכבר הרגישו רבנן בתוספות דא"כ קרא דמשמשת טמאה ל"ל, הא כל משמשת נוגעת בשכבת זרע בפנים ולא גרע מפולטת ש"ז דמטמאה בפנים לרבנן אף כשטבלה לשימושה, ותירצו דאימת מטמאה בפנים דוקא בשהיה בחדר הפנימי ויצא משם לבית החיצון אז טמאה משום פולטת, אבל אם היה הש"ז רק בבית החיצון אינה טמאה רק משום משמשת אף שלא נכנס הש"ז אל החדר הפנימי עכ"ל. ודבר זה מוכרח דכמו דמרבינן לה מקרא דזובה יהיה ושם אינה טמאה רק אם יצא הדם מן החדר הפנימי אל בית החיצון, אבל כשהדם הוא בבית החיצון אינה טמאה רק מדין משא בבית החיצון למ"ד בית הסתרים הוי ולאו מדין ראיה [אעפ"י דמשם אין ראיה משמועה דיולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה דמה שהוא בבית החיצון לא הוי ראיה או מה שיורד מבית חיצון לחוץ לא הוי ראיה, דתמן המה ימי טוהר ואם ראתה דם עכשיו אין לטמאותה לכן משום ראיה לא מטמאה, אעפ"י שהדם הוא יוצא ממקור קודם הטהרה, רק מדין מגע, בכ"ז נראה פשוט כיון שנעקר מן החדר תו לא הוי ראיה ודוק], כן פולטת ש"ז דוקא כשפלטה מן הרחם אל בית החיצון, ונתבונן הא דאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שא"א לה שלא תפלוט הוא דוקא על פליטה מן בית החיצון לחוץ שאז טמאה מדין מגע שנוגעת בש"ז וכמו ששנינו במסכת מקואות פ"ח האשה ששימשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה, הא כבדה את הבית הרי היא טהורה דתו ליכא מה לפלוט, הרי דאע"ג דלא הכניסה למקור ששם לא שייך כיבוד ואפ"ה לא חיישינן לפליטה דאין לה מה לפלוט דמה שקלט הרחם כבר קלט ומה שלא קלט הרי כבר פלטה ע"י כיבוד
*ויש מפרשים שם בר"ש דמשום חציצה אתי עלה. ומה שהקשה הר"ש דהא ביוצא דופן אמר דאם הטבילוה במטה ולא נתהפכה מותרת לאכול בתרומה, לק"מ דתמן רבא אקרא אמר דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב בשאינה מתהפכת ודבר תורה מיעוטו המקפיד ג"כ אינו חוצץ. אולם משנתנו מיירי לפום מה דאמרו רבנן מיעוטו המקפיד חוצץ לכן כאילו לא טבלה, ומאי דאמר מקודם מכלל דכי אמר רבא דאזלא איהי בכרעא הו"מ למימר דבל"ז אסורה לאכול בתרומה דהש"ז שבבית החיצון חוצץ בפני הטבילה, רק דאולי רבא חששא דאורייתא אמר, לכן פריך חיישינן שמא נשתייר מבעי ליה והיה נכלל בזה גם דהוי חציצה מד"ס ודוק. אמנם זה יתכן דוקא לרבא דבית הסתרים הוי וראוי לביאת מים בעי, הא לאביי דאותו מקום בלוע הוי א"כ אף ראוי לביאת מים לא בעינן כמוש"כ בתראי, אך מקום שהתינוקת יושבת ונראה דא"ר יוחנן אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ א"כ משום זה בעי כיבוד דשם בודאי חוצץ ודוק: . וכיון שזכינו לזה א"כ הא לא חיישינן לפליטה כלל לבעלה דמן החדר אין דרך לפלוט, והראיה דאם כבדה בית החיצון תו לא חיישינן לפליטה כלל ומה שהוא בבית החיצון ומכש"כ מה שפולטת מבית החיצון לחוץ אין זה ראיה רק במקום שהיא מטמאה במגע שם נטמאת לטהרות הא לבעלה אין נפ"מ כלל, א"כ תו לא שייך חששא דפולטת ש"ז לבעלה כלל, לכן לא הזכיר רבינו כלל שתהא צריכה כיבוד וקינוח רק בפ"ה מהלכות שאר אה"ט גבי תרומה לא לבעלה:
הגה"ה
ופוק חזי אמיתת דברינו בדבריו שם פ"ה, ז"ל, האשה שפלטה ש"ז כו' בתוך ג' עונות ה"ה טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה כו' ומטמאה בכ"ש אעפ"י שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השינים נטמאת שהרי ש"ז כדמה [רמז אל דרשא דיהיה זובה בבשרה דהוא כזיבה] מה דמה מטמאה בפנים אף ש"ז שתפלוט תטמא אותה בפנים עכ"ל, וכמעט כל דברינו מפורשים בלשונו דבעי שיצא מן הרחם ויבא אל בין השינים שהוא מקום שהשמש דש שהוא בית חיצון לר' יוחנן שזה מטמאה משום רואה. ולכאורה משמע מדברי רבינו דכשיצא מבית חיצון אל החוץ אז רק הוי מדין מגע והוי כנוגע בש"ז דשיעורו בכעדשה. אולם לפ"ז מילתא דתמיה דר' שמעון דאמר דיה כבועלה הלא אינה מטמאה בפנים רק ביציאתן לחוץ ואפ"ה אמר דאף לר"ש רואה הוי ליטמא בכ"ש. ולפ"ז איך תאמר לרבנן שיעורו כנוגע ולא מטמאה רק בכעדשה. אמנם אם נאמר דרבי שמעון ג"כ דריש דיהיה לה על פולטת ש"ז דרואה הוי לסתור ולטמא בכ"ש, רק לדרוש שמטמאה בפנים לא מסתברא ליה דדיה כבועלה א"ש, דלרבנן הוי כדם בשעה שיוצאת מן הרחם דאז רואה הואי משא"כ בעת יציאתה מבית חיצון לחוץ הוי מדין מגע ובעי כעדשה, ור"ש סבר דהא דרביא רחמנא כרואה הוא בעת יציאתה לחוץ ושם מטמאה בכ"ש ולא שייך לומר דיה כבועלה ולא תטמא בכ"ש דגם בעל קרי סבר ר"ש דבעי חתימת פי האמה כדאמר ריש פ' אלו דברים משום דזה השיעור לא שייך אצל אשה וכמו"ש האשכול דברים מתוקים:
וכן מוכרח דר"ש דריש קרא דיהיה לרבות פולטת דרואה הוי מהא דאמר מ"נ אי שמיע ליה מתניתא כו' ואי לא שמיע ליה מתניתא מסברא נוגעת הוי, לעולם שמיע ליה מתניתא כו' כי קרא מבע"ל אליבא דר"ש כו' ליסתור וליטמא בכ"ש מאי כי אמר ר"ש דיה כבועלה כו' אבל לסתור וליטמא בכ"ש רואה הוי, ופלא הוא אם ר"ש לא דריש קא הלא מסברא נוגעת הוי ואיך אלים כחא דר"ש לומר נגד הסברא, וע"כ דמבע"ל דילמא דריש קרא דיהיה זובה בבשרה דרואה הוי אם פולטת ש"ז לסתור ולטמא בכ"ש דבזה הוי כבועלה, ואם כה נאמר יהיה ביציאת הש"ז לחוץ חומר לר"ש טפי מלרבנן, וגם לסתירה כן הוא דלרבנן אם יצא לבית החיצון, תו אח"כ מועיל לספירה ועולה, ולר"ש סותר בעת הטומאה היינו בעת יציאתה מבית חיצון לחוץ, ולרבנן אז אינה טמאה רק מדין מגע ולא סותר, ולפי דברינו דא עקא הא דאמר איכא דאמרי לא שמיע ליה מתניתא והכי קא מבע"ל מדאחמרה רחמנא אב"ק בסיני רואה הוי, ופירשו רבנן בתוספות דמאשה דייק דמשום פולטת הזהירה רחמנא ג' ימים אל תגשו אל אשה וכוונתם למשנה וגמרא דפרק ר' עקיבא מנין לפולטת ש"ז כו', וצ"ל לפום מה דלא שמיע מתניתא א"כ לא ידע דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ, והוי סבר דמטמאה בשעה שתצא לחוץ כבועלה ומטעם רואה, מדאקפיד רחמנא בסיני דאמגע לא קפיד, ולפי המסקנא שפירשנו אפשר דאקפיד רחמנא בסיני דלא לפלוט ממקור אעפ"י שלתרומה לא חיישינן לזה, ולמילף מסיני לחוש לבעלה לא נוכל למילף דאיכא פחדא וביעתותא מרפיא עיין שילהי פ' תינוקת, או אפשר דבסיני קפיד גם אפליטה לחוץ אע"ג דמגע הוא וכמו דאמר בסיני חידוש הוא, וכולהו אמוראי דאמרי ליה רואה הוי, קיימי ללישנא דמבעי ליה לר"ש דהמה ידעו מתניתא וכמו דא"ל אביי שפיר כו' אפילו ר"ש יהיה א"ש:
בארנו דעת רבינו דלשמא תפלוט מן המקור לא חיישינן וכולה סוגיא דג' ימים אסורה לאכול בתרומה א"א שלא תפלוט, וכן משנה דפ"ח דמקואות, הכל לטהרות דפליטה לחוץ מטמא רק משום מגע הא לבעלה לא איכפת לן מה שהוא בבית חיצון ותפלוט ממנו לחוץ, לכן לא חשש רבינו להאי כלום רק דינא אם פלטה מן המקור קמ"ל, ומסתפקנא אם בעי גם הרגשה כיון דאיתרבי מן דם יהיה זובה בבשרה ומקרא דבבשרה דרשינן שתרגיש בבשרה וקאי גם על פולטת וכמו הא דנפק"ל מבבשרה שמטמאה בפנים שקאי על פולטת וכן מסתברא דצריכה שתרגיש בפתיחת פי המקור ודוק, ודא ברור דמשמשת אינה סותרת רק משום פליטה דמשמשת אין שייך לראיה, ולפ"ז צע"ק הא דפריך פולטת תיפוק ליה דהא שימשה הא נ"מ לסתירה דסותרת וכדפרשנו אף לר"ש. ואחרי כתבי כ"ז בינותי בספרים ומצאתי להרשב"א בספר תורת הבית בסוף שער החמישי דברים האלה, אי נמי ההיא דמסכת מקואות בשהלכה דפלטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומש"ה צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעה דש"ז אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע ש"ז הוי עכ"ל. הרי כל דברינו מפורשים, אך מה שנראה מלשונו דבבית החיצון טמאה מדין מגע הא בית הסתרים הוי רק מחששא דתפלוט מבית החיצון לחוץ הוי ליה למימר ואז נוגע בבשרה, וע"ז חייש רבא שא"א לה שלא תפלוט היינו הש"ז שלא נקלט במקור, וגם לקנוח אין צורך לפ"ז דמה שקלט המקור תו לא תפלוט, ומה שהוא בבית החיצון אינו סותר וכמו שבארנו, כן מה שיוצא מבית חיצון לחוץ אינו סותר דזה מדין מגע, וכל מה שטרחנו הושיט לנו הרשב"א בקנה, זה רצינו לבאר ודוק:
והנה אחר העיון בהאי שמועה בדף ל"ג דבעי רמי ב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור כו' ואמר רבא לפום חורפא שבשתא, נהי נמי דסתרה כמה תסתור תסתור שבעה כו' תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ולטעמיך זב גופיה היכי סתר לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן כו', דיפלא על רבא, הא ואחר תטהר דריש בתורת כהנים פ"ט, ולטהרתו בפ"ה דריש שתהא טהרתו אחת ואיך לא ידע רבא הך דתו"כ. ונראה דבפ"א דזבים תנן הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו ב"ש אומרים סתר ב' ימים שלפניו, ופירש רבינו, שכיון שלא נפסקה הזיבות בג' ימים טהורים שהם מספר הימים אשר בכמותם יהיה זב גמור לא יחשבו לו אותן הימים אלא אפילו ש"ז תפיל אותן עכ"ל. הנה כוונתו אף שראה זיבה במשך כמה ימים רצופים ולא פסק מזובו, מכל מקום הימים אשר מביאים אותו לזיבה הם שלשה ימים שבהם נעשה זב גמור, וכיון שצריך לספור שבעת ימים אם הש"ז מפסקת שראה ביום שלישי לספירה, הרי הימים השניים שספר המה עומדים בפני עצמם ונתבטלו מצד ראיית הימים שנעשה בהן זב גמור שהן שלשה והספורים שנים ולכן בטלה טהרתן [ודוגמא לזה מצינו בתוספתא לב"ש שאם ראה שתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שנעשה זב גמור משום כיון שזקוק לספירה ע"י השתי ראיות ביטלה ראיה את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות, אבל אם ראה ברביעי לא מבטל השני ימים יעו"ש ודוק]. ובזה נתפרש טעמא דר' ישמעאל דאמר הרואה בשני סותר את שלפניו דסבר טעמא דב"ה משום דימי זיבה לענין ספירה אינן נחשבין שלשה ימים שהרי משני ימים נעשה זב לספירת ז' נקיים רק השלישי אינו מוסיף רק לקרבן, לכן כי ראה קרי בשני אין כאן ספור רק יום אחד לבדו מיבטל נגד השני ימים שכבר הוזקק על ידן לספירה, אבל כי ראה בשלישי הרי יש שני ימים ספורים וקיימי שפיר נגד שני ימי זיבה, זה טעמו של ר' ישמעאל, וכמו כן סבר רבא בטעמייהו דב"ה שבזב הימים מועילים לעשותו זב וזה מועיל גם ע"י ראיות שע"י ראיות שלשה ביום אחד נעשה זב גמור, א"כ ביום אחד ספור מועיל דלא ליבטל נגד השני ימים שהזקיקוהו לעשותו זב לספירה דבאותו יום אם ראה שלש ראיות היה זב והימים כראיות בזב, ולכן יום אחד טהור לגמרי חשוב בפני עצמו ולא מיבטל נגד הימים שנעשה בהן זב, וכיון שכן בזבה דאינה מטמאה בראיות רק בימים אם ראתה שלשה ימים ופלטה אח"ז ביום השלישי לספירתה ש"ז הרי שני ימים הספורים דקיימי בפני עצמן מיבטל בטלי נגד השלשה ימים שנעשית בהן זבה, ונמצא דכו"ע מודו גם רע"ק גם ר"י אליבא דב"ה דסותרת אותן לגמרי וכי תפלוט ש"ז ברביעי לספירה לא תסתור רק יום אחד, א"כ לא יהיו הסתירות אחת בזבה ויהא חלוק גבי זבה בין ראתה ברביעי לראתה תוך ג' ימים הראשונים, ובזב לב"ה לא יהא נפ"מ מידי וזה לא יתכן, וכיון שכן דברי רבא קיימי בסברא עצומה ולזה אמר לפום חורפא שבשתא, ולכן לטעמו אזיל רבא לקמן וסבר להך דיוקא גבי לידה דלידה עולה מדאמרינן טהרה אחר אחר לכולן ואם נאמר דאינו עולה יהיה נפ"מ בין ילדה ביום שלישי לילדה ביום רביעי דביום שלישי יסתור הכל ומשו"ה פסק כן, נמצא דהלכה כרבא נגד רמי ב"ח ומשו"ה לא הביאו הגאונים כמו שכתב בספר האשכול ודוק:
והנה בטור ושו"ע פסקו כרבותינו בתוס' שלא לספור עד יום ה' לראיתה ונהגו עוד להחמיר למנות יום ראשון מיום ו' שמא תשמש בה"ש ותפלוט ביום ה'. ועיין תרומת הדשן סימן רמ"ה, והעיד בט"ז בשם מהר"ל מפראג שבכלה הורה למנות מיום ה', וטעמו נראה מהא דבריש פ' תינוקת אמר רשב"ג בברייתא נותנין לה עונה שלמה לילה וחצי יום ומסיק בגמרא אימא גבי נדה חצי יום וחצי לילה כו' שאני גבי כתובה דמגהי בה טפי, ופירושו דאין דרך לבעול קודם חצי לילה, הרי דרשב"ג לא דקדק וסתם לילה וחצי יום על עונה של י"ב שעות משום דאין דרך להקדים ביאת נשואין בתחילת הלילה כש"כ דבין השמשות שמא תשמש ביאה ראשונה לא חייש וזה טעם נכון ולכן הקיל המהר"ל בבתולות ונשואות כשהן בוגרות וכבר ראו דמדינא דמשנתנו אין לה רק ביאה ראשונה, ולפ"ז אף אם אחר ביאה ראשונה פירסה נדה יש לה למנות מיום ה' וברור מאד:
Loading...
6:16
1
Loading...