הפילה חתיכה קרועה ודם אגור וכו' אם היה מראה דברים אלו וכו' אם נמוחו ה"ז טמאה שדם הוא וקפה וכל הרואה דם יבש טמאה:
רבה בזה המחלוקת בין גדולי הקדמונים ששיטת הרז"ה וביארה בעומק נכדו בבדק הבית, דזה שפיר נפשט דמה דכתיב כי יזוב זוב דמה לאו דוקא דבר הנוטף ונוזל אלא אפילו יבש נמי טמא, אבל כי לא נימוחה אמרינן דדם יבש היינו שיש בו סמיכות דם הוא אינו דם רק בריה נברא במקור בצורת דם יבש, וזה סימן שאינו דם המתקבץ אל המקור רק הוא בריה נבראת בצורה זאת, וליכא למימר דדוקא כי הוי כעין קליפה כעין שערה כו' תלינן דבריה היא הואיל ונתהפכה לצורת זה, דא"כ המפלת עפר דליכא שום צורה בהו וכי לא נימוח אמרינן ג"כ דבריה הוי, וע"ז תירץ בתורת הבית דאין דרכה של דם להתיבש ולצאת נפרך כעפר. והנה הש"ך העיר מירושלמי וכבר הובא כן בספר האשכול שעמד על כל דברי הבאים אחריו, וכל הראיות לפי ההסבר של הרא"ה נדחו כולם, אך באתי בדבר שנתחדש, ונעמוד על דברי ירושלמי:
וזה לשון הירושלמי פרק המפלת הלכה ב', המפלת דם יבש ר' אלעזר אומר טמאה ר' יוסי ב"ח אמר טהורה [פיוש אם הדם הוא יבש מעיקרו פליגי אם טמא או לא] מתניתא פליגא על ר' אלעזר המפלת כמין שערה כו' ואם נמוחו טמאה, [פירוש אלמא דכי נימוחו דוקא, משום דזה לא נקרא יבש וכמו ששנינו לקמן ריש פרק דם הנדה דאפילו דברים שאינן מטמאין יבשין אם יכולין לשרות ולחזור במעל"ע בפושרין מטמאין יבשין אלמא דבכי האי גוונא כלח דמי, וכי פליגי בדם יבש דלא נמוח, ודלא כדבעי תלמודין דמשמע דהוי סבר לטהר מכי יזוב זוב דמה אפילו ביכול להמחות במים במעל"ע דלכן פשיט ממשנתנו דטמא בנימוח וברור] פתר לה משום בריה [פירוש דכי לא נימו חזינא דבריה הוא והיינו שנתעברה בקליפה ושערה אבל דם יבש כי לא נימוח לא הוי בריה] אמר ר"ז ואפילו תיתב עפר משום בריה, [פירוש דהא עפר ודאי לא הוי בריה דאין צורתו משונה והוי כמו דם יבש כי לא נימוח, וזה דאמר ואפילו תיתב, פירוש שתקשה מעפר דתני במשנה, ע"ז תתרץ עפר משום בריה אתמהה, ותיתב מלשון מיתיבי וזה רגיל בירושלמי] אמר ר' בא ואפילו תימר עפר, [פירוש לא מבעיא דבמשנתנו תני כעפר, ובודאי מצי להיות בריה, רק אפילו תימר עפר ולא כעפר] עפר אתתא עברת, [פירוש דמצי להיות עפר בריה] מתניתא פליגי על ר' יוסי ב"ח כו' ואמרו להן מכה יש לה מבפנים כו' שומא יש לה בפנים כו' [פירוש מש"ה כי לא נימוח תלינן דממכה אתו והרופאים לא אמרו בבירור שיש מכה רק דדרך לבוא כך ממכה והבחינה אם לא נימוח] מפני שיש בה שומא ויש מכה הא אין בה שומא כו' לא הדא פליגי על ריב"ח ולית לה קיום, פירוש דדוקא מפני דחשבינן שהוא קליפות מגילדי מכה ובודאי טהור, אבל דם יבש טמא כי לא נימוח. וא"כ הירושלמי ארכיב לן אתרי ריכשי חדא משום בריה וחדא משום מכה ושומא, ובבלי נקיט לה דבלא נימוח אמרינן דבריה הוי ומייתי אחרי זה ברייתא דמכה ושומא דמייתי גם בירושלמי:
ולכאורה רציתי לומר, דירושלמי הדר ביה מהא דהוי סבר הטעם משום בריה ומסיק טעמא משום מכה ושומא. ולפ"ז היה נ"ל דהא דאמר שם בירושלמי על בבא דהמפלת כמין דגים וחגבים כו' הדא ילפא מן ההיא, שאם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה, דזה אזלא לפום ס"ד דבקליפות ושערות אמרינן דבריה הוי ואפ"ה אמרינן בהו דאם נימוחו טמאה, כן בדגים וחגבים כי נמוחו טמאה, אבל למאי דמסיק דטעמא דכי לא נימוח אמרינן דממכה קא אתי, א"כ אפשר דבריה כמין דגים אעפ"י שנימוח טהור, דאין דרך דם להתהוות בריה גמורה, ובודאי הוי בריה רק שרכה ונימוחה, ולכן לא מחלק המשנה בין נימוח ללא נימוח ולא מצרכא הטלה למים בבבא דמפלת דגים וחגבים, וזה נכון:
אבל התבוננתי דשפיר דייק הירושלמי בלשונו ולא הדר ביה, וזה. דבתורת הבית כתב ז"ל, ולא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה כו' ועוד מדקתני בשני מעשים שהעלה ר' יוסי מטבעין מעשה באשה שהיתה מפלת, משמע שהיתה רואה ומפלת כן תדיר, ואילו במעוברת שהפילה הוה ליה למימר מעשה באשה אחת שהפילה כו'. והנה הירושלמי מדייק דבמשנתנו מיירי באשה עוברה כמו דתני המפלת מין בהמה חיה כו' המפלת כמין דגים כו' ובאשה מעוברת הוי בריה, ע"ז אמר דקליפה ושערה ויבחושין אדומין הוי בריה שנתעברה בזה, וע"ז פריך דאטו אשה מתעברת עם עפר, אבל כאן בהברייתות איירי בלא היתה מעוברת ורק הרופאים דנו מזה דזה הוי קליפות מכה, ולא נזכר רק שערות וקליפות דבאין ממכה, ולכן תני בברייתא שהיתה מפלת ובירושלמי שהיתה מטלת, דבאינה מעוברת קאי או באין בעלה עמה וכי"ב ודנו הרופאים שהוא ממכה. אבל במשנתנו במעוברת מיירי ואמרינן דנקלט הזרע ונקפא בהרחם צורת בריה זרה וכמו שנמצא בדרך זרות, ויבחושין ודאי לאו אורחיה להתהוות ממכה רק תלינן דהיא מעוברת ביבחושין וכן בכולהו ועפר נמי, וברייתא בקליפות ושערות, אבל תלמודין אמרה ומי איכא כה"ג ומשני אין כדתניא, אלמא דכוונתו בריה הוה כן דכי לא נימוח חזינא דממכה אתי רק לא הואי דם מכה, [דכן יש לומר דדם שנוזל מן עורקי המקור אינו מתיבש כ"כ שלא יוכלו להיות נימוח] דדם מכה שבמקור ג"כ טמא דמקור מקומו טמא, רק מגוף השחין או השומא קא אתו הני קליפות ושערות והמה גילדי מכה דזה גופא טהור, [אבל המקור גופיה בלא מכה אינו מגדל קליפות ושערות ודלא כהחתיכה שמקור מגדל] וזה בריה הוי שאמר תלמודא דילן, אבל הירושלמי כוונתו דהאשה מתעברת ולכן אמר עפר איתתא עברת, כן נראה ברור:
ולפי תלמודין בעי טעמא באשה שאינה מעוברת אמאי תלינן בעפר משום בריה הא אין בה שום צורה משונה, ולפי דברי התורת הבית אטו אם הפילה גרעין אחד כמין עפר תהא טמאה כי לא נימוח, ומזה יצא לרז"ה ורא"ה שפירשו דכל שאינו יכול להיות נימוח לפום תלמודין אמרינן דבריה הוי ולא בא הדם נוזל מן עורקי המקור שאין דרכו להיות יבש כל כך ברחם אם לא שהטילה חתיכה דכיון דנקבץ כ"כ ונקפא נשתהה זמן מרובה ונתיבש עד שלא יכול להיות נימוח, ולכן פשיט ליה ר"א ממשנתנו דטמא דכיון דנימוח אלמא דדם יבש טמא, והא דטהור כי לא נימוחו הוא משום דבריה הוה זה גם בסמיכות דם יבש ג"כ טהור כי לא נימוחה דבריה הואי, והרומיא דא"ה כי לא נימוח נמי והתירוץ דבריה הוי זה הוא מאמוראי בתראי ולא מר"א וריב"ח, והראיה דרבה תירץ עלה, אבל פשיטות ר' אלעזר היה מכי נימוח דטמא, אך בכ"ז דחוק לומר בסמיכות דם יבש דבריה הוי וכן בעפר רק בצורה משונה תלינן דבריה הוי:
ולכן לולא דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתא טובא, דתנן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין ופריך מנא ה"מ והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמא יבש מנ"ל כו' יהיה בהוויתו יהא, פירוש כמו שהיה טמא כן יהא טמא, יבש מעיקרא מנ"ל יהיה ריבויא, ומרבינן דכמו דאם יתיבש הדם לאחר שיצא לחוץ לא ישתנה טומאת הדם כן כי הוה דם יבש מעיקרו יהא הדם טמא כן פשוט. ובסוף מסכת תמורה, דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין, וז"ל רש"י, אע"ג דקיי"ל במסכת נדה מטמאין לחין ויבשין היכא דנעשו אפר בעלמא טהורין אם אין שם מת רקב, וכן תנן בתוספתא דנדה פרק י' עיי"ש היטב דתני שהרקיבו. ובזה א"ש מה שהקשו תוספות על מה דפריך בריש דם הנדה מיתיבי בשר המת שהופרך טהור לריש לקיש, ולא משני דאתיא כר' יוסי במשנתנו דמטהר בבשר יבש, מדקתני בהדי דם הנדה דמטמא יבש לכולי עלמא, ורק משום דהוי עפרא מטהר הברייתא, ולכן משני דאיקמח איקמוחי והוי עפרא, נקטינן מיהא דדם הנדה אע"ג דאם יבש ואינו יכול להיות נימוח טמא, בכ"ז אם הוי עפרא טהור, וכי מרבה הגמרא מיהיה לא קאי על עפר שאם נעשה אחרי זה עפר לא מסתברא שיהא בהווייתו להיות טמא הדם, וכיון שאם נתיבש אחר זה ונעשה עפר טהור תו מסתברא דכי הפילה כעפר דנפרך ואיקמח כעפרא ג"כ אינו טמא הדם, ותו צריך להיות האשה טהורה, דכמו דהוקש מדוה כמותה כן הוקשה טומאת האשה להמדוה וכמו שעל ידי עפר אין המדוה טמא כן האשה טהורה וכמו דמקיש בתלמודן דבעי אם דם יבש טמאה האשה ופשיט ליה ממשנתנו דם הנדה ובה"מ מטמאין לחין ומטמאין יבשין אלמא דפשיט דכמו דהדם טמא האשה טמאה, כן ה"ה איפכא שאם הדם הופרך שטהור האשה טהורה, וכן מוכח מהא דתניא שם, זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא והלא דין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ, ואם נימא דאע"פ שהדם יבש שהופרך טהור האשה טמאה, א"כ נימא דם הנדה יבש יוכיח שהדם טהור והיא טמאה ולאחרים גורם טומאה והוא טהור, וכיון שכן מוכח דכל שהדם טהור האשה טהורה, וכיון שכן דהא דיבש מעיקרו טמא, הוא דוקא בכה"ג דאם יתיבש אחר שיצא לח יהא טמא ויהיה בהווייתו. א"כ בכה"ג דהופרך ונעשה עפר טהור, כן טהורה כי יצא דם יבש בצורת עפר הוא שנפרך לעפר ואיקמח שהעפר אין בו שום שנוי צורה אחרת, וכיון שהדם טהור כן האשה טהורה, ולכן לא פריך בתלמודן דאטו בעפר שייך בריה, דטעמא אחרינא איכא להתוספתא שמובא בסוף תמורה, אבל כי הפילה דבר שיש בו איזה ממשות וסמיכות קצת וכמו חתיכה קטנה [שאינה ראויה לפתוח פי המקור ע"י דם] בזה ודאי טמא אף כי לא נימוח דלא נשתנה לצורת אחרת, ורק דם הנוזל במקור הוא וע"י החום נקפא כדברי רבינו בפירוש המשנה, ויבחושין ודאי בריה וקליפות ושערות דע"ז פריך ומי איכא כה"ג ופרש"י מפלת כמין קליפות ושערות, ומשני דממכה אתו גילדי המכה, אבל על עפר לא פריך מידי, דהתירוץ פשוט וכמו שבארנו דבכה"ג לא אתרבאי לטומאה בדם יבש וטהורה האשה [ולפ"ז יש לדבר הרבה בקרטין יבשין מין חול שהאריך הבית יוסף סימן קצ"א בכתבו על דברי שו"ת הר"ן ול"נ כו' ותלה העיקר כיון דהרופאים אומרים מן הכליות המה יעו"ש, ולפי מה שהגיה בדק הבית בלא נימוחו, לדידן הוי עפר ואף אם מן הרחם הוא טהור אם הוא עפר דאיקמח איקמוחי או כהרקיב ביבש מעיקרו ואכמ"ל]:
נמצא נתברר מדברינו הקצרים, כמה דברים, חדא דיפה עשו הקדמונים שלא הזכירו את הירושלמי, דבבבלי פשיט ר' אלעזר מהא דכי נמוחו טמאה דדם יבש טמא, אלמא דכי לא נימוח לא פשיט ליה, ובסוף אמר דבריה הוי ומייתי עובדא דקליפות ושערות, א"כ כי היכי תחשוב עפר לבריה אעפ"י שלא נשתנה לצורה אחרת, כן נאמר בדם יבש שלא נימוח דהוי בריה. אבל הירושלמי פשיט מהא דכי לא נמוחו דטהור דדם יבש טהור לריב"ח, ומפרש הך דהמפלת באשה מעוברת ועפר איתתא עברת, ואין זה שיטת תלמודן, וכן העלינו שיטת הקדמונים יפה בטעם ברור אמאי בעפר לא שקיל וטרי בתלמודן ואמאי טהור כי לא נימוחה, ולפ"ז דם יבש שלא נימוח שלא נשתנית לבריה אחרת וליכא למיתלי בגילדי מכה טמא כמו שבארנו בס"ד. וכן נתבאר דהך דמפלת כמין דגים וחגבים שו"ר, דהן נפלו מאשה מעוברת שנקלט זרע בקרבה ונתהוה ולד כזה, ודאי לא שייך ליטמא משום דם אף כי נמוחה במים דהוי כמו בשר שנמחה, דולד הוי, עד דצריך קרא בתורת כהנים למעטו מטומאת לידה וכמו דדריש בתו"כ ריש פ' תזריע יכול אף המפלת דגים כו' ת"ל זכר מי שיש בו מצורת אדם, ורק לפי מה דהוי סבר ירושלמי דקליפות ושערות ויבחושין הוא בריה שנתעברה מזרע הזכר, ובכ"ז כי נמוחין רואין אנו שהן דם גמור ולא בריה רק הוא דם שנתהוה בצורת זה, ולכן סבר דגם בדגים וחגבים תטיל למים, אבל לפום מה דמסיק בתלמודן דאין זה בריה בגדר שנחשוב שנתהוה בעיבורה, רק מסיבה חיצונה ע"י מכה ושומא, א"כ בדגים ודאי לא שייך והן באו ודאי מזרע הזכר שנקלט במעיה ונולד ולד משונה ואין ראיה מאם נימוח וז"ב מאוד ודוק:
וכן רבינו לא כתב כאן רק אם יש עמהן דם כו' כלשון המשנה, מפני שכתב קודם לא נימוחו מעל"ע הרי הן ממכה כו' וזה לא שייך במפלת דגים וחגבים כו', כי סיבות חיצוניות לא שייך בהן, ואם כי אמרו בקליפות ושערות דכי נמוחו טמאה. הוא להסיר סיבה החיצונה ודם הוא וקפא, אבל דבר הנראה שנתעברה האשה עם זה בולד מוזר כמוהו, אין בכח הבדיקה דנימוחו במים להסיר ממנו הויות בריה ולומר עליו דדם הוא שקפא באופן מוזר כזה שלא יקרה רק לאשה מעוברת שקלטה זרע מזכר. כן נ"ב בדעת רבינו:
ומזה הירושלמי מוכח דלא אמרו הרופאים דברור דיש לה מכה במקור, דהא הירושלמי מייתי הך ברייתא בלא סיום הנך מילי תטיל למים אם נימוחו טמאה. וא"כ מאי מקשה בירושלמי על ריב"ח מפני שיש בה שומא כו' דילמא אתו הרופאים לטהר אף אם נימוחו בפושרין, וזה גם לריב"ח דירושלמי טמא, וכמו דהוי פשיט ליה דדם יבש טהור ממשנתנו דהמפלת כמין שערה כו' אם נימוחה טמאה ואם לא נימוחה טהורה וכפמש"ב, ולכן דוקא כשיש מכה, דדם מכה אף כשהוא נוזל לח טהור דממכה קא אתי, הא בלא מכה אם נימוחה טמא דהוי לח דבזה לא פליג ריב"ז לשיטת ירושלמי כמו שנתבאר דרואה דם יבש מעיקרו הוי כלחין ונתיבשו בשרץ וזוב וכי"ב דכל שהן יכולין להמחות במים מעל"ע לחין חשובין, [ודלא כשיטת תלמודן דסברה אם דייקינן כי יזוב זוב דמה מידי דזב דוקא לח גמור ולא יבש אף אם יכול להיות נימוח וכמוש"כ רבינו בתוספות, דלכן פשיט ר' אלעזר ממשנתנו דרואה דם יבש טמא מהא דאם נימוחו טמאה] ועל כרחין דהרופאים לא אמרו רק שהסיבה שמפלת קליפות הוא מפני מכה, אבל אם נימוחו זה מצי להיות מן המקור דלפעמים שיתיבש מפני חום שיש במקור כדברי רבינו בפירוש המשנה, לכן לא מצינן לטהרה כי נימוחו כיון שהרופאים לא העידו על האשה בעצם שיש לה מכה, וכן פירשו בשו"ת שב יעקב ושארי אחרונים [וכעת נדפס מחדש פירוש הרא"ש בש"ס ווילנא ופירש כן בהדיא] ואין צורך לפלפולים זרים וכמו שעלה גם ברעיוני לפרש דאם נימוחו אע"ג דדם מכה הוה מ"מ אינו גילדי מכה וצרבת השחין רק דם נוזל מן מכה שיבשה וטמאה האשה טומאת ערב דמקור מקומו טמא, ועיין היטב ותראה דהאמת כמש"כ:
ובזה נבאר דברי הירושלמי דבעי מנא לן דחמשה דמים טמאים באשה אמר ריב"ל והיא גלתה את מקור דמיה וטהרה ממקור דמיה דם יהיה זובה בבשרה [פירוש הרי דמיה שני דמים ושני פעמים כתיב דמיה הרי ארבעה מראות דמים ודם יהיה זובה הרי חמשה] הא ואשה כי יזוב זוב דמה [הרי יש עוד דם בקרא ויש עוד מראה ששית] מנהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה, [ר"ל המראה דם הוא אחד מאותן החמשה מראות דמים המטמאין רק שאותו דם בא עליה בימי זיבתה שבזה אמר קרא ואשה כי יזוב זוב דמה כו' בלא עת נדתה] בש"א אף כמימי תלתן וכבשר צלי, הרי שבעה דומין הן למימי אדמה [אבל על עקביא לא פריך דמטמא ירוק דדריש גם הך קרא כי יזוב זוב דמה והרי כאן ששה דמים ולכן הירוק דריש לטמא] ר' ייסא בשם רב כו' לא טימא ר"מ [משום משקה להכשיר הזרעים] אלא שנגע בו עקביא [פירוש הואיל ועקביא מחשיב ליה דם] ויטמא כמימי תלתן כו' שנגעו בהן בית שמאי [דבהו מטמאי ב"ש א"כ ליתחשב לדידן כמשקה להכשיר הזרעים] אומרים הן דומים למימי אדמה כו' דם טהור מכשיר טמא אינו מכשיר, פירוש דבית שמאי כיילי להו בהנך דמים הטמאים ולדידן דאינו טמא אינו מכשיר וכמו דיליף בתוספתא דשבת הביאו בתוספות דמנין לדם נדה שהוא מכשיר ושהוא משקה דכתיב וטהרה ממקור דמיה, אבל בהנך דאינן טמאים אינן משקין להכשיר הזרעים, אבל עקביא דמפיק מקרא דדם כתיב יתירה חייש ר"מ דילמא דם חשיב אע"ג דטהור ודוק היטב. נמצא דהירושלמי סבר דשחור טמא לא מטעמא דבבלי דאדום הוא אלא שלקה אף דר' יוחנן ושמואל אמרו דשחור אדום הוא אלא שלקה או בא מכולן ע"י לקוי, וכן בב"ש ועקביא לא סבר טעמא דלקותא, משום דסבר דלקותא דמעיקרא לא היה טמא כיון דאשתני במראהו ואזיל לטעמו כפי מה שנתבאר לעיל בשיטתו דסבר דדם יבש מעיקרו טהור דוקא בלא נימוח במעל"ע, ולכן פשיט ממשנתנו דתנן המפלת כמין שערה כו' דכי לא נימוח דטהור, ולא כדאמר בתלמודין דאם ס"ד לטהר דם יבש לא הוי טהור רק מלשון כי יזוב זוב דמה, דמשמע בדבר הנוטף לח, ופשיט כיון דכי נימוח טמא ותו לא דריש דבעי שיזוב דבר לח תו אף כי לא נימוח בעי להיות טמא אם לאו דבריה הוי, וכן הכא אם לקותא הוא מראה שחור תו לא בעי קרא כיון דהוא דם טמא בעצמותו, אבל הירושלמי דבעי קרא למראה שחור משום דכיון דלקוי הוא מעיקרו לכן סבר דדם יבש טהור כיון דיבש מעיקרו ואישתני בעצמותו ודוק:
הלכה י"ז האשה שהשתינה מים ויצא דם וכו':
ברמ"א סימן קצ"א באשה שרגילה למצוא דם במי רגליה ומרגשת כאב בשעה כו' נראה דיש להתיר בכל ענין כו' ואפילו אם מצא דם אחר הטלת מ"ר כו' אך יש מחמירים להתיר רק ע"י מוך כו' אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור כו' והכי נהוג, ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכה"ג ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיקה שלא בשעת וסתה דחזקה דדם מכה הוא כו' עיי"ש, והנוב"י קמא סימן מ"ח ותנינא סימן צ' תמה ע"ז דל"ל ג' פעמים, הלא ברואה מחמת תשמיש בבדיקת שפופרת אם נמצא על צדו אז טהורה, וכאן כיון שנתברר ע"י מוך שהדם הוא ממכה ע"ש אמאי לא סגי בפעם אחד, והמהרי"ל מיירי באופן שלא ראתה אח"כ כלל ואינה מוצאת כלל עיי"ש דמטעם עקירת וסת אתי, וכן כתב בדגמ"ר. אולם המעיין בשו"ת מהר"י ברונא סימן רמ"ה יראה כי עלה על דעתם שתהא צריכה בדיקת מוך תמיד, וטעמם עולה יפה, שכל מקום שנתברר שממכה הוא או מן הצדדים תולה אח"כ במכה, שנתברר הסיבה שרואה בעת תשמיש הוא מדוחק השמש בצדדים, וכי במכה, ואטו יש מקום לתלות שמסיבת הדם שיורד ממכה או מצדדים עי"ז יבוא הדם של המקור, לכן סגי בפעם אחד, אבל במ"ר הואיל וכואב לה בשעת הטלת מ"ר נראה דיש דוחק לה במקום הטלת מ"ר, ומסיבת דדחיקא לה עלמא לכן הדר מ"ר למקור ואייתי דמא מן המקור, א"כ מה שהדם יורד ממקום מ"ר הוא סיבה להביא דם מן המקור, לכן חששו שתהא צריכה בדיקת מוך לעולם. וע"ד פשרה אמרו שיש להקל ע"י ג' פעמים כיון דאיתחזקה דאף ע"ג דדחיק לה עלמא ובכ"ז לא אייתו מי רגלים דמא ממקור תו לא מייתי לעולם. וזו סברא אמיתית:
ובזה מסולק מה שהעיר החוות דעת סק"ז מה שמחמירים אף אם לא נמצא ע"י בדיקה רק תוך מ"ר כיון דאיתחזיק המ"ר בדם הוי כעד מלוכלך ואינו צריך תו למיחש אף בעומדת ושותת לשמא הדור מ"ר למקור ואייתו דם וכמו דמדמה הגמרא (דף י"ד) לעד שאינו בדוק עיי"ש. ושם אי עד מלוכלך אינה חוששת, ולפ"ז כמה רחוק זה מזה, אטו שם העד סיבה להוציא דם מן המקור וכש"כ שאין לכלוך העד סיבה להבאת דם מהמקור משא"כ כאן אף שמוצאת בשעה שיושבת ומקלחת והוחזקו מ"ר לדם מ"מ ע"י סיבת הכאב שבהן בא אח"כ ע"י דוחקן דם מן המקור כשעומדת או שותתת דדחיקא לה עלמא, וז"ב, ועיין בשו"ת מהר"י ברונא הנ"ל ותמצא חדשות ודוק:
Loading...
5:14
1
Loading...