האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני כו' ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כו':
בשו"ת בשמים ראש סימן קס"ו הביא שאם אומרת לבעלה טמאה אני בשעת וסתה וחזרה ואמרה טהורה אני כיון שאם תשלול כל האמירה שלה לגמרי אסורה לא מועיל אמתלא יעו"ש, ולדינא נראה כיון דקיי"ל בסימן קפ"ה דדין דאמתלא הוי בלבשה בגדי טהרה, אבל לבשה בגדים המיוחדים לימי נדה לא מועיל אמתלא, א"כ תו אף אם תשלול כל האמירה שלה לגמרי והויא כלא אמרה מעולם כלל, ג"כ היא טהורה דמה שהולכת בבגדי טהרה זה הויא כאמירה שהיא טהורה, דאם ראתה בעת וסתה היתה לובשת בגדי טומאה וממילא היא בחזקת טהרה לבעלה והויא כמו באה ושוכבת כו' שהביא רמ"א שם, ועיקר סברא זו נזכרת בדברי מהרש"א בפירוש דברי תוספות יבמות דף קי"ח סד"ה סד"א, וי"ל דאפילו מודה ונותנת אמתלא לדבריה לא מהימנא ולא דמי כו', ושם יש לפרש דהא דהאמינוה חכמים לומר מת בעלי הוה משום עיגונא כמבואר יבמות צ"ד יעו"ש, ובכה"ג לא מועיל אמתלא דהוה כלא אמרה כלל, דעל אמירה דהשתא לא מהימנא דתו ליכא עיגונא דלא הוה לה למימר מעיקרא דלא מת, והא דמוכרחת מאיזו סיבה הוא סיבה משום ממון או איזה רצון תו ליכא בזה עיגונא רק ענין אחר הטוב לה ולזה לא חששו חכמים, לכן לא שייך להקל משום עגונא יהיה מאיזה אמתלא שהוא לא היה לה לומר מעיקרא לא מת, ולא תקנו חכמים להאמין לאשה על אופן רחוק כזה שתאמר מעיקרא מאיזה סיבה ואמתלא לא מת, ולכן לא מהימנא אחר זה באמירתה אף דהאמתלא חשובה, רק הגמרא אמר דהוי סד"א דכיון דהצרה שריא, א"כ על האמירה גופא שאמרה מעיקרא לא מת אנו דנין שהוא מת רק נקטינן שהיא אמרה לקלקל חברתה ותמות נפשה וגו' דהיא סברה דתעגן חברתה לכן תו נאמין לה כי נתנה אמתלא אח"כ דהוי כאילו אמרה מעיקרא מת, קמ"ל דלא כן דכיון שאין הצרה מעידה לחברתה וצריכה לומר מת והיא הא כבר אמרה לא מת מאיזו אמתלא שהיא אומרת לפני ב"ד אח"ז. תו על אופן זה לא האמינוה חכמים דליכא עיגונא ולא תקנו ע"ז האופן נאמנות, ובהלכות עדות פ"ג ה"ה נתבאר באורך להלכה דלא כמהרש"א ודוק: