או שנבעלה לחלל אעפ"י שהיא מותרת להנשא לו:
ביאר רבינו דלא נעשית חללה רק זונה, וכפל דבריו להלן בהלכה ה' שזונה אף מביאת היתר נקראת זונה, ופירש דבריו באורך בפירושו למשנה בקדושין שם ביאר דהלכה קבועה אצלו דאין חללה אלא מאיסורי כהונה לבד, ובביאת זנות לא נעשית זונה ועל כרחין דחלל עושה אותה זונה יעו"ש. ולפ"ז צ"ל הא דאמרו בריש פרק יש מותרות חלל שנשא כשירה דוקא נשא דשויא חללה כו' לא דייק בלשונו דזונה היא ולא חללה. ונראה להביא ראיה לדברי רבינו מהא דסוף פרק האומר בקדושין רמי על משנתנו והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, דצריך ביאור, דהא החלל מחללה בביאתו וא"כ שניהם חללים ובמה הולך אחרי זכר, ולפ"ז א"ש טובא דכיון דלא נעשית רק זונה א"כ אם היה הולד הולך אחריה הלא היה ראוי להיות הבת הנולדת כשירה לכהונה וכמוש"כ רבינו לקמן פי"ט ה"ה בבא על שומרת יבם בביאה ראשונה שהולד כשר יעו"ש, ורק דהולד הולך אחר הזכר ואיהו חלל הוי לכן בתו חללה, וזה מפורש היטב לשיטת רבינו:
אמנם דע דהגמרא משני לזה, כר' דוסתאי ב"י ס"ל, והנה בפרק עשרה יוחסין מביא דתניא ר' דוסתאי כו' כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים מ"ט כו' אמר קרא לא יחלל זרעו בעמיו בעם אחד הוא דמיחל בשני עממין לא מיחל ופרש"י בעם אחד חלל שנשא חללה. וקשה טובא דצ"ל דחללי מיקרי עם וזה לא שמענו, ועוד דר' דוסתאי לא סבר היקשא דזרעו לו דמה הוא מחלל בביאתו אף זרעו מחלל בביאתו ועוד דאמאי על משנה דפרק יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר, לא אמר משנתנו דלא כר"ד ב"י, דלדידיה אינו מחללה בביאתו דכמו דזרעו אינו פסול כן אינו פוסל אותה בביאתו וכמו שאמרו (בדף ס"ד) והרי בידו להשיאה לחלל דפסלה מכהונה הא ל"ק כר"ד ב"י ס"ל כו', הרי דלדידיה אין פוסל אותה בביאתו, וא"כ משנה דיבמות ג"כ לא אתיא כוותיה. ולכן נראה לדעתי לפרש דר' דוסתאי סבר דאימתי מחללה בביאתו דוקא כשהיא כהנת דמעם אחד אתו אבל לויה ובת ישראל אינו מחללן בביאתו וזה שאמר בעמיו בעם אחד הוא דמחלל, פירוש אם נשא כהנת אז מחללה בביאה, אבל לא ישראלית דהוי בשני עממין, וטעמא דלהני אמוראים דסבירא להו הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, א"כ א"ש דכהנת שביאתו בעבירה מחללה בביאתו תאמר ללויה וישראלית דאין ביאתו בעבירה. ואף למה דקיי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, מכ"מ כהנת דקדיש גופה פסיל לה, ישראלית דלא קדיש גופה לא פסיל לה וכדאמר פרק אלמנה לכה"ג (דף ס"ח) גבי נבעלת לפסולים יעו"ש, ולפ"ז הא דפריך והרי בידו להשיאה לחלל ומשני כר' דוסתאי כו' ואי משום כהנת אולי סובר לפום ס"ד דהוזהרו כשירות להנשא לפסולין ותו הוה כמו כל חייבי לאוין דעלמא דאין קדושין תופסין בהו. ואולי משנתנו לא איירי בכהנת ובלא"ה במסקנא לא קמה הך שקלא וטריא לא דייק כולי האי, ולהכי בפרק יש מותרות דנשא כהנת שפיר מחללה לר' דוסתאי ולכן לא אמר תמן משנתנו דלא כר' דוסתאי וא"ש:
אך קשה לפ"ז הא דאמר כאן דכר' דוסתאי ס"ל, והא אכתי בכהנת שנשאת לחלל דאין עבירה והולד הולך אחר הזכר, ודחוק כאן לומר דסבר כמאן דאמר דהוזהרו כשירות להנשא לפסולין וא"כ בכהנת לחלל הוי עבירה דלאו הלכה כן, ועל כרחין כפי מה שביארו לן רבנן בתוספות דהא הוא מחלל אותה ונעשית פגומה וכי אזיל בתר אמו ג"כ הוי פגום ורק דמקשה דהא פסולו של בן לאו משום פגם דנקיבה הוי, דהא ישראל שנשא חללה יוכיח דבתו כשרה לכהונה וע"ז שפיר משני דכר' דוסתאי ס"ל וא"כ אין הולד הולך אחר הזכר דלא נעשה חלל, ואי דבכהנת מחללה החלל בביאתו א"כ אין הולד הולך אחרי זכר רק משום דאיהי ג"כ פגומה ואי דתאמר דנשא חללה יוכיח א"כ תהיה מוכרח לומר כהן שנשא חללה יוכיח ובזה הולד חלל וא"כ אין הכרח דבחלל שנשא כהנת דהולד הולך אחרי זכר, רק הולך אחרי הפגום שבשניהן, ודייק לשונו של רבי דוסתאי כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, פירוש אם אינן כהנים רק ישראלים בנותיהן כשירות לכהונה, כן בנות ישראל לא כהנות מקוה טהרה לחללים וא"ש טובא כפי מה שבארנו. אבל לשיטת רבינו קשה אכתי בכהנת שנישאת לחלל דבביאה ראשונה נעשית זונה והולד הולך אחרי הזכר והוי חלל דהיא לא נעשית עדיין חללה ומאי משני וא"כ יהא מוכרח משמועה זו דלא כרבינו לפי פירושי בדברי ר"ד ב"י:
אמנם עדיין מוכרח כפסק רבינו, דבתר כן פריך והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחרי הזכר. דתמוה מאוד, דא"כ הוא דין חדש דאינו הולך אחר הזכר ולא אחר הפגום רק אחר הכשר שבשניהן דבין ישראל שנשא חללה ובין חלל שנשא בת ישראל הולד כשר אליבא דר' דוסתאי ועיין חידושי הריטב"א שהרגיש בזה, ומוכרח מזה כפסק רבינו וכפירושי אליבא דר' דוסתאי, וא"כ לא מצית למימר דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה משום דהולד הולך אחרי הכשר שבשניהם, דא"כ בחלל שנשא כהנת דעדיין לא נתחללה לשיטת רבינו רק נעשית זונה היה ראוי להיות הולד כשר, דמזונה הולד כשר כמו בשומרת יבם לכהן בביאה ראשונה ומוכרח דכל מקום שאין עבירה הולד הולך אחרי הזכר ולכן בישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, ובחלל שנשא כהנת דאין ביאתו בעבירה והוליד בת גם בביאה ראשונה הויא חללה דאזיל זרעו בתריה והוי חללים, ובחלל שנשא ישראלית טעמא אחרינא דהוי מקוה טהרה והולד נעשה כהן כשר, דפוק חזי דאם משום דמתייחס אחרי הכשר והיא הישראלית, זה ניחא בבתו אם נשא ישראלית והוליד בת דכשרה לכהונה, אבל בנו נהי דכשר בעי להיות וכי ישא אחרי זה כהנת אינו מחללה אבל דין כהונה לעבודה ולאכול קדשי הגבול מנא ליה אמו זרה הוי, ואביו זר הוה ואין לו דין חלק ונחלה בכהונה. ורבינו שלמה פירש על הך דר' דוסתאי, דרק בתו כשרה לכהונה, וכן ביארו רבנן בתוספות פרק יש מותרות דף פ"ה תוד"ה ממזרת ונתינה איכא בינייהו דאזלי בשיטת רש"י יעו"ש, ומוכח דבנו לא הוי כהן וזה אינו מחוור, ולדעתין דכשר לכהונה והבן כהן מעליא הוי וא"כ לא הוי טעמא דהולך אחרי הכשר שבשניהן רק זרעו מתייחס לכהונה ואינו נפסל בנשים דלאו מעמיו ולאו כהנות נינהו. והא דאמר הא ל"ק כר' דוסתאי ב"י ס"ל, פירוש ולכן בנשא ישראלית הלא הולד כשר ואינו חלל ואי משום חלל שנשא כהנת הלא חלל אמרו עליו בפרק הערל חללה לא מזרעו של אהרן הוא (דף ע"ד) וא"כ הוי זר שנשא כהנת דהבן הוי זר והוה בכלל דישראל שנשא כהנת, ואי משום דהא הבן חלל ובתו פסולה לכהונה אם ישא חללה או כהנת זה מרבה מכל מקום דרישא, ואי דניתניה בהדיא איך ניתניה כהנת לויה וישראלית שנשאו לכהן לוי וישראל וחלל, דלוי וישראל שנשאו לחלל אין הולד חלל, וא"כ א"ש כל מקום דרישא לאתויי ועיין בתוספות ודוק:
ודע דאף דזונה ג"כ אסורה לכהונה ולתרומה ואף לאכול בשביל בנה אסורה מקרא דואשה כי תהיה לאיש זר, מכל מקום לא שייך לומר דולד אזיל בתרה דשם זונה לא מחלל בנה ואין על הבן בזה פסול דאמו רק בחללה ופשוט. הארכנו בזה, ועוד יש לנו לדבר, רק מפני שהדברים מחודשים קצרנו, וכל דברינו בזה אליבא דרבינו דשיטתו דלר' יהושע דסבר דאין ממזר מחייבי כריתות, אפילו פגום לא הוי אעפ"י שאמו נעשית זונה, וסובר כשמועה דפרק עשרה יוחסין דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, ופליגא על שמועה דפרק החולץ דלר' יהושע דעשאה זונה הולד פגום ועיין ביאורי הגר"א באורך ודוק. ואף דלפי מה שבארנו דברי רבי דוסתאי דרק כהנת פוסל חלל בביאתו איננה חללה דאינו איסור כהונה כיון דאין ביאתו בעבירה ולכן לא נעשית רק זונה אבל לא חללה, ולפי מה שבארנו דלרבי דוסתאי חלל שנשא בת ישראל בנו כהן כשר, משכחת פטר רחם דאביו מחוייב לפדותו ואיהו עצמו אינו מחוייב לפדות עצמו דכהן הוא, אבל ז"א דכל שאינו מצווה לפדות עצמו אין אחרים מצווין לפדותו וכמו שבארתי זה בהלכות בכורים באורך דאין היקש למחצה ואכמ"ל במה דלאו להלכה קאי ודוק בכ"ז:
אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה כו' ה"ז זונה. [הלכה ג] וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה ובהלכה א' כתב, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל כו':
חזינן מדברי רבינו דמחזיר גרושתו היא אסורה לאכול בתרומה כדין זונה, וכן שומרת יבם, וזה מתנגד לסוגיא מפורשת סוף אלמנה לכה"ג דאמר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא וכן מפורש בדף מ"ד וחכ"א יש לו בה קדושין וכו' והיא כשירה וולדה כשר למאן לאו לכהונה ולעיל פרק ט"ו ה"ב המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר שהרי אינה ערוה ובה לא הזכיר רבינו מידי, וע"כ דנכללת בכל איסורי לאוין השוין בכל, וכן בשומרת יבם דמבעי ליה בפ"ק בהך דשאלו לר"י בני צרות הא היא עצמה ודאי לא עשאה זונה, לכן פריך על הקו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת וערש"י שם ובסוגיא דהחולץ דף מ"ד מ"ה היטב. ולומר דסבר כר' יוחנן בן נורי דאמר שם (דף י"ד) נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, והיינו דיליף קו"ח מאלמנה לכה"ג ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת. וע"כ דסבר דגם בשומרת יבם עשאה זונה ופסלה לכהונה אף ע"ג דאינה זרה אצלו מעיקרא, כן במחזיר גרושתו פסולה לכהונה, הגם דרבנן קדמאי העלו בפלפולם כך ומהם הרמב"ן בחידושיו, בכ"ז קשה לומר שעל דקדוקים כאלה דחה רבינו סוגיות ערוכות הלא כל קושיא יש לה תירוץ, וביחוד על הא דפלפלו רבנן אמאי אמר בשילהי נדה ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין, הלא בל"ז ליכא קו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומה שתירצו רבנן בתוספות דמשום דכתיב תועבה או טומאה כעריות לכן סד"א דולדה פגום לא סבר רבינו, זה אין לומר כלל, דרבינו בפרק ט"ו כתב ביחוד דין דמחזיר גרושתו ולדה כשר הרי דמשום דכתיב תועבה סד"א דולד הוי ממזר כמוש"פ ההמ"ג שם, ופשיטא לכהונה, הן דיש מקום לומר שם דרבינו כתב במחזיר גרושתו אע"ג דהוי לאו דשאר כמו שכתב ר"ת בתוספות סוף החולץ אפ"ה אין הולד ממזר ומשום שנשנה במשנה (דף מ"ד), וחלוצה שנשנה במשנה סבר רבינו דהוי מדבריהם כמוש"כ בפ"א מהלכות יבום יעו"ש, בכ"ז דחוק לומר דזה טעם רבינו שדחה סוגיות ערוכות מתוך קושיא ופירוקא, ועל כיוצא בזה אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך, ונדחו ג"כ דברי השעה"מ מתוך דברינו:
אולם בירושלמי פרק החולץ הלכה י"ג ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת פסלה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אלא פסלה מלאכול בתרומה ר"ז ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת בתה כשרה לכהונה ומ"ט כי תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה, וחזינא דרבינו סבר כשיטת הירושלמי דלא בעינן זר אצלה מעיקרא, וולדה כשר מהיא תועבה ואין בניה תועבין, וא"כ בכל חייבי לאוין דילפינן קו"ח מאלמנה לכה"ג דנעשית חללה שיהיו הבנות פגומין לכהונה, ע"ז אשיב הקו"ח, הלא מחזיר גרושתו יוכיח שאין בניה תועבין אע"ג דהיא מתחללת ואיסורה שוה בכל, ונמצא דשיטת רבינו כהירושלמי אליבא דר' יוחנן ובזה אזלא שיטת ר' יהושע בשילהי נדה בתשובתו לאנשי אלכסנדריא מהיא תועבה ואין בניה תועבין דהיא פסולה לכהונה, אולם לסמוך ע"ז לדחות שיטת הגמרא בבלי מהירושלמי לא יתכן בלא ראיה:
והנראה דסמך על הך דתנן בתורת כהנים בפרשה ה' דאמור, על קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' מנין אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל לאיש, לאיש המאכיל, והלא דין הוא ומה אם ישראל שאין ביאתו פוסלתו מן הכהונה כו' הואיל והוא מאכיל אחרות כו' ת"ל לאיש לאיש המאכיל עכ"ל, א"כ איך מצינן לומר דבזר אינו נכלל מי שאינו זר מעיקרא כיון שכל איסורי כהונה נכללו בהך קרא אעפ"י שאינו זר אצלה מעיקרא, אע"ג דהא דדרשינן לפסולים היינו על ביאתן, בכ"ז גם מחזיר גרושתו ושו"י לשוק נכללו בה, דלא כוונה התורה שיהא זר אצלה מעיקרא, ומצאנו בירושלמי פרק הבא ע"י ה"ג על פלוגתא דת"ק ור"א ור"ש במשתמרת לביאה פסולה, ז"ל, מ"ט דרבנן נאמר כאן הויה כו' מה הויה שנאמר להלן אירוסין כו' מ"ט דר"א ור"ש נאמר כאן הויה כו' אף כאן נשואין, א"ר יוסה מנא לר"א ור"ש בת כהן שנתארסה לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא מן הדין קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכא אינון עבדין ליה אירוסין והכא אינון עבדין ליה נשואין ולא מתרץ ע"ז כלום, מ"ט דרבנן לאיש לאיש המאכיל כו' יעו"ש שמביא כל הברייתות דת"כ, וזה לא מתרץ הירושלמי לר"א ור"ש. אולם לפי גמרא דילן דדריש כי תהיה היינו שאם נבעלה לפסול פסלה, וכן כי דרשינן לאיש המאכיל היינו ג"כ שהכהן פסלה מלאכול בתרומה, ואלמנה לכה"ג ג"כ שבביאתו נתחללה מתרומה כמו לכהונה ואתיא ברייתא דתו"כ כר"א ור"ש ג"כ, ואדרבא לפי הבבלי לא יתכן לומר כן רק אליבא דר"א ור"ש, דלת"ק דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה בתרומה וכי נתאלמנה או נתגרשה אכלה בתרומה, והך קרא לא מיירי רק במידי דלא אכלה לעולם וכמו דפסול פוסלה בביאתה, אולם ז"א, דחזינן גם להבבלי הא דארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה מקרא דכי תהיה נפקא, כמו דאמר בריש דף ס"ח והאירוסין אי בת כהן לישראל הוא פסיל לה דהא קנייה בהויה ומשעת הויה איפסלא כדכתיב ובת כהן לאיש זר, רש"י, אולם ז"א מוכרח לשיטת רבינו בהלכות תרומות דאשת זר ללאו נפקא ליה מקרא דוכל זר לא יאכל קדש מרבויא דוכל, ומשעתא דקני לה הוא בכלל וכל זר [והמהרש"א לא עיין בו], אך הא בלאו הזה נכללו שני ענינים היינו דאם ניסת לזר ונתארמלה שאינה אוכלת בחזה ושוק, ושם על אירוסין קאי משעת אירוסין, ויש להתבונן, אם דמשתמרת לביאה פסולה דלשיטת הירושלמי מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר נפקא, אכן לבבלי אפשר דמדרש דאם היתה משתמרת לביאה פסולה היינו באירוסין לכה"ג ונתארמלה מן האירוסין דאינה אוכלת בחזה ושוק, וזה חדש, נמצא דמכי תהיה נפ"ל דרשה אחת לפוסלים לה מתרומה לעולם ע"י ביאה, ולענין שנפסלת בחזה ושוק ע"י זר משעת אירוסין, נמצא דהך ברייתא דתורת כהנים מוכח דלא בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא. ובכריתות פליגי אם בעינן שיהא זר מעיקרא עיין שם (דף ו') וקיי"ל כחכמים ומש"ה מי שנתחללה אינה משלמת חומש יעו"ש, אך כאן דאיכא רבויא מן קרא דלאיש דמוכח דלא בעינן זר מעיקרא, נמצא דרבנן דמכשרי בפרק החולץ מחזיר גרושתו לכהונה ע"כ דפליגי על הך דתו"כ ורבינו סמך על הך דרשא דת"כ ושיטת הירושלמי. ובירושלמי סוטה פ"ב ה"ה מעשה היה וכהנת היתה והתירוה לביתה אמר ריב"ב אף לא מכות אין בה, פירוש בתמיה אטו מלקות אין בה וא"כ לא גרע מכל חייבי לאוין דנעשית זונה בביאתם כדתנן ריש פרק הבא ע"י בבת ישראל לממזר, ואיהו לטעמו אזיל דמחזיר גרושתו פוסל לכהונה אף ע"ג דאינו זר אצלה מעיקרא ופשוט, ולפי מה שבארנו יתכן דמשתמרת לביאה פסולה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דכל זמן אירוסין לכה"ג נפסלה מן התרומה תו כי חוזרת אינה חוזרת לחזה ושוק ודוק בכ"ז: