באור זרוע הלכות נדה ובשו"ת סימן תשנ"ה אות ג' האריך דאשה שטבלה עצמה צריכה ליזהר שלא תכנוס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה, משום דאמרו בסוגיא די"ח גזירות שיאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין ומה לתרומה דהוא איסור מיתה גזרו, לנדה לבעלה דאיסור כרת לא כש"כ. ועיין מה שהשיבו רבותיו טעמים נכונים דבעלה חולין הוי ולחולין אינו פוסל מי שנפלו עליו מים שאובין יעו"ש שלא חזר מסברתו למעשה והובא ברמ"א סימן ר"א. ולדעתי נראה פשוט, דזה פשיטא דאשה טהורה רוחצת בשאובים ואינה טמאה לבעלה וכמו שכתב בעצמו דאף שבתרומה גזרו הבא או שנפלו עליו ג' לוגים מים שאובים, משום גזירה דטבו"י שנפלו עליו [דאי לא הא לא קאים הא] עשאוהו כמגע שרץ, אבל לבעלה לא שייך בטומאת מגע. וכיון שכן תו זה עיקר הטעם שלא גזרו על אשה לבעלה לרחוץ ביום טבילתה, דכיון דטבלה תיכף הרי היא טהורה לבעלה ומותרת אליו בתשמיש, ואחרי שכבר נטהרה וניתרת לבעלה תאמר כשנפלו עליה ג' לוגים שאובים שתהא צריכה טבילה אחרת, זה חוכא ואיטלולא לומר כן דמאי נפק"מ בין זו האשה שביום טבילתה שכבר אחרי טבילתה היתה טהורה לבעלה, לאשה שכבר היא טהורה, וכי גזרו בתרומה בטבו"י שבא במים שאובין או שנפלו כו' לתרומה דבעת הטבילה עדיין לא נטהר ואינו מותר לאכול תרומה אחרי זה רק עד שיעריב שמשו, ולכן אם בא במים שאובים טרם כלה טהרתו אמרו חכמים שאינו נטהר אחרי זה בהערב שמש וצריך טבילה אחרת ולא הוי כחוכא לפלוגי בינו לטהור שבא במים שאובים [טרם שגזרו עליו] משום שהטבול יום עדיין בטומאתו ועיכבוהו חכמים מליטהר טרם שיעריב שמשו אם לא בטבילה אחרת, וזה פשוט לדעתי: