יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא על צרה ועברה הר"ז משלים תעניתו.
רש"י פירש הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו וכן כתב הרא"ש והאריך בזה. ורבינו נקיט לשון הגמרא אולם יפלא בעיני דקרא מפורש מכחישם. והוא גבי דוד שצם על בנו הראשון מבת שבע שיחיה כתיב ויצם ויהי ביום השביעי וימת כו' שלאחר מיתתו אכל ושתה ועיי"ש. תראה כי היא סתירה גדולה ועיין רלב"ג שם. ופלא על רבוותא איך לא הזכירו זה. וכפי הנראה צום לא דמי לשאר צדקה, שאם נדר צדקה אז צריך ליתן אף אם מת בנו, אולם לצום לא שייך שנראה שמבקש לשנות הטבע ואין מזכירין מעשה נסים. ובפרט לפי מה שכתב הראב"ד שאין לחלק בין יחיד לציבור רק בין גשמים לשאר צרות, שבגשמים היא לשעתה והיא צרה עוברת לגמרי כ"ש אם מת בנו החולה ודאי דאין ענין לצום ע"ז ופטור מלהשלים ודו"ק. ומשו"ת מוהר"י ברונא סימן רי"א נראה דאשתמיט ליה דברי הרא"ש אלו עיי"ש שכתב שנתקיים תפלתו שאני ע"ש והבן ועיי' שו"ת רשב"ש סימן תקפ"ד שהביא דברי הפוסקים יעו"ש.