אחד החופר בור כו' ולמה נאמר בור עד שיהיה בו כדי להמית וכמה כדי להמית עומק עשרה טפחים, אבל אם היה פחות מעשרה ונפל לתוכו שור כו' ומת פטור:
בפרק הפרה (דף נא) אמר לרב נחמן דמכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה ובבור עמוק ששה טפחים אשתכח דכי קא מיחבט מעשרה הוא דקא מיחבט ולכן גבי דין דנפילה דבעי עשרה בעי בהא בדיקה ושהיה מעל"ע יעו"ש. ופריך ממתניתין דנזקין ומשני דאיגנדר לבור, הרי בלא איגנדר לבור רק נפל בקומה זקופה חייב בבור ששה טפחים כי מת. ורבינו סתם דעל מיתה פטור בבור פחות מעשרה אע"ג דליכא מאן דחולק על רב נחמן. והנראה דנחזי דאף באיגנדר ומת בבור ששה טפחים יתחייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס, דפושע הוא אם יפול בקומה זקופה, וצ"ל דרב נחמן סובר כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אבל לדידן דחייב ליתא לדרב נחמן וכן כתב היש"ש. אולם למה שהעלה בעל המאור בהא דלא אמרינן בהך דאינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו שוורים והתליע מתוכו דפטור, דהוי תחלתו בפשיעה, משום דגבי בור שהקילה בו תורה גבי כלים הקילה בו ג"כ דלא חייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס, א"כ א"ש דלא חייב כאן בבור ששה על מיתת שור משום תחלתו בפשיעה כי נפל בקומה זקופה, דהשתא נפל ומת כי איגנדר והוי אונס, ונכון:
ולדברי בעל המאור א"ש מה שתמהו קדמאי, דמ"ש כי נתקל באבן שהניח עפ"י הבור ונפל לבור חייב בעל האבן, ומ"ש כי מת מחמת חבטו אמרינן קרקע עולם הזיקתו, ובנפל אחורי הבור גם לשמואל פטור ועיין מלחמות בפרק הפרה ותוספות בריש המניח באורך, ולפ"ז א"ש, דכאן גבי אבן מתחייב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דגבי בור דתחלתו בפשיעה אם יפול על פניו בבור וסופו באונס שנפל לאחריו דלא עייל ביה הבלא רק קרקע עולם חבטתו פטור. אבל בכאן אם יוזק באבן ודאי יתחייב, ותחלתו פשיעה שמא יוזק באבן וסופו באונס דבור של פלוני הזיקתו חייב דאבנו דיליה דלא אפקרינהו משורו למדנו וכרב, אך דחוק הוא לומר דרבא אזיל דלא כשמואל דהלכה כוותיה בדינא, ותירוץ המלחמות דבממון שלו חייב על התקלה לבד צ"ע, דא"כ איך מוקי הא דתניא בבור בין לפניו בין לאחריו חייב בבור ברשותו, והא אף אם נתקל בבור ונפל אחורי הבור חייב, כיון דנתקל בממון שלו, וצ"ל דמיירי שנפל מקול הכריה ועל משנה דילן קאי, וכיון דאיהו לא גרים כל התקלה לכן הוא פטור היכי דחבטא דלאו דיליה המיתו וכמש"פ שם המלחמות:
לכן אמינא עפ"י מה שפרשו רבנן בתוספות פרק כיצד הרגל בהא דלא אמרינן דהוי תחלתו בפשיעה לגבי גדיא בזקירא וכלבא בסריכא ויתחייב נזק שלם אף אם אפוכי מיפך דלאו אורחיה, משום דלא עדיף מפושע גמור לענין קרן דאינו חייב רק חצי נזק, וגדר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא לחייבו כאילו היה פושע גם על דבר זה, ואז היה חייב בלא ההבטה אל הדבר שהיה לה פושע שלא נתהווה כן, כמו על רגל, רק מה שסופו ע"י שינוי הוי כאילו פושע לזה והוי דינו חצי נזק עכ"ד בביאור קצת, ותו נחזי, דבנתקל בבור ונפל בקרקע הבור דנאמר דיתחייב כאילו נפל על פניו בבור דאז הוי מעייל ביה הבלא, הא השתא לאו מהבלא מית רק מחבטה דקרקע עולם דאיהו נפל לאחורי פניו ולומר דדמי כאילו היה פושע גם על הך חבטה דנחבט בקרקע עולם, הא השתא אעפ"י שאין לך פושע גדול ממנו לגבי החבטה דבלא חפירתו להבור אין כאן חבטה בקרקע עולם, ואפ"ה פטור, דכיון דחבטה לאו דיליה רק דקרקע עולם, ופטרתו תורה מונפל דרך נפילה, אבל בנתקל באבן ונפל בבור, הלא תחלתו בפשיעה דהוי מצי למות אם נחבט באבן דיש בו כדי להמית, וסופו דמית בהבלא דבור דאידך והוי כאילו היה פושע על הבור דאידך, וכי מית מהבלא דבור אילו היה פושע היה חייב או גם לשמואל בחבטה דבור גופא לכן חייב אף כי איהו לא חפר הבור ובעל הבור פשע והוי בעל האבן אנוס על הבור, בכ"ז כיון דפושע הוא אם הוי נחבט באבן לכן מחייב כי נמי מית בבור דאידך, והא דאמר אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוי עבדא אי הוי מיתקל הוי קאי, זהו לפי מה דחזינן סופו דנתקל באבן ונפל בבור דהוי באונס גבי בעל האבן, אבל פושע הוא אם הוי נחבט באבן והיה ראוי למות מחמת האבן והוי פושע על הנחת אבן אצל הבור, לא כן בנחבט בקרקע עולם נאמר דהוי כמאן דהוי פושע גבי חבטה דקרקע עולם, אטו מי הוי מחייב, הלא ע"ז פטור מקרא דונפל, וזה נכון, דלתירוץ המלחמות קשה הא דאמר רב בריש פ' המניח ל"ש אלא שטנפו כליו במים אבל הוזק עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו, אע"ג דהתקלה היה ממימיו דלא אפקרינהו דממונו הוי דחייב אכלים בהו, בכ"ז אזיל בתר חבטה, וזה צ"ע דיתחייב בממונו על התקלה לבד כמו במניח אבן אצל בור ונתקל באבן ונפל לבור דמשום דבור ממון דיליה חייב על התקלה לבד לרמב"ן. ואולי סובר המלחמות כמוש"כ המאור זה לשונו, ומיהו שהוחלק במים ונישוף עצמו בקרקע פטור בעל המים לגמרי שאף התקלה עצמה מחמת הקרקע היא באה שהיא עיקר התקלה לפיכך אין זה דומה לדחיפת בור עכ"ל, ורמב"ן יודה לזה, רק דקשיא ליה מה הועיל בחבטו דבור דפטור לרב, וכמו כן תל ברה"ר דהוא פטור לרב דהוא עשה התקלה בתל לא בקרקע עולם, ע"ז חילק רבינו במלחמות בין ממון שלו לבור דהפקירא יעו"ש, אך לפ"ז צריך לדחוק, דהא פירש שם דנתקל בבור ונפל אחורי הבור דפטור לשמואל ג"כ משום דהגרמא לא עשה לבדו רק בצירוף קול הכריה והחבטה קרקע עולם לכן פטור גם לשמואל, וא"כ בהוחלק במים והוזק בקרקע עצמו אמאי חייב לשמואל, וצ"ל דכיון שהוזק בשטח שהמים מתפשטין עליו חייב, ודוקא נפל אחורי הבור לא מחייב היכי דלא עשה כל התקלה לבדו ואגובה מחייב היכי שנתקל בגובה ונחבט בקרקע משום שעשה כל התקלה אבל היכי שהחבט היה במקום שהוא עושה היינו בבור או במקום שהמים נשפכין דדמי לבור חייב אף אם לא עשה התקלה לבדו, וחילוק זה מוזכר בתוספות פ' המניח ד"ה נישוף באבן, גם יש לחלק באופן אחר בין שם שהחלקה מחמת הקרקע ג"כ, בין הך לקול הכריה כמובן:
ודע דלפירוש המלחמות הוי מצי לאוקמי הך דא"ר אלעזר על ההופך את הגלל ברה"ר והוזק כו' דוקא שנתכוין לזכות בהן אבל לא נתכוין לזכות פטור, באופן זה דמשמע ליה דהוזק עצמו בהן שנתקל בגלל ונישוף בקרקע, ואם לא נתכוין לזכות וחייב מטעם בור פטור דקרקע עולם הזיקתו, אבל אם מתכוין לזכות הרי ממון שלו הוי וחייב אף על התקלה לחודא:
ובסברת המאור שבהוחלק במים התקלה ג"כ מסיבת הקרקע בצירוף מים, אפשר לפרש הא דפריך בדף ל' רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו, דפירושו דאף אם הוזק בקרקע שלא הגיעו שמה המים, מכל מקום התקלה היה מסיבת הרפש בלבד ולא בגרם סיבת הקרקע וחייב כמו בעל האבן כשנתקל אחד באבנו ונפל לבור ורפש ממון שלו הוי והוא ממש כמו בעל האבן אצל בור דחבריה, ולכן לא פריך על רישא דהוחלק, וזה נכון:
שוב ראיתי במאור שם על הך דבתמו מיא, ז"ל, אני אומר כן שהקרקע היא המזקת לאדם לא המים כו' אבל האדם כו' אלא החלקה שהוא מחליק שם ונתקל בקרקע ונמצא שהחלקה הזיקתהו ולא המים, ולא דמי לשור שדחף, וכוון לזה רבינו בנועם לשונו [אשר לכאורה הוא ללא צורך] שהחלקה באה בסיבת הקרקע שהיא עיקר התקלה, לכן לא דמי לשור שדחף, פירוש שור שדחף לבור ולא נקט שור שהזיק, שכוון למש"כ בהפרה, וראה איך עמקו דברי רבותינו אבות העולם אשר כל תיבה ותיבה מכוונת מאד: [והנה בשה"ג כאן יש תמיה שכתב ולפי דרכנו למדנו תירוץ לקושית התוס' שאמרו היכי דנתקל בקרקע ונשוף באבן להוי פטור לסברת רב. וזה בדוי ולא שייך כלל לדברי רב, ובטח תלמיד טועה כתבו ונזדקר לפניו מה שהקשו בנתקל באבן ונפל לבור ולא יצא מפי קדוש ד' הגאון מור"י בועז ז"ל]:
ונשוב לעניננו, כי לפי מה שישבנו או לפי תירוץ רמב"ן אין הכרח לשיטת המאור דבור חלוק לענין תחלתו בפשיעה וסופו באונס, וגבי היה הכסוי אינו ראוי לגמלים כבר תירצו יפה הביאן הרב המגיד. וא"כ קשה ליתחייב בבור ששה על מיתה ג"כ אף באיגנדר הואיל ותחלתו בפשיעה אם יפול בקומה זקופה. ונראה לפרש דמיירי בשור פקח שעיניו למטה לכן הוי ליה לעיוני כמוש"כ תוספות ריש פ' המניח דלכן ב"א אין דרכן להתבונן בדרכים, וזה לא שייך באיגנדר לבור, וא"כ תו לא הוי תחלתו בפשיעה אם יפול בקומה זקופה, משום דאם יפול בקומה זקופה ודאי פטור דשור פקח הוא והוי ליה לעיוני. אולם בכ"ז דחוק לאוקמי הא דסתם בור עשרה טפחים בשור פקח דוקא, וצ"ל עיקר דמשניות כולהו דנפל לבור פחות מעשרה פטור בהבל משום דכרב סבר רב נחמן דלהבלו ולא לחבטו, ורק בבור עשרה איכא הבלא וחייב על מיתה וכדמשני רב נחמן לרבא, אבל למאי דקיי"ל כשמואל ותחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ע"כ דלא כרב נחמן, או דלא דמי ממונא לאיסורא, דלא שכיח מיתה כ"כ בפחות מעשרה רק דהוי ספק השקול וחוששין כמו לספק דרוסה, לכן בממון פטור מלשלם פחות מעשרה או דליתא לדרב נחמן כלל, ולכן דקדק רבינו שור או שאר בהמה, דאף שור דמכריסא ד' טפחים פטור, ולשונו מדוקדק מאד כמוש"ב ודוק בכ"ז: