אור שמח על משנה תורה, הלכות נזקי ממון י׳:י״ד

נ"ל כו' אם המית שלא בכונה משלם חצי כו' כאילו המית שור חברו כו':
הנה רבה סבר דבשלא בכונה אינו משלם כופר ואפ"ה סבר דמשלם דמים לבן חורין, ובהודה עפ"י עצמו סבר דמשלם דמים בבן חורין ובעבד פטור לגמרי, וזה כמו סברא הפוכה מסברת רבינו דמחייב בעבד לתת דמיו היכי דליכא כופר ופוטר בבן חורין, אולם הגמרא עצמה צריך באור, מה טעם הוא זה, בשביל שלא נמצא גבי עבד תשלומי קנס עפ"י עצמו לכן אינו משלם דמים, מה זו סיבה להמסובב. אמנם הפירוש פשוט מאד, דניחזי מודה בקנס דפטור אינו משום שלא מצינן לחייבו ע"פ עצמו, דהא מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ונימא דל הודאתו יתחייב משום סהדי דמסהדי, וע"כ כיון שהודה ע"פ עצמו בפני ב"ד פטרתו רחמנא מלשלם והוא כאילו שלם בבית דין דהודאתו במקום תשלומין קאי [עד כי קצת מרבנן בתראי סברי לומר דהודאה שלא בב"ד מתחייב על פיה בלבד כיון שאינו נפטר אם באו עדים אח"כ] וא"כ איך יתחייב דמים כיון דיש כאן הודאה דבמקום דמתחייב השור מיתה ונתחייב הבעלים שלשים של עבד נפטר בזה, א"כ השתא שלא נתחייב השור מיתה וליכא דין של עבד, אינו מתחייב דמים דתוכל לומר דכבר שלם קנס בהודאתו דהרי נתחייב פה בדין עפ"י הודאתו ונפטר בה (נ"ב. דלגבי קנס חשבה התורה מה דמרשיע את עצמו לתשלומין), אבל כופר לאו קנסא הוי ובמקום דאין צריך הודאתו רק על חיוב הכופר כגון דמודה דהוא מועד צריך לשלם גם עפ"י עצמו, רק יש כאן סיבה צדדית והוא מה שלא נתחייב השור מיתה עפ"י הודאתו, לכן משלם דמים דלא תוכל לכנות ההודאה לתשלומין וזה פשוט (נ"ב. דלגבי כופר דממונא הוי כל זמן שלא שלם אע"ג דהרשיע את עצמו לא נחשב לתשלומין), וא"כ לא נגע כלל לדברי רבינו, דכאן הסברא נוטה לחייבו דמים יותר בעבד דממונו הוא והוי כשורו וחמורו וכמו דאמרו גבי שור שהכה שפחה ויצאו ולדותיה דפטור בבן חורין הכא חייב דא"ל חמרא מעברתא אזיקנא לך ובזה פסק דלא כרבה וכמו דפריך רבא עליה וסבר דליכא דין נזיקין ותשלומי דמים במקום דליכא כופר. אולם א"כ יקשה לנו דחזינא רבא דסבר דאין תשלומין לאדם במיתתו סבר דאף מתשלומי עבד מיפטר וכמו דמייתי מהיה עבד כפות לו דסבר דכיון דליכא באש כופר ליכא תשלומין במיתת אדם אף בעבד כלל:
ולזה כוון ההשגות וז"ל, הסברא כו' שהרי עפ"י עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ"ה משלם דמים [זו חדא] ולגבי עבד דמים נמי לא משלם [באשו] שלא בכונה כצ"ל, דזו השגה שניה דהא רבא דפוטר מדמים ופליג על רבה סבר דאף תשלומי עבד לא משלם אם המית העבד, וזה פלא על רבינו ז"ל. אמנם כזה נתעוררו רבנן בתוספות על הא דמחייב שור שהכה שפחה ויצאו ולדותיה בתשלומי ולדות, דהוי כמו דאזיק חמרא מעברתא, דהא עבד או אמה שנפלו לבור פטור יעו"ש בתירוצם, וצ"ל דבבור ואש שאינן משלמין על כל מילי שיש דברים שפטרתן התורה כמו בור על כלים ושור פסולי המוקדשין וכן אש על טמון ואף במדליק בתוך שדה חבירו אינו חייב רק במה שדרכו להטמין, לכן לא מחייבינן על מיתת מין בן דעת מסברא אף בעבד ואמה, אבל בשור שחייב על כל מילי שיש לו בעלים לכן מסתברא דלא פטור מתשלומי שויו של עבד דהוי כשורו וחמורו. ויעוין דף כ"ב אילו קטל תורא עבדא לא מחייב ופשטו דאדמים קאי ועיין תוספות, ולפ"ז א"ש דכוונתו במקום דליכא שלשים של עבד כמו שלא בכונה לר"ל גופיה בדף מ"ג אטו לא מחייב דמים ה"נ באשו ישלם דמים ודוק. ולשיטת רבינו פ"ה מהלכות חובל ומזיק הלכה ו' דנזק פטור ע"פ עצמו, א"כ למאן דסבר כופרא לא הוי כפרה והוי כנזק דין קנס עליו דמה לי קטליה פלגא מ"ל קטליה כולא, וא"ש מה דפריך הגמרא על ר"א דאמר נקי מחצי כופר עפ"י עצמו הא מודה בקנס הוי אף למ"ד פלגא נזקא ממונא. ולפ"ז יתכן מה דפוטר כאן תם מתשלומי דמיו בהמית בן חורין שלא בכונה, כיון דבכוונה ליכא כופר, שלא בכוונה נמי לא קנסתו רחמנא לשלם, דהיכן מצאנו תשלומי קנס לשלא בכונה לחודא, אבל בעבד דממון גמור הוא דחסריה ודאי משלם, ולפ"ז רבה לא פליג על דברי רבינו דאימת מחייב דמים במועד דאיכא כופר, אבל בתם דפטור לגמרי רק שלא בכונה נקנסיה זה אינו מושכל, דאין שייך לומר דיהיה כאילו הרג שור, כיון דתשלומי אדם קנסא הוי משום דאדם בן חורין לאו להמכר קאי ואין לו דמים ^*וקצת יש להוכיח דרבה ע"כ סבר דתשלומי נזק באדם לא הוי קנסא, דהא איהו סבר אליבא דר' מאיר בפרק אלו נערות דבקנס מת ומשלם, ואיך מקיש מכה אדם למכה בהמה בהיקשא דחזקיה לפוטרו מממון הא קרא דמכה אדם יומת מיירי גם בחובל באביו דחייב מיתה ולכן לא כתיב מכה אדם ומת וכמוש"כ תוס' פרק המניח (דף לה), וכן למד במכילתא דמכה אביו לבד חייב מקרא זה יעו"ש, וא"כ במכה אביו מת ומשלם נזק כמו כל קנסא דמת ומשלם, וע"כ דלדידיה סבר דנזקא לאו קנסא הוי ודוק: , אמנם אם נאמר דתשלומי דמי בן חורין בהומת שוה לנזק דאינו משלם ע"פ עצמו צ"ע איך מוקי רבה הך דהמית שורי את פלוני בדמים הא אכתי קנסא הוי ואינו מתחייב ע"פ עצמו, ומה דפליגי בירושלמי אם התוספת אינו מרובה על העיקר אי משלם לו כל נזקו, הוא בשור שנגח שפחה ויצאו ולדותיה, דסבר דאינו משלם דעיקר נזקין גבי בן חורין כתיבא אם בן יגח כו' וכתיב ואם עבד יגח דמשמע ג"כ סמוך לנזיקין כדדריש תמן וכיון דבבן חורין פטור דהוא עיקר כש"כ דפטור בעבד לשלם נזקי ולדות וח"א משלם לו כל נזקו הוא נזק הולדות לאדון וכמו דאמר בתלמודין ודוק היטב:
הגהה