שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים כו' שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה כו'.
בגמרא (דף מ"ו) אלא אמר ר"י גזירה משום שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן, לכאורה הוי לי' למימר שמא יזדמנו ומאי גזירה איכא הכא, ונראה דאמרו על זבח שיהא לחם בשעת שחיטה, ומשמע דבעי שהזבח יקדש את הלחם דאף אם תנור מקדש אינו קדוש הלחם ליפסל ביוצא וכמוש"ב בתוס' ורק שחיטת הזבח או זריקתו מקדש הלחם ליפסל ביוצא, וביארו בתוספות דבאין בלא זבח הוי כאין לו מתירין דמשיקדשו בכלי נפסלין ביוצא רק כי באין עם הזבח ויש להם מתירין אין קדושת כלי גומר קדושתן ונמצא דבעי שהזבח יקדש את הלחם קדושה גמורה ליפסול ביוצא, אבל כי באו בלא זבח והכלי גמרה קדושתן להיפסל ביוצא תו כי איתרמי זבחים הוי ככבשים בלא לחם כיון שהכבשים לא מקדשי את הלחם, לכן כיון שבאו בלא כבשים ונחתי לקדוה"ג לאיפסולי ביוצא שלא כוון שיבואו עם הכבשים יעוין תוס' (דף ט') ד"ה ר"ל אמר, תו לא חזי למייתינהו עם כבשים אחרי זה, רק כיון דדילמא כי שריף להו ביום טוב אחר זה איתרמי ליה כבשים ויביאם עם שתי לחמים אחרים ואישתכח דמה דשרף אותן שרף שלא כדין ביו"ט דאע"ג דכשנשרפין כמצותן נשרפין ביו"ט הכא דמביא לחמים אחרים ודאי דאין נשרפין, וכמו דאמרו בסוף הוציאו לו דאם נשפך דמו כו' אם נשרפין כולן יעו"ש ולרבנן ג"כ מיקרו דנשרפין כמצותן ונשרפין אבית הדשן חוץ לג' מחנות הואיל וזרק מכל אחד, אבל כאן דהביא אח"ז כבשים ולחם כמצותן הרי לחמים קמאי לא אצטרכו כלל והוי כנשרפים בפסול ולא היה שריפתן דוחה יו"ט כמו כל פסולי המוקדשין דיליף מהנותר עד בוקר שני באש תשרופו, ולכן אמר גזירה שמא יזדמנו להם כבשים כו' אבל לא דהנך לחמים חזו לכבשים ודוק: