וממשכנין מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע.
המתבונן יראה דיש פסידא להקדש ארבעה עשר סלעים ויש ע"ז ארבעה עשר המשועבדים מנכסי השלישי ועשרה מנכסי השני. והנה אם נאמר כפירוש רבינו דשניהן משלמין בשוה או כפירוש רש"י וראב"ד דהארבעה משלם השלישי ובעשרה שניהם שותפים ונמצא דאחד משלם חמשה והג' משלם תשעה, הוא דומה ממש למשנתינו דפרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג) דשם יש שלש מאות בנכסים לגבות ויצאו שלשה כתובות האחת של מאה והשניה מאתים והג' שלש מאות דפליגי ר' נתן ורבנן דמשנת ר' נתן דשעבוד המנה אינה שותף רק במנה ליטול שליש והך של מאתים אינה שותפת רק בשני מאות ליטול שליש ממנה הראשונה ומחצה במנה השניה והשלישית שייך כולו לבעלת שלש מאות, ורבי סבר דכל כמה דלא גביא המנה הרי היא שותפת כמו בעלת ב' וג' מאות וגובה בעלת מנה כל חובה והשניה מחצה והשלישית שליש מחובה, כן הכא להיפוך לסברת ר' נתן לא חל חוב ההקדש מעיקרא רק בעשר סלעים על נכסי שניהם ובארבעה המותר חל החוב רק על השלישי שאמר בכ"ד שהוא נתחייב על הארבעה לבדו, אמנם לסברת רבי תמן כל זמן שלא נתפרע חוב הקדש כפי מה שמשועבד ממה שנתחייב השני זה עשרה סלעים שניהם שותפים להפרע מהם עד פרוטה אחרונה ונמצאו שניהם שותפים לפרוע מה שמגיע הפסד להקדש. וכאשר תעיין בהרי"ף שם תראה כי הוא שקול במאזני צדק, לכן לא מוזר דרב חסדא אמר גם היכי שכל אחד הוסיף עשר שאין שום חילוק לרבינו בין חזרו שניהם כאחד בין בזה אחר זה דנפ"מ לשיטת משנתינו דסתמה כר' נתן תמן וא"כ גם כאן חילוק דאם חזרו כאחד משלם השלישי ט"ו והשני חמש אבל לפום הלכה כרבי אין נפ"מ וא"ש לשון משלשין ביניהם דברייתא ודוק. ולא דמי לשנים שערבו דפסק רבינו דגובה המלוה מאיזה שירצה דתמן הלא ערב כל אחד לבדו אבל כאן לא אמר ליתן כ"ד רק כשיותן אליו החפץ של הקדש ואי דנכוף אותו ליטול החפץ יותר ממה שרוצה ליתן בחפץ זה לאו תקנה היא דלא גמר ויהיב ונמצא אין החפץ מתחלל יפה ודוק: