והחומש שמוסיף ה"ה כהקדש עצמו ודין אחד להם.
פירוש דכמו דעל הקדש ראשון מוסיף חומש כן על חומש מוסיף חומש כמו שאמרו בפרק הזהב (דף נ"ד) חומש כתחלת הקדש דמי, וכבר הרגישו בתוספות שם דדין מעשר שני הפוך דשם במעשר אין מוסיף חומש על חומש ועל חילול שני מוסיף חומש. ונראה לדעתי הטעם דמעשר שני הוא ענין הבא בחיוב לא ע"י נדר או נדבה משא"כ הקדש הוא דוקא הבא בנדר או נדבה אבל הבא בחיוב כמו בכור ומעשר לא נפדין, ומעשר אית ליה בעלים משא"כ הקדש עיין תוס' פ' מרובה (דף ס"ט) דלפדות הקדשו של חבירו יכול ומעשר אינו יכול יעו"ש, א"כ בהקדש כתיב חומש במקדיש מי שהוא סיבת ההקדש ולא בהקדש שני שההקדש בא בגדר עלול מן הקדושה הראשונה שאז המתפיס כאחר לגמרי דמי, אבל במעשר כל עיקרו של מעשר בא בגדר חיוב ולכך הפודה מעשר שניתן לו במתנה מוסיף חומש דבעלים הוי דדידיה הוא לאוכלו, ולכך אין נפ"מ בין הקדש ראשון להקדש שני דסו"ס בעלים דידיה הוי, ועל החומש אינו מוסיף חומש דאינו בא מתורת חיוב רק ברצונו לפדותו והוא אינו כמעשר עצמו שבא בתורת חיוב, אבל בהקדש החומש כקרן ששניהן באין בתורת נדר ונדבה ולכך מוסיף עליו חומש, ולכך מע"ש בגדולין אינו פודה רק סאה שזרע ובהקדש פודה כולה כמוש"כ בשנו"א פ"ט מתרומות, וז"ב:
ולפ"ז א"ש הך דבעי ר' אבין בתמורה (דף ט' ע"ב) שני גופין וקדושה אחת אם מוסיף חומש כמו הפריש אשם להתכפר בו והומם וחיללו על אחר והומם השני כשפודהו מי מוסיף חומש, דא"כ אמאי אמר ריב"ל דהקדש שני אינו מוסיף חומש יעוין ברש"י מה שפירש. ולפ"ז ניחא דכי קאמר ריב"ל באופן דהתפיס היינו שהמיר בו ואח"כ הוממה התמורה דאז אינו מוסיף חומש, כיון דהקדושה של הראשון לא פקעה וא"כ על הקדשו של השני אינו מוסיף חומש. ועוד דלאו מקדיש הוי משום דחזינא דחלה אפילו בטעות ולא מהני בה שאלה וחלה קדוה"ג על בע"מ קבוע [אף דאם יקדיש אדם תחלת הקדש אינו כן מ"מ סוף הקדש שאני] אבל בתורת חילול שהקדושה ראשונה פקעה וחיילא על גוף אחר אפשר דאם פודה השני כשהומם מקדיש קרינא ביה ומוסיף חומש, ועיין הגהות הגר"א לתמורה ודוק: