משכו במאתים ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה כו' לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש.
יש להתבונן דאיך שייך בזה שכח הדיוט עדיפא מהקדש, דבהדיוט החפץ הקנוי שלו ומוכרו ונותנו כחפץ שלו ובהקדש כל זמן שלא נתן הכסף לא נפקע הקדושה מן החפץ ואסור להשתמש בו ומשיכה מאי מהני כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וזה תימה. ולדעתי מוכח מזה כמוש"כ המחנ"א בשם שו"ת ר"י בן מיגאש בהלכות קנין מעות סימן ד' דמש"ה קונה בדמים שהן כחליפין משום דאי לא יהיב ליה דמי המכר כיון דלא זקף ליה במלוה מחוייב ליתן לו הדמים ואי לא יהיב ליה מחוייב להחזיר המכר נמצא דהוי כאילו הי' המכר בעין והוא נותנו לו עבור החפץ שהוא קונה מאתו בתורת כסף, נמצא דכל זמן שלא נתן לו הדמים חשבינן כאילו החפץ עדיין ברשות מוכר, [וזה שלא כדברי התוס' פרק השוכר אה"פ (דף ס"ב) סד"ה יאות הן עבדין ועוד פר"י דאפילו משך כו' ע"ש] ואפ"ה אם הוזל נותן לו כפי מה שהי' בעת המשיכה כן הדין בהקדש. ובזה א"ש דברי תוס' תמורה (דף כ"ט) ד"ה דקאי בחצירה כו' אבל הקנה לה בק"ס ואפ"ה שייך קם ליה בדרבה מיניה אע"ג דק"ס מעכשיו קני ולא בשעת ביאה מ"מ כיון דאי לא מיבעלה ליה הדר הטלה הוי כמו דיהיב לה בשעת ביאה ודוק:
והנה בירושלמי אמר טעמא אוחרי ע"ז משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי ולא אמר שלא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש דעל טעמא דאמירה לגבוה הא מהני שאלה כמו על כל הקדש דעלמא, ולפ"ז הו"מ למימר דכפי מה שפירש הפני משה הך דמכר לו פרה בדמים ודחקיה כו' חמור מהו שיקנה כו' דהירושלמי סבר דהוי מלוה חזינא דהפרה שנמכרה אף שלא נתן הדמים הוי כבר ברשות לוקח והמעות הוי מלוה לא שייך לומר לא יהא כח הדיוט דבהדיוט כבר נכנס לרשותו ובהקדש עדיין החפץ ברשות הקדש והוי א"ש. אבל כבר הארכתי בפ"ה מהלכות מכירה בפירוש הירושלמי דמיירי שלא משך עדיין את הפרה יעו"ש, ומילי אוחרי הוא ואינו שייך להך דדמים כחליפין דלא כהפ"מ יעו"ש דברי אמת: