מסתפקנא טובא אם מצי לפדות הקדש באופן שלא יחול עליו רשותו ולא רשות אחרים רק שתפקע ממנו רשות גבוה ויצא לחולין וישאר בלא בעלים, וצדדי הספק הוא עפ"י מה דאמרו בירושלמי פ"ק דקדושין ה"ג ר' ירמיה בעי קומי ר"ז הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יצא [כצ"ל וט"ס נפל בירושלמי] הילך כסף זה שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה, א"ל זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש כו', הרי נסתפק זה בירושלמי בכל מקח וממכר אם מצי אדם לקנות לצאת מרשותו ולבלי להכנס ברשות שום אדם בעולם ופשיט לי' דלא מהני דאע"ג דבעבד מהני זה הוי כמי שאמר הילך מנה ותהא שדך נתונה לפלוני דמהני דהוי כמו דמקנה העבד להעבד, אבל להוציאה לרשות הפקר לא מצי אם לא שמפקירה בעליה בפירוש דזה אינו מצד קנינו של כסף [אע"ג דנראה דשיטת הירושלמי הוא מצד זכיה והארכתי בזה במק"א] ובבלי מסיק שם בקדושין דבכסף מהני אף בעל כרחו דעבד, ולכן לא חקר בבלי איך בחרש ובקטן בכסף כיון דאף בע"כ מהני, מ"מ בשדה כה"ג לא מהני דאינו מקנה לשום בן דעת וברשות מי תכנס עבור כסף משא"כ בעבד נכנס לרשות עצמו דרשות הוא וז"ב, ולפ"ז מסתפקנא טובא, דזה דוקא במקח וממכר שהוא קנין בין מוכר ללוקח אבל הקדש דאמרינן בסוכה (דף מ') דיוצא בין דרך מקח בין דרך חילול א"כ דרך חילול הוא שמסיר הקדושה מהחפץ המוקדש ונשאר חולין ואינו תלוי בשום זכיה כלל אפשר דמצי לפדות שלא יהא שייך לשום אדם רק שמסיר הקדושה וכמו שפודה מע"ש שמעיקרו שלו ועכשיו שלו ולא נתחדש רק החילול וכמו פ"ח שפדיונו פדוי לבעלים וכיו"ב אע"ג דלא מכוון לפדותו לבעלים וה"ה הכא נמי בהקדש אין להפדיון שום עסק עם הקניה ודוק. אולם נראה לכאורה דזה הוי כמו פודה לכלבים כיון דהוי הפקר ומונח לכל מי שירצה, אולם אי משום זה יתכן דוקא בקדשי מזבח לא בקדשי בדה"ב דפודין אותם להאכילן לכלבים מן התורה, ודבר זה למדנו מדברי רבינו הלכות עכו"ם פ"ד הי"ג וז"ל, קדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותם שנאמר שללה ולא שלל שמים וכיון דזכיה ליתא באיסורי הנאה הלא הוי כמו שפודה להפקר שאינו נכנס לרשות אחר רק שתפקע ממנה קדושת הקדש ודוק:
ואם כה יתיישב לנו מה שהקשו בתוס' פסחים (דף כ"ט) בהא דאמר רב אשי דכו"ע אין פודין כו' והכא בפלוגתא דריה"ג ורבנן קא מיפלגי דפירשו דלהסיקו תחת תבשילו לכו"ע פודין, אך הקשו אם יפדה יהי' שלו ויעבור על בל יראה עיי"ש. ולפ"ז א"ש דיפדנו בכה"ג שיצא הקדש שעליו ויחול על דמי הפדיון אבל לא יזכה בו הפודה. ואם כה פירשו קדמאי, נבין בזה דברי הר"י בר ששת בתשובותיו סימן ת' שכתב להוכיח מסוגיין דחמץ של עו"ג בתוך הפסח אסור בהנאה, מדמוקי הגמ' והכא בהא קמיפלגי מ"ד מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דהגל"מ לאו כממון דמי אלמא תוך הפסח לא חזי כלל חמץ של הקדש לישראל ואפילו בהנאה דאי בהנאה הוי שרי לכו"ע הו"ל למימר מעל כו' דהא ממון גמור הוא עכ"ל, וזה הפלא ופלא דאם יפדנו תו הוי של ישראל ואסור בהנאה עיין בשו"ת אבני מילואים סימן ט' שתמה ע"ז, ולפ"ז יתכן לפרש דה"ק דאם יפדנו בכה"ג ויהי' חמץ של הפקר ויהי' מותר בהנאה כמו שמותר חמצו של עו"ג תוך הפסח בהנאה וא"כ ממון גמור הוא ולאו דבר הגורם לממון ודוק:
Loading...
7:1
1
Loading...