משנה
המשנה באה ללמד כיצד נוהגים מהתחלת חודש אב ובשבוע שחל בו תשעה באב.
משנכנס אב – מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב, ממעטין בשמחה – מפני הפורענויות הקשות שאירעו בתשעה באב. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – השבוע שחל בו תשעה באב, אסורין מלספר – את שערות הראש והזקן, ומלכבס – את הבגדים, ובחמישי מותרין – אם חל תשעה באב להיות בערב שבת (בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה), מותרים לספר ולכבס לצורך השבת ביום חמישי שלפני תשעה באב, מפני כבוד השבת – שלאחר תשעה באב, הואיל ואין אחר תשעה באב פנאי לספר ולכבס.
• • •
משנה
המשנה באה ללמד כיצד נוהגים בערב תשעה באב ובתשעה באב.
ערב תשעה באב – לאחר חצי היום, בסעודה המפסקת (כמבואר בגמרא), לא יאכל אדם שני תבשילין – כגון ביצים ודגים, לא יאכל בשר – אפילו תבשיל אחד, ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה – מותר לאכול בשר ולשתות יין, אלא שישנה ממנהגו. רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה – לכפות (להפוך) את המיטה בתשעה באב על פניה, כמו באבלות, ולא הודו לו חכמים – לא הסכימו לדעתו.
• • •
תלמוד
לקטע הבא מקבילה לעיל א,ח.
במשנה שנינו: משנכנס אב ממעטים בשמחה. ובבבלי יבמות מג,ב הביאו ברייתא המפרשת את המשנה, שממעטים בבנין ובאירוסין.
ואומרים: אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שממעטים בבנין), בבניין של שמחה – שלא אסרו חכמים לבנות אלא בנין של שמחה, כגון בית חתנות (בית שעושים בו חופה, ובני הזוג דרים בו לאחר החתונה), וזהו שאמרה המשנה: ממעטים בשמחה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו, אבל אם היה כותלו (של אדם) גוהה (גוחה, נטוי) – אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי, סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – שבכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה, שאם לא יתירו לו לבנות, לא יסתור, ויבוא לידי סכנה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי.
אמר שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): בכותלא דגניי ביה – בכותל שישן בו, שישן בבנין שבו הכותל נטוי, שרק בכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה. אבל אם אינו ישן בבנין שבו הכותל נטוי, לא התירו לו חכמים לבנות בנין של שמחה, שאף אם לא יסתור, לא יבוא לידי סכנה, שהרי אינו ישן שם.
בתוספתא מועד קטן א,ז שנו: מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו (בחול המועד), מפני סכנת נפשות.
ובירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד אמרו: אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו (בחול המועד). ויסתור ולא יבנה? - רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אומר את לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה.
• • •
לקטע הבא מקבילות בירושלמי ביצה ה,ב; לעיל א,ח; וכתובות א,א.
רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): אסור לארס (לקדש) אשה בערב שבת (ביום שישי).
ואומרים: הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאסור לארס בערב שבת), שלא לעשות סעודת אירוסין – שלא אסרו חכמים אלא לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, משום שאין קובעים סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת (ירושלמי כתובות א,א), כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי השבת, או כדי שייכנסו לשבת כשהם תאווים לאכול, הא לארס – אבל לארס אישה בלא לעשות סעודת אירוסין, יארס – מותר לארס בערב שבת.
שמואל אמר: אפילו בתשעה באב יארס – כשאמרו חכמים, שמשנכנס אב ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה, אפילו בתשעה באב, שלא יקדמנו אחר – מחשש שמא יקדים אותו אדם אחר ויארס אישה זו.
ושואלים: מחלפה שיטתיה דשמואל! – הפוכה שיטתו של שמואל (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר). תמן הוא אמר – שם (במקום אחר) הוא אמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה" (תהילים סח,ז), "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהילים סב,י) – חכמים דרשו מהכתובים הללו, שזיווג של אישה לאיש נקבע בגזרתו של הקב"ה (ואף שמואל אמר כן, כמובא להלן מהבבלי), ואינו תלוי בידי אדם, והכא הוא אמר הכין! – וכאן הוא (שמואל) אמר כך: 'שמא יקדמנו אחר', הרי שאין הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא תלוי בידי אדם, וכל הזריז ומקדים זוכה בזיווג!
ומשיבים: אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה – הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא, שאף לאחר שזיווג הקב"ה אישה לאיש, אם יתפלל אדם אחר אל הקב"ה שיזווג לו אישה זו, אפשר שישמע ה' לתפילתו ויבטל את גזרתו ויזווג אישה זו לאדם האחר, ושמואל שאמר: 'שמא יקדמנו אחר', לא אמר אלא: 'שמא יקדמנו אחר' בתפילה, שתפילה עשויה לבטל את גזרתו של הקב"ה. ואומרים: אפילו כן לא קיימה – אף על פי כן אינה עומדת (לו התפילה), שאף אם יזווג ה' אישה זו לאדם האחר, לא תתקיים התפילה לאדם האחר ולא יתקיים הזיווג הזה, שהאדם האחר ימות קודם זמנו, או שאישה זו תמות קודם זמנה, או שהאדם האחר יגרש אישה זו, משום שאין התפילה מבטלת את גזרתו של הקב"ה לגמרי, וה' יזווג שוב אישה זו לאיש הראשון.
הסוגיה כאן זהה לסוגיה לעיל א,ח. במשנה שם שנינו: עברו אלו (שבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים שגזרו בית דין על הציבור) ולא נענו (מן השמים, ולא ירדו גשמים), ממעטים במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחברו.
ובבבלי תענית יד,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן בבנין ובנטיעה. תנא: בבנין - בנין של שמחה (רש"י: בנין דקתני מתניתין לא בנין הצריך לו, אלא בנין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטינן), נטיעה - נטיעה של שמחה. אי זה הוא בנין של שמחה? - זה הבונה בית חתנות לבנו (בית שעושה בו חופה לבנו, או בית שדר בו בנו לאחר חתונתו), אי זו היא נטיעה של שמחה? - זה הנוטע אכורנקי של מלכים (אילן גדול לנוח ולטייל תחתיו).
ובבבלי יבמות מג,א אמרו: תנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה - אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים, מפני כבוד השבת; ותניא: קודם הזמן הזה (קודם תשעה באב, מראש חודש ועד התענית), ממעטים בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ומלנטוע, ומארסים (רש"י: דלאו שמחה היא, ומצוה קעביד (שמארס אישה לפרות ולרבות)) אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין.
ושם מג,ב אמרו: תניא: מראש חודש ועד התענית - ממעטים בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ומלנטוע, ומלארס (למעבד סעודת אירוסין הוא דאסור, הא לארס שפיר דמי. אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה?) ומלישא.
שלא יקדמנו אחר
בבבלי מועד קטן יח,ב אמרו: אמר שמואל: מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר. ...תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסים אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין, ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (ואין מערבים בשמחת המועד שמחה אחרת, או מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו). שמע מינה.
ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני! (רש"י: אלמא אין אדם יכול לקדמו לזה, דבת קול אינה בטלה) - אלא אימא: שמא יקדמנו אחר ברחמים (רש"י: שיתפלל ומבטלה).
כי הא דרבא שמע לאדם אחד שביקש רחמים (על אישה) ואמר: תזדמן לי פלונית. אמר לו (רבא): לא תבקש רחמים (לא תתפלל) כך. אם ראויה לך - לא תלך ממך, ואם לא - כפרת בה (ואם אינה ראויה לך ותישאנה על ידי ריבוי תפילה, לסוף כפרת בה - תמאס בה). אחר כך (לאחר שנשא את האישה שביקש) שמע שאמר: או הוא ימות לפניה (קודם זמנו, שהיתה אישה רעה והתחרט על שנשאה) או היא תמות לפניו. אמר לו: לא אמרתי לך שלא תבקש רחמים כך?
הרי שמה שאמר שמואל בבבלי לענין חולו של מועד הוא מה שאמר בירושלמי לענין תשעה באב. ואף בבבלי שאלו כמו בירושלמי: מוחלפת שיטתו של שמואל, והשיבו: שמא יקדמנו אחר בתפילה, וסיפרו מעשה ללמדנו, ש'אפילו כן לא קיימה'. מכיון שטעם אחד לחול המועד ולתשעה באב, הירושלמי מודה למה שאמר שמואל בענין חול המועד, והבבלי מודה למה שאמר בענין תשעה באב.
"טורי זהב" (שולחן ערוך "אורח חיים" תקנא,(ג)) שואל: מדברי שמואל משמע, שבלא החשש שמא יקדמנו אחר בתפילה לא התירו לארס, והרי באירוסין בלא סעודה אין שמחה, ואם כן, מדוע הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס, ולא התירו משום שאין כאן שמחה? שאלה זו יש לשאול הן לענין תשעה באב, שאסורה בו כל שמחה משום אבלות, והן לענין חול המועד, שאסורה בו שמחה שאינה שמחת המועד, וגם בזה וגם בזה התירו לארס מהטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה'.
"טורי זהב" משיב: באירוסין בלא סעודה אין שמחה גדולה, אך מכל מקום יש קצת שמחה, והיה לנו לאסור לארס בתשעה באב ובחול המועד, משום שיש קצת שמחה, ולכן הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס, אף על פי שיש קצת שמחה. אבל בנישואין אפילו בלא סעודה יש שמחה גדולה.
ריטב"א (מועד קטן יח,ב) אומר: מותר לארס בחולו של מועד - ואף על גב דהוי כעין מיקח וממכר שלא לצורך המועד, שהרי אינו יכול לישא אותה במועד, אפילו הכי לא אסרו, שמא יקדמנו אחר ויהיה זה כדבר האבד. ואי משום שאין מערבים שמחה בשמחה, ליכא שמחה באירוסין בלבד כל זמן שאינו עושה סעודת אירוסין, אבל בנישואין אפילו בלא סעודה איכא שמחה.
בדברי ריטב"א אלה יש תשובה אחרת לשאלת "טורי זהב". על פי דבריו, היה לנו לאסור לארס בתשעה באב כמו שהיה לנו לאסור בחול המועד, ואף על פי כן לא אסרו, שמא יקדמנו אחר ויהיה זה כדבר האבד, והרי מלאכת דבר האבד מותרת בתשעה באב כדרך שאמרו בחול המועד (שולחן ערוך "אורח חיים" תקנד,כג).
ריטב"א לא השיב כ"טורי זהב", ומכאן שהוא סבור, שבאירוסין אין שמחה כלל.
לפי ריטב"א, הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס בחול המועד ובתשעה באב, אבל אין צריכים לטעם זה כדי להתיר לארס משנכנס אב, משום שבאירוסין אין שמחה כלל. ואילו לפי "טורי זהב", צריכים לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס גם משנכנס אב, אף על פי שבאירוסין יש קצת שמחה.
רש"י ביבמות מג,א אומר, שמשנכנס אב מארסים, משום דלאו שמחה היא, ומצוה קעביד. מדברי רש"י משמע, שבלא הטעם ש'מצוה קעביד' לא התירו לארס, והרי באירוסין בלא סעודה אין שמחה, ואם כן, מדוע הוצרכו לטעם ש'מצוה קעביד' כדי להתיר לארס, ולא התירו משום שאין כאן שמחה?
ויש להשיב (מעין תשובתו של "טורי זהב"), שבאירוסין בלא סעודה אין שמחה גדולה, אך מכל מקום יש קצת שמחה, והיה לנו לאסור לארס משנכנס אב, משום שיש קצת שמחה, ולכן הוצרכו לטעם ש'מצוה קעביד' כדי להתיר לארס, אף על פי שיש קצת שמחה. לפי רש"י, מותר לארס, אם לא קיים מצות פריה ורביה, משום שהוא עושה מצוה כשמארס, אבל אם קיים מצות פריה ורביה, אסור לארס, משום שאינו עושה מצוה כשמארס.
הקב"ה יושב ומזווג זיווגים
במסכת כלה רבתי ה,ג נאמר: בכל יום ויום כרוז יוצא ואומר: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני, ויש אומרים: אף בית של פלוני לפלוני. מנא הני מילי? - דכתיב: "אך הבל בני אדם כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד", "הבל בני אדם" - שאומר: בתו של פלוני לפלוני, "כזב בני איש" - שאומר: אשתו של פלוני לפלוני, "במאזנים לעלות" - שאומר: ממונו של פלוני לפלוני.
ובבראשית רבה סח,ד ועוד נאמר: רבי יודן ברבי סימון פתח: "אלוהים מושיב יחידים ביתה" וגו' (תהלים סח,ז) - מטרונה (גברת מכובדת) שאלה את רבי יוסי בר חלפתא: לכמה (במשך כמה) ימים ברא הקב"ה את עולמו? - אמר לה: לשישה (במשך שישה) ימים. - אמרה לו: מאותה שעה מה הוא עושה? - אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, איש לאישה ואישה לאיש. - אמרה לו: אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ולשעה (ובמשך שעה) קלה אני מזווגתם. - אמר לה: אם הדבר קל בעיניך, קשה הוא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, מה טעם? - "אלוהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהילים סח,ז)...
ובויקרא רבה כט,ח נאמר: רבי חייא בר מריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי) בשם רבי לוי פתח: "אך הבל בני אדם כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהילים סב,י) - בנוהג שבעולם הבריות אומרות: 'פלוני נושא פלונית', - "אך הבל בני אדם" (הבל הוא מה שאומרים בני אדם, שאין בדבריהם ממש). 'פלונית נישאת לפלוני', - "כזב בני איש". "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" - אמר רבי חייא בר מריא: אמר הקב"ה: עד שהם עשויים הבל במעי אימם, ייחדתים וזיווגתים זה לזה (הקב"ה מעלה ושוקל במאזניים ומזווגם יחד, בעוד שהם הבל (טיפה סרוחה) במעי אימם).
• • •
במשנה שנינו: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת.
ואומרים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאסורים מלכבס בשבוע שחל בו תשעה באב), - מרוח ומלבוש – להחליק (לכבס את הבגדים) וללבוש, שלא אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב אלא על מנת ללבוש באותו שבוע שחל בו תשעה באב, ברם מרוח ומתקנה – אבל להחליק (לכבס את הבגדים) ולהכין על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, - כן אנן אמרין – וכי כך אנו אומרים: הדין קצרא אסיר ליה מיעבד עיבידתיה?! – זה הכובס אסור לו לעשות מלאכתו (לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב)?! (בתמיהה) והלא לצורך פרנסתו ומחיתו הוא עושה! אלא כשם שהכובס מותר לו לכבס ולהכין לאחרים על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, כך מותר לכל אדם לכבס ולהכין לעצמו על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב.
ושואלים (על רבי יונה): מתניתא פליגא על רבי יונה – המשנה חלוקה על רבי יונה (דבריו עומדים בסתירה לדברי המשנה): שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת – דברי המשנה: 'בחמישי מותרים (לספר ולכבס) מפני כבוד השבת' מלמדים, שלא התירו לכבס ולהכין, אלא אם כן חל תשעה באב להיות בערב שבת, שמותרים לכבס ולהכין לצורך השבת בחמישי בלבד, מפני כבוד השבת, שאילו התירו לכבס ולהכין, היינו צריכים לשנות את ההלכה הזו בפירוש.
ומשיבים: אמר רבי יונה בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השלישי): לתספורת (כך תיקן מגיה במסירה שלפנינו, וכן הוא באו"ז) הושבה – דברי המשנה: 'בחמישי מותרים מפני כבוד השבת' שבים (חוזרים) לענין תספורת בלבד ולא לענין כיבוס, שלא התירו לספר בשבוע שחל בו תשעה באב, אלא אם כן חל תשעה באב להיות בערב שבת, שמותרים לספר בחמישי, מפני כבוד השבת, אבל התירו לכבס ולהכין על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, משום שבתספורת אין לחלק בין המספר על מנת שלא להיראות מנוול (מכוער, מאוס) באותו שבוע שחל בו תשעה באב ובין המספר על מנת שלא להיראות מנוול לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, שהרי מכל מקום אינו נראה מנוול אף באותו שבוע שחל בו תשעה באב, אבל בכיבוס יש לחלק בין המכבס על מנת ללבוש באותו שבוע שחל בו תשעה באב ובין המכבס על מנת ללבוש לאחר אותו שבוע שחל בו תשעה באב, כדברי רבי יונה.
דברי רבי יונה הוסברו בשיטת רבי יוחנן להלן, שאף לאחר תשעה באב אסור לכבס, שאסרו מלכבס כל אותו שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו.
בבבלי תענית כט,ב אמרו: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס. אמר רב נחמן: לא שנו (רש"י: במתניתין שכל השבוע אסור לכבס) אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח - מותר, ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח (רש"י: כדי שילבוש לאחר זמן לאחר תשעה באב) - אסור (רש"י: דנראה כמסיח דעתו, שעוסק בכיבוס בגדים). אמר רב ששת: תדע (רש"י: דאפילו לכבס ולהניח אסור), דבטלי קצרי (רש"י: כובסים. שמעתי אומרים על שם שמקצרים בגדי צמר כשדורסים אותם ברגליהם במים) דבי רב.
מתיב רב המנונא: בחמישי מותרים מפני כבוד השבת. למאי? אילימא לכבס וללבוש (רש"י: מיד בחמישי) - מאי כבוד שבת איכא? אלא לאו לכבס ולהניח (רש"י: עד השבת). וטעמא דבחמישי מותרים מפני כבוד השבת, אבל בשאר יומי - לא! - לעולם לכבס וללבוש (רש"י: מיד בחמישי), ובמי שאין לו אלא חלוק אחד (רש"י: דאין לו להחליף, ומאי מפני כבוד השבת, דאי לא מכבס השתא בחמישי, תו לא מצי לכבס ליה). וכי הא דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד (רש"י: דלא סגיא דלא מכבס מפני הכנימה, ואפילו כיבס לפני המועד, מותר לכבסו במועד). איתמר נמי, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח - מותר. מיתיבי: אסור לכבס לפני תשעה באב ואפילו להניח לאחר תשעה באב! - תיובתא.
רבי יונה בירושלמי סבור כרב נחמן בבבלי. בבבלי הביאו ראיה מהכובסים, שאפילו לכבס ולהניח אסור, ואילו בירושלמי הביאו ראיה מהכובסים, שלכבס ולהניח מותר. בבבלי שאל רב המנונא מהמשנה על דברי מי שאמר, שלכבס ולהניח מותר, ואילו בירושלמי השיב רב המנונא לשאלה זו. ומה שהשיבו בירושלמי אינו מה שהשיבו בבבלי.
בבבלי תענית כט,ב אמרו: אסור לכבס לפני תשעה באב ואפילו להניח לאחר תשעה באב, וגיהוץ שלנו (של בני בבל) ככיבוס שלהם (של בני ארץ ישראל) (רש"י: גיהוץ שלנו אינו יפה אלא ככיבוס שלהם, ואסור לגהץ לפני תשעה באב ואפילו להניח לאחר תשעה באב, אבל כיבוס שלנו - מותר).
בירושלמי כאן נקטו 'מורח' (למרח ולהחליק), משום שכיבוס של בני ארץ ישראל הוא כגיהוץ של בני בבל, שמחליק את הבגדים. הגיהוץ הוא החלקת הבגד אחר הכיבוס, והוא על ידי מכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם את הבגדים, כדי ליישר אותם), וכיבוס של ארץ ישראל אינו צריך גיהוץ זה.
• • •
ואומרים: רבי בא בר כהן אמר קומי – לפני רבי יוסה בשם רבי אחא שאמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות – אם חל תשעה באב להיות בשבת, שדוחים את התענית לאחר השבת, מותרים לספר ולכבס (וללבוש) גם בשבוע שחל בו תשעה באב וגם בשבוע שלאחריו.
ואומרים: לאחריו מהו? – שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו, האם אסורים מלספר ומלכבס אף לאחר תשעה באב, או שמא אין אסורים מלספר ומלכבס אלא לפניו אבל לאחריו מותרים?
ומביאים מחלוקת בדבר: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לאחריו אסור – שאסרו מלספר ומלכבס כל אותו שבוע. רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לאחריו מותר – שלא אסרו מלספר ומלכבס אלא עד לאחר תשעה באב.
ומספרים: דרשה רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לציפוראיי, ולא קבלון עליהון – דרש אותה (את ההלכה, שלאחריו אסור, כדברי רבי יוחנן) רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, תלמידו של רבי יוחנן) לבני העיר ציפורי, ולא קיבלו עליהם (את ההלכה הזו, שנהגו כדברי רבי שמעון בן לקיש, שלאחריו מותר).
אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לרבי יסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ואין בן אחוי ("בשרידי הירושלמי": אחיו) של רבי חייה הגדול (אמורא ארץ ישראלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים, דודו של רב) חלוק עליו? – וכי אין בן אחיו של רבי חייא הגדול, הוא רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), חלוק עליו (על רבי יוחנן, וסבור, שלאחריו מותר, כמובא להלן מהבבלי)? רבי אמי היה סבור, שלא היו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חלוקים במפורש, אלא שמתוך מה שדרש רבי חייא בר אבא יש להסיק, שרבי יוחנן, רבו של רבי חייא בר אבא, סבור, שלאחריו אסור, ולכן שאל, שאיך ייתכן להסיק כך, והרי רב אמר, שלאחריו מותר.
אמר ליה – אמר לו (רבי אסי לרבי אמי): בפירוש פליגין – במפורש חלוקים (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש), רבי יוחנן אמר: לאחריו אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר: לאחריו מותר – הרי שאמר רבי יוחנן במפורש, שלאחריו אסור, שהיה חלוק על רב.
בתוספתא תעניות ג,יב שנו: עבר תשעה באב, מותרים בכולם.
ובפסיקתא רבתי פרשה לא נאמר: ילמדנו רבנו, כיון שיצא תשעה באב, מהו שיהא מותר בכל? - כך שנה רבי חייא הגדול: כיון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל. למה? - מפני שהוא כמתו של אדם מוטל לפניו והוא אסור לאכול בשר ולשתות יין, וכיון שנקבר המת האבל מותר בהם, אף זה תשעה באב אבל הוא, כיון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל.
רב שאמר, שלאחריו מותר, סבר כרבי חייא הגדול דודו, ולכן כינו בירושלמי כאן את רב 'בן אחיו של רבי חייא הגדול', לומר, שלא למד רב הלכה זו אלא מרבי חייא.
ושואלים (על רבי שמעון בן לקיש): מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש? – מה עושה לה (למשנה, כיצד מפרש אותה) רבי שמעון בן לקיש? שדברי המשנה "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים מלספר ומלכבס" מלמדים, שאסרו מלספר ומלכבס כל אותו שבוע בין לפני תשעה באב ובין לאחריו, שאילו התירו לספר ולכבס לאחריו, היינו צריכים לשנות את ההלכה הזו בפירוש.
ומשיבים: פתר לה תשעה באב שחל להיות בשבת, ולית שמע מינה כלום – פירש אותה (הסביר רבי שמעון בן לקיש את המשנה) בתשעה באב שחל להיות בשבת, ואין אתה שומע ממנה (למד מהמשנה) כלום, שדברי המשנה מתייחסים לתשעה באב שחל להיות בשבת, שכל אותו שבוע הוא לפני תשעה באב, ולכן אסרו מלספר ומלכבס כל אותו שבוע, ואם כן, אין ללמוד מדברי המשנה, שאסרו מלספר ומלכבס אף אחרי תשעה באב.
לפי זה, רבי שמעון בן לקיש שאמר: לאחריו מותר, חלוק על רבי אבהו שאמר לעיל: תשעה באב שחל להיות בשבת - שתי שבתות מותרות. ואם כן, רבי אבהו סבור כרבי יוחנן, שאמר: לאחריו אסור. נמצא, שלרבי שמעון בן לקיש קולו (לאחריו מותר) חומרו (תשעה באב שחל להיות בשבת - כל השבוע שלפניו אסור).
בבבלי תענית כט,ב אמרו: אמר רב: לא שנו אלא לפניו (רש"י: בימים שלפני תשעה באב), אבל לאחריו - מותר. ושמואל אמר: אפילו לאחריו נמי אסור. מיתיבי: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס. כיצד? - חל להיות באחד בשבת - מותר לכבס כל השבת כולה (רש"י: דהיינו לאחריו). חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי, לפניו - אסור, לאחריו - מותר. חל להיות בערב שבת - מותר לכבס בחמישי, מפני כבוד השבת. ואם לא כיבס בחמישי - מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. תיובתא דשמואל! - אמר לך שמואל: תנאי היא, דתניא: אסור לספר ולכבס מראש חודש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החודש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אסור אלא אותה שבת בלבד (רש"י: אלמא דסבירא ליה לרבי מאיר לפניו אסור לאחריו מותר, ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל סבירא להו דאפילו לאחריו נמי אסור).
רבי יוחנן בירושלמי סבור כשמואל בבבלי, ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי סבור כרב בבבלי. בבבלי שאלו על שמואל מברייתא המפרשת את המשנה, ואילו בירושלמי שאלו על רבי שמעון בן לקיש מהמשנה.
• • •
ומספרים: רבי יצחק בן אלעזר, מן דהוה תשעה באב נפק – לאחר שהיה תשעה באב יוצא (עובר), הוה מכריז – היה מכריז: יפתחון ספרייא – יפתחו הספרים (הגוזזים שערות, את חנויותיהם), ומאן דבעי יספדא יספד (צריך לומר: יספרא יספר) – ומי שמבקש לספר (את שערותיו) יספר, שכיון שיצא תשעה באב, מותר לספר, שלא אסרו מלספר אלא עד לאחר תשעה באב.
ואומרים: כתיב – כתוב (בנבואה על העונש של בני ישראל): "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב,יג) - דרומאי נהגין "חגה" – בני הדרום (ארץ יהודה) נוהגים "חגה", שנהגו שלא לספר ושלא לכבס שבעה ימים לפני תשעה באב, משניים באב ועד שמונה בו (וכל שכן בתשעה באב עצמו), אבל בראש חודש אב לא נהגו איסור, מפני כבוד ראש חודש, וזהו 'והשבתי חגה' – ישבתו מלספר ומלכבס שבעה ימים, כמנין ימי החג שהם שבעה, צפוראיי נהגין "חדשה" – בני ציפורי נוהגים גם "חודשה", שנהגו שלא לספר ושלא לכבס גם בראש חודש אב וכן שבעה ימים לפני תשעה באב (וכל שכן בתשעה באב עצמו), וזהו 'והשבתי חודשה' – ישבתו מלספר ומלכבס ב'חודשה', הוא ראש חודש (אב) שנקרא 'חודש', טיבריאי נהגין "שבתה" – בני טבריה נוהגים "שבתה", שנהגו שלא לספר ושלא לכבס כל אותה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (כרבי יוחנן, שאף לאחריו אסור), וזהו 'והשבתי שבתה' – ישבתו מלספר ומלכבס ב'שבתה', הוא שבוע (שחל בו תשעה באב) שנקרא 'שבת'. הדרומיים נהגו 'חגה' בלבד, הציפוריים נהגו 'חגה' ו'חודשה', והטברינים נהגו 'שבתה'. וסופו של הכתוב: 'וכל מועדה' - ישבתו מלספר ומלכבס בתשעה באב עצמו שנקרא 'מועד'. חזרין רבנן דטיבריא למינהוג כרבנן דציפורין – חזרו החכמים של טבריה לנהוג כחכמים של ציפורי, שמתחילה נהגו בטבריה שלא לספר ושלא לכבס כל אותה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (ואף לאחריו), שהקלו בימים שלפני השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה והחמירו בימים שלאחר תשעה באב, ואחר כך חזרו ונהגו שלא לספר ושלא לכבס מראש חודש אב ועד אחר תשעה באב (לפניו, ולא לאחריו), שהחמירו בימים שלפני השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה והקלו בימים שלאחר תשעה באב.
"חגה"
בירושלמי מועד קטן ג,ה אמרו: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י) - מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה. אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא: או מה ימי החג שמונה, אף ימי האבל שמונה! - אמר ליה: שמיני רגל בפני עצמו הוא. - או מה העצרת יום אחד, אף האבל יום אחד! - אמר ליה: מיכן לשמועה רחוקה (שאינה נוהגת אלא יום אחד, אבל שמועה קרובה נוהגת שבעה).
מכאן, שלענין אבל, 'חג' הוא שבעה ימים (שלא כר"ג להלן), ותשעה באב אבל הוא.
"מועדה"
תשעה באב נקרא 'מועד' על שום: "קרא עלי מועד" (איכה א,טו). אומנם חכמים למדו מפסוק זה, שראש חודש נקרא 'מועד' (בבלי פסחים עז,א), אך יש להביא מפסוק זה סמך, שתשעה באב נקרא 'מועד'.
"והשבתי... חגה חודשה ושבתה"
בבבלי תענית כט,ב-ל,א אמרו: תניא: אסור לספר ולכבס מראש חודש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החודש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אסור אלא אותה שבת בלבד. ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חודש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החודש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אסור אלא אותה שבת בלבד.
אמר רבי יוחנן: ושלושתם מקרא אחד דרשו, דכתיב: "והשבתי כל משושה חגה חודשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב). מאן דאמר מראש חודש ועד התענית - מ"חגה" (ר"ג: מה "חגה" שמונה ימים (היינו חג הסוכות, וגם יום השמיני נכלל בחג הסוכות), אף מיעוט שמחה שמונה ימים. רש"י: יליף טעמא מן "חגה" דהיינו ראש חודש שנקרא חג, כדאמרינן לעיל (כט,א) "קרא עלי מועד"), מאן דאמר כל החודש כולו אסור - מ"חודשה", ומאן דאמר אין אסור אלא אותה שבת בלבד - מ"שבתה".
אין לפרש בירושלמי על פי הבבלי, שבני ציפורי נהגו איסור כל החודש כולו, שהרי סופר לעיל, שדרש רבי חייא בר אבא לבני ציפורי שלאחר תשעה באב אסור ולא קיבלו עליהם.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ו.
במשנה לעיל שנינו, שבתשעה באב חרב הבית בראשונה.
ואומרים: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי חייה בר בא: בדין היה (היה צריך להיות) שיהו (שיהיו) מתענין בעשירי (באב, ולא בתשיעי בו), שבו נשרף בית אלהינו (בית המקדש הראשון), ולמה מתענים בתשיעי (באב)? - שבו התחילה הפורענות – שבתשיעי הציתו הגויים בו את האש והתחילה שרפת בית המקדש.
ומביאים ראיה (לדברי רבי חייא בר אבא): ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא) כך: בשביעי (באב) נכנסו (הגויים) לתוכו (להיכל שבבית המקדש), בשמיני היו מקרקרין (מכרכרים, רוקדים; או: קוראים בקול, צועקים, צורחים; או: הורסים, שוברים, מנפצים, מנתצים) בו, בתשיעי הציתו (הדליקו, הבעירו) בו את האור (האש), ובעשירי נשרף.
ומספרים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ציים – צם תשיעי ועשירי – שני ימים לילה ויום בלי הפסק, בתשיעי משום שבו התחילה הפורענות, ובעשירי משום שבו נשרף הבית. רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) ציים – צם תשיעי ועשירי (במקבילה אין המעשה של רבי אבון). רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ציים – צם תשיעי ולילי עשירי – במסירה שלפנינו: רבי לוי ציים תשיעי ועשירי (וכן הוא ברמב"ן), ונוסף על ידי הסופר: לילי. גם ב"שרידי הירושלמי" נכתב "ציים תשיעי ועשירי", ונוספה המילה "ליל" בין המילים "תשיעי ועשירי". ובמקבילה: ציים תשיעי ולילי עשירי.
בתוספתא תעניות ג,י שנו: אם נאמר: "בשבעה לחודש" (מלכים ב כה,ח), למה נאמר: "בעשור לחודש" (ירמיהו נב,יב), ואם נאמר: "בעשור לחודש", למה נאמר: "בשבעה לחודש"? - אלא בשבעה לחודש כיבשו גויים את ההיכל ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות, והיו מקרקרים בו שביעי, שמיני ותשיעי עד שפנה יום, וכן הוא אומר: "אוי לנו כי פנה היום כי יינטו צללי ערב" (ירמיהו ו,ד), לעיתותי ערב הציתו בו את האור, ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש.
ובבבלי תענית כט,א אמרו: חרב הבית בראשונה. מנא לן? - דכתיב: "ובחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם" וכתיב: "וישרוף את בית ה'" וגו' (מלכים ב כה), וכתיב: "ובחודש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם" וכתיב: "וישרוף את בית ה'" וגו' (ירמיהו נב). ותניא: אי אפשר לומר "בשבעה", שכבר נאמר "בעשור", ואי אפשר לומר "בעשור", שכבר נאמר "בשבעה". הא כיצד? - בשבעה בו נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקרקרו בו שמיני ותשיעי עד שפנה יום, שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי יינטו צללי ערב" (ירמיהו ו,ד), לעיתותי ערב הציתו בו את האור, ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש. והיינו דאמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עיקר.
אפשר שאמוראים צמו תשיעי ועשירי – בתשיעי משום שבו חרב בית המקדש השני, ובעשירי משום שבו נשרף בית המקדש הראשון.
• • •
ואומרים: אמר רבי בא בר זבדא (אמורא בדור השני-השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ביקש רבי (יהודה הנשיא) לעקור (לבטל) תשעה באב ולא הניחו (הרשו, התירו) לו חכמים. - אמר לו (לרבי אבא בר זבדא) רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): עמך הייתי – כשאמר רבי חנינא דבר זה, ולא איתאמרת הכי – ולא נאמרה (המימרה של רבי חנינא) כך, אלא (נאמרה כך): ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו חכמים, אמר (רבי): הואיל ונדחה ידחה – מכיון שכבר בטל הצום מזמנו, מפני השבת, ייבטל הצום לגמרי באותה שנה, אמרו לו (חכמים): ידחה למחר – יועבר הצום למחרת השבת, אבל לא ייבטל הצום לגמרי באותה שנה. לפי מה שאמר רבי אבא בר זבדא, רצה רבי לבטל תשעה באב לגמרי, ולפי מה שאמר רבי אלעזר, לא רצה רבי לבטל תשעה באב לגמרי אלא באותה שנה בלבד שחל תשעה באב להיות בשבת. אפשר שחכמים אמרו, שיידחה למחר (עשירי באב), משום שבעשירי נשרף הבית, וראוי לצום ביום זה.
וגזי ליה ההיא דתנינן תמן – ופרע לו (רבי אבא בר זבדא שילם לרבי אלעזר טובה כפועלו) אותה (משנה) ששנינו שם (יבמות ו,ו): האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהן (האיש והאישה) הוא (הכתוב) אומר (בענין מצות ה' לאדם בבריאתו): "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" וגו' (בראשית א,כח) – ומכאן שאף האישה מצווה על פרייה ורבייה. אמר רבי לעזר בשם רבי חנינה: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. - אמר ליה – אמר לו (לרבי אלעזר) רבי בא בר זבדא: עמך הייתי (כשאמר רבי חנינא דבר זה) ולא אתאמרת – ולא נאמרה (המימרה של רבי חנינא) כך, אלא (נאמרה כך): אם היתה תובעת להינשא, הדין עמה – אם תבעה אישה, שאין לה ילדים, מבעלה לגרשה, כדי להינשא לאחר ותלד ממנו ילדים, הדין עימה (היא צודקת), שכופים את בעלה שיוציא אותה וייתן לה כתובה, משום שהיא מצווה על פרייה ורבייה, שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. לפי מה שאמר רבי אלעזר, הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה לגמרי, ואף אם לא היתה תובעת להינשא, כופים אותו להוציא וליתן כתובה, ולפי מה שאמר רבי אבא בר זבדא, אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה לגמרי, ורק אם היתה תובעת להינשא, כופים אותו להוציא וליתן כתובה. וקרא עליהון – וקרא (רבי אבא בר זבדא או רבי אלעזר) עליהם (על עצמם את הכתוב): "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד,ט) – והמשכו של הכתוב: "כי אם ייפולו, האחד יקים את חברו" (קהלת ד,י), ויעזרו זה לזה, שכתוב זה מוסב אף לענין הלימוד, שאם לא דקדק האחד במה ששמע מפי רבו, בא חברו ומעמידו על האמת. בשמועה הראשונה לא דקדק רבי אבא בר זבדא במה ששמע מפי רבי חנינא רבו, ובא רבי אלעזר חברו והעמידו על האמת, ובשמועה השנייה לא דקדק רבי אלעזר במה ששמע מפי רבי חנינא רבו, ובא רבי אבא בר זבדא חברו והעמידו על האמת, ובכך שילם לו רבי אבא בר זבדא לרבי אלעזר טובה מידה כנגד מידה.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
ביקש רבי לעקור תשעה באב
בבבלי מגילה ה,א-ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי ...רחץ בקרונה (במעין) של ציפורי בשבעה עשר בתמוז, וביקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו חכמים (רש"י: בתשעה באב). אמר לפניו (רש"י: לפני רבי אלעזר) רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה (רש"י: לא ביקש לעקור לגמרי, אלא אותה שנה בלבד). אלא: תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה - יידחה, ולא הודו לו חכמים. קרי עליה רבי אלעזר: "טובים השניים מן האחד" (קהלת ד) (רש"י: אילו לא שמעתי ממך, הייתי טועה בדבר, עכשיו טוב לי, שלימדתני האמת).
בבבלי הפכו את דבריהם של רבי אבא בר זבדא ושל רבי אלעזר זה בזה.
הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה
במקבילה בירושלמי יבמות ו,ו אמרו: רבי ירמיה רבי אבהו רבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינה: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. רבי יעקב בר אחא ורבי יעקב בר אידי רבי יצחק בר חקולה בשם רבי יודן נשייא: אם תובעת להינשא הדין עימה.
"טובים השניים מן האחד"
במסכת אבות דרבי נתן פרק ח נאמר: שניים שיושבים ועוסקים בתורה, וטעה אחד מהם הלכה או ראש הפרק, או שאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר ועל מותר אסור, חברו מחזירו. ומניין שכשחברו מחזירו וקורא עמו יש להם שכר טוב בעמלם? - שנאמר: "טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם" (קהלת ד,ט).
רבי רחץ בשבעה עשר בתמוז
רבי יהודה הנשיא רחץ בגלוי וברבים בשבעה עשר בתמוז (בתענית זו נהגו בכל חומרות תענית ציבור האסורה גם ברחיצה), ועקר בידיים תענית זו (השוה תוספתא תעניות ב,ה). כמו כן, ביקש רבי לעקור את תשעה באב, אך לא עקר בידיים תענית זו. בבבלי ראש השנה יח,ב אמרו, שכשאין שמד, רצו - מתענים בתעניות הללו, לא רצו - אין מתענים. ושם אמרו עוד, שהתענית בתשעה באב היא חובה, ואינה רשות כמו התעניות הללו. בימי רבי חל שינוי לטובה ביחסים שבין השלטון הרומי ובין היהודים, והשלטון הרומי העמיק את הכרתו בהנהגה העצמית היהודית. לכן ניסה רבי לבטל את התעניות הללו, כי אם לא רצו - אין מתענים. רבי עשה מעשה לבטל את שבעה עשר בתמוז, אך לא עשה מעשה לבטל את תשעה באב אלא ביקש לבטלו, משום שתשעה באב חמור משבעה עשר בתמוז. אבל חכמי דורו לא הסכימו עימו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה.
ושואלים: מהו ישנה? – מהו הלשון שאמר רבן שמעון בו גמליאל: 'ישנה'? כיצד משנה בשני תבשילים, בבשר וביין?
ומשיבים: בשני תבשילים - יחלף ("בשרידי הירושלמי": יחליף) – ישנה ויהפוך בערב תשעה באב את סדר אכילת התבשילים. בבשר - אין הוה יליף אכיל ליטרא דקופד, ייכול פלגא – אם היה למוד (רגיל) לאכול ליטרא (יחידת משקל) של בשר, יאכל (בערב תשעה באב) חצי (ליטרא של בשר). ביין - אין הוה יליף שתי קסט דחמר, ישתה פלגא – אם היה למוד (רגיל) לשתות קסט (מידה) של יין, ישתה (בערב תשעה באב) חצי (קסט של יין).
בבבלי תענית ל,א אמרו: תניא: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה. אמר רבי יהודה: כיצד משנה? - אם היה רגיל לאכול שני תבשילים - אוכל אחד, היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם (בחברתם) - סועד בחמישה, היה רגיל לשתות (יין) בעשרה כוסות - שותה בחמישה.
תניא אידך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: ישנה (רש"י: אשני תבשילים קאי), בבשר וביין ימעט, כיצד ממעט (בבשר וביין)? - אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר - אוכל חצי ליטרא, היה רגיל לשתות לוג יין - שותה חצי לוג, ואם אינו רגיל כל עיקר - אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח (רש"י: דג או בשר מליח, דאין בו טעם בשר כל כך אחר ששהה שלושה ימים במלח) - הרשות בידו.
במשנה שנינו: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.
ואומרים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ובלבד עיקר סעודת תשעה באב – הלכה זו נאמרה בסעודת תשעה באב העיקרית בלבד (בסעודה שלפני תשעה באב, שאדם מפסיק בה מלאכול, ואינו עתיד לסעוד סעודה אחרת), אבל בסעודות אחרות בערב תשעה באב מותר לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין.
אמר רב הושעיה (אמורא בבלי בדור השלישי-הרביעי, תלמידו של רב יהודה, כשעלה לארץ ישראל היה תלמידו של רבי יוחנן): ובלבד משש שעות ולמעלן – הלכה זו נאמרה בסעודה בערב תשעה באב לאחר חצי היום בלבד, אבל בסעודה קודם חצי היום מותר לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): תרתיהון לקולא – שתיהן (שתי המימרות) לקולה, שיש לנקוט כצד הקל שבשתיהן, שאין אסור לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין אלא בסעודת תשעה באב העיקרית (בסעודה המפסקת) לאחר חצי היום בלבד. אבל בסעודות אחרות בערב תשעה באב אפילו לאחר חצי היום, או קודם חצי היום אפילו בסעודת תשעה באב העיקרית (בסעודה המפסקת), מותר לאכול שני תבשילים ולאכול בשר ולשתות יין. ולכן, אם אכל סעודת תשעה באב (סעודה המפסקת) משש שעות ולמטן (קודם חצי היום), אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו (בשעת מלכותו, כמפורש במלכים א ה,ב-ג), מותר (לאכול ולשתות כל צורכו). וכן, אם אכל סעודתו (סעודה שאוכל כל יום, שאינה סעודה המפסקת) משש שעות ולמעלן (לאחר חצי היום), אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, מותר (לאכול ולשתות כל צורכו).
גם בבבלי תענית ל,א אמרו כך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים כו'. אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה (רש"י: כלפי השחר) - מותר. ואמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה (רש"י: דשוב אינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך), אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר. ותרוייהו לקולא.
רב אושעיא למד את דבריו מרב יהודה רבו או מרבי יוחנן רבו.
• • •
תני – שנוי (שנו ברייתא): תשעה באב שחל להיות ערב שבת (צריך לומר: שחל להיות בשבת (כמו בתוספתא להלן)) – ונדחה הצום לאחר השבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, מותר (לאכול ולשתות כל צורכו) – אפילו בסעודה שמפסיק בה.
ומספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), מן דהוה אכל כל צורכיה – לאחר שהיה אוכל (בערב תשעה באב) כל צורכו, הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר – היה טובל פרוסתו (פיתו) באפר (ואוכלה), ואומר: זו היא עיקר סעודת תשעה באב (אבל מה שאכל רב קודם לכן לא היה עיקר סעודת תשעה באב, ולכן אכל כל צורכו, כאמור לעיל), לקיים (כדי לעשות) מה שנאמר (בקינה על החורבן): "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר" (איכה ג,טז) – כבש (חילוף אותיות פ ו-ב) אותי באפר, ודרש 'כבש' במשמעות: השרה מזון במי מלח, בחומץ וכדומה, ומכאן סמך למנהג לטבול את הפת באפר בסעודה המפסקת בערב תשעה באב.
במשנה שנינו: רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה, ולא הודו לו חכמים.
ושואלים: יאות אמר רבי יהודה – יפה (כראוי, כהוגן) אמר רבי יהודה (שחייב בכפיית המיטה בתשעה באב), אבל מה טעמון דרבנן? – מה טעמם של חכמים (שפטרו מכפיית המיטה)?
ומשיבים: עשו אותו כמי שמתו מוטל לפניו – חכמים עשו את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כמי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא קברוהו, שאדם זה, שהוא אונן, אינו – אינו עושה את הדברים האמורים, לא כופה (הופך) את מיטתו ולא ישן על גבי מיטה כפויה (הפוכה) – אלא ישן על הארץ. אבל לא עשו חכמים את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כמי שמתו אינו מוטל לפניו, שכבר קברוהו, שאדם זה, שהוא אבל, כופה את מיטתו וישן על גבי מיטה כפויה. אונן פטור מכפיית המיטה, שמכיון שאינו ישן על גבי מיטה כפויה אלא ישן על הארץ, למה לו לכפות את מיטתו. חכמים פטרו מכפיית המיטה בתשעה באב, שעשו את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן, שישן על הארץ, ואילו רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה בתשעה באב, שלא עשה את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן אלא כאבל, שישן על גבי מיטה כפויה.
תשעה באב שחל להיות בשבת
בתוספתא תעניות ג,יג שנו: תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל אדם כל צורכו, ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואין מונע מעצמו כלום.
ובבבלי תענית כט,ב אמרו: תניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו (רש"י: ואינו מפסיק סעודתו (אינו אוכל סעודה המפסקת), ואינו ממעט בתבשילים).
"ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר"
באיכה רבה ג,ו נאמר: רב, מן דהוה אכיל כל מאכלו, נסיב חד פת פחית (גרועה) ויהב עליה קטם (ונתן עליו אפר) ואמר: זו היא סעודת תשעה באב, לקיים מה שנאמר: "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר".
באיכה רבה א,כב נאמר: כיון שגלו, היה אחד מהם מבקש ללוש עיסתו, ולא היה יודע במה ללוש, והיה חופר גומא בארץ ולש עיסתו בתוכה, והיו צרורות (אבנים קטנות) מידבקים בה, וכיון שהיה נותנה בתוך פיו ולועס, היו שיניו קהות, לקיים מה שנאמר: "ויגרס בחצץ שיני" (איכה ג,טז).
אפשר שהפת הגרועה שאכל רב היתה פת שהיו בה צרורות, וקיים רב גם את תחילתו של הפסוק: "ויגרס בחצץ שיני".
כמי שמתו מוטל לפניו
בבבלי תענית ל,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי: ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים (רש"י: מקום מנוול שבבית) ואוכלה ושותה עליה קיתון (כוס גדולה) של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.
רב, שאכל פת גרועה באפר, נהג מעין מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי, שאכל פת חרבה במלח.
רבי יהודה ברבי אלעאי הוא רבי יהודה סתם שבמשנה, שמחייב בכפיית המיטה בתשעה באב. לרבי יהודה, ערב תשעה באב, כשהיה אוכל סעודה המפסקת, היה דומה כמי שמתו מוטל לפניו (כאונן), אבל לא עשה רבי יהודה את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן אלא כאבל. ואילו חכמים עשו את האדם לענין כפיית המיטה בתשעה באב כאונן.
במסכת סופרים יח,ט נאמר: קורעים ומספידים (בתשעה באב) כאדם שמתו מוטל לפניו.
במסכת שמחות יא,טז נאמר: אבל - כל זמן שמתו מוטל לפניו, אינו ישן לא על גבי מיטה זקופה, ולא על גבי מיטה כפויה (אלא ישן על הארץ).
• • •