משנה
המשנה באה ללמד על הפורענויות שאירעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב.
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה דברים בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות – על ידי משה, מחמת חטא העגל, ובטל התמיד – בימי המצור על ירושלים בטל קורבן התמיד, לפי שלא היו להם כבשים להקריב, והובקעה העיר – נפרצה חומת ירושלים על ידי הצרים עליה, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם (פסל של עבודה זרה) בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – מחמת חטא המרגלים, וחרב הבית (בית המקדש) בראשונה ובשנייה, ונלכדה (נתפסה, נכבשה) ביתתר (ביתר, עיר דרומית מערבית לירושלים) – בימי מלחמת בר כוכבא, שעמד בראש המרד ברומאים, ונחרשה העיר – ירושלים, שחרשו אותה הרומאים לאחר דיכוי מרד בר כוכבא.
בירושלמי נזכרת 'ביתר' בכתיב: ביתתר (בית תר).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות. מניין שאירע הדבר ביום הזה? -
ואומרים: כתיב – כתוב (בענין עלייתו של משה להר למשך ארבעים יום): "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים" – ששת הימים היו מראש חודש סיון עד שישה בסיון, שבו ניתנו עשרת הדיברות, "ויקרא (ה') אל משה ביום השביעי" (שמות כד,טז), "ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד,יח) - יום שביעי שהוא לאחר עשרת הדיברות ותחילה לארבעים יום – היום השביעי, שבו עלה משה להר לקבל את הלוחות, היה שבעה בסיון, לאחר שניתנו עשרת הדיברות, ובו התחילו ארבעים היום שהיה משה בהר. אמר להן משה (לישראל): ארבעין יומין אנא מיעבד בטורא – ארבעים ימים אני עושה (שוהה) בהר. משה היה בהר משבעה בסיון עד שבעה עשר בתמוז, שהם ארבעים יום, ולא אמר להם משה, באיזו שעה ביום הוא יורד.
כיון שהגיע יום ארבעים – תחילת היום של שבעה עשר בתמוז, ולא בא (משה), המתין העם למשה ביום הארבעים עד חצות היום, מיד: "וירא העם כי בושש (איחר) משה לרדת מן ההר" (שמות לב,א), וכיון שהגיע שש שעות – חצות היום של שבעה עשר בתמוז, ולא בא (משה), לא רצה העם להמתין עוד, מיד: "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" וגו' (שם) – ואהרן עשה עגל, והעם חטא בו, "וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך" וגו' (שמות לב,ז) – ומשה ירד מן ההר, והלוחות בידו.
בבבלי תענית כח,ב אמרו: חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו'. נשתברו הלוחות מנלן? - דתניא: בשישה בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. מאן דאמר: בשישה - בששה ניתנו, ובשבעה עלה (משה), מאן דאמר בשבעה - בשבעה ניתנו, ובשבעה עלה (משה). וכתיב: "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד,יח), וכתיב: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות לב,יט).
"ששת ימים", "ביום השביעי"
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (שמות יט,ט) נאמר: רבי יוסי הגלילי אומר: "ויכסהו הענן ששת ימים" - זה היה אחר הדיברות, והוא תחילת ארבעים יום. רבי עקיבה אומר: "ויכסהו הענן ששת ימים" - מראש חודש (זה היה קודם הדיברות, וששת ימים הללו הם מראש חודש עד שישה בחודש, שבו ניתנו הדיברות), "ויקרא אל משה ביום השביעי" - זה היה אחר הדיברות (והיום השביעי הוא שבעה בחודש), והוא תחילת ארבעים יום.
הירושלמי כאן הביא את דעת רבי עקיבא, שסבור, שבשישה בחודש ניתנו הדיברות, והיום השביעי היה אחר הדיברות.
אבל בבבלי יומא ד,ב אמרו: במאי קא מיפלגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא? - בפלוגתא דהני תנאי. דתניא: בשישה בחודש ניתנה תורה (עשרת הדיברות) לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו. רבי יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא, דאמר: בשישה בחודש ניתנה תורה, הלכך, זה היה אחר עשרת הדיברות (ששת ימים הללו היו משבעה בחודש עד שנים עשר בו, והיום השביעי היה שלושה עשר בו)... ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: בשבעה בחודש ניתנה תורה (ששת ימים הללו היו מראש חודש עד שישה בחודש, והיום השביעי היה שבעה בו)...
"בושש משה"
בשמות רבה מא,ז נאמר: "וירא העם כי בושש משה", מהו "בושש"? - באו שש שעות ולא ירד משה (דרש נוטריקון: 'בושש' - באו שש), לפי שהתנה משה עימהם ואמר להם: לאחר ארבעים יום אני מביא לכם את התורה. כיון שבאו שש שעות ולא ירד משה, מיד: "וייקהל העם על אהרן".
• • •
"וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה" (שמות לב,יז) – יהושע המתין למשה מחוץ למחנה עד שירד משה מן ההר, ובדרכם למחנה שמע יהושע את קול התרועות של העם המצחקים, וחשש שקולות התרועה העולים מהמחנה הם קולות תרועת מלחמה - אמר משה (על יהושע בתמיהה): אדם שהוא עתיד להנהיג שררה (לשלוט, למשול) על ששים ריבוא בני אדם (מספר בני ישראל במדבר), אינו יודע להבחין (להבדיל) בין קול לקול?! – שאדם כמוהו ראוי שיהיה לו כשרון להבחין בין קולות ולדעת שאין הם קולות מלחמה.
"ויאמר (משה) אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה" – איני שומע קול של צהלת גבורה של המנצחים במלחמה, ואף איני שומע קול של זעקת חולשה של הנופלים במלחמה, ועל כן אין הקול הזה סימן למלחמה במחנה, אלא "קול ענות אנכי שומע" (שמות לב,יח) - אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יש לפרש את דברי משה כך: קול קילוס (שבח) לעבודה זרה אנכי שומע – שעובדי העגל שרו וערכו מחולות וריקודים סביבו. המילה 'ענות' פירושה: הרמת קול בשירה וניגון. אפשר שכולם ענו כאחת, ואפשר שאחד קרא וכולם ענו אחריו. אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא: יש לדרוש את דברי משה כך: אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת (אונקיא - משקל מועט, כל שהוא) מחטיו (מחטאו) של עגל – בכל דור ודור, כשיבקש ה' לענוש את עם ישראל על חטאיהם, יביא עליהם עונש גם על מעט מהחטא של העגל, שבכל דור ודור נפרע מעט מאותו חטא. המילה 'ענות' נדרשת מלשון 'עינוניתא', שהיא מידה קטנה (אונקיא), ולפי זה: "קול ענות אנוכי שומע" - קול (צעקת הענושים) על מידה קטנה (מחטא העגל) אנוכי שומע. גם אפשר שהמילה 'ענות' רומזת ללשון 'עינוי' (ייסורים), ששמע משה את קול המעונים בייסורים על חטא העגל.
בקהלת רבה ט,יא נאמר: "קול ענות אנוכי שומע" - אמר רבי אסי: קול קילוס של עבודה זרה אנוכי שומע. רבי יודן בשם רבי אסי אמר: אין לך כל דור ודור שלא נטל אונקי אחת של עגל.
ובאיכה רבה א,כח נאמר: "קול ענות אנוכי שומע" - אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קול קילוס עבודה זרה אנוכי שומע. רבי יהודה בשם רבי יוסי אומר: אין לך דור ודור שאינו נוטל מחטאו של עגל.
בבבלי סנהדרין קב,א אמרו: אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (רש"י: לאו דווקא, אלא דבר מועט מאוד כמה שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מצד זה) של עגל הראשון, שנאמר: "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב,לד).
ליטרא היא מנה, שהוא משקל עשרים וחמישה סלעים. הכרע הוא אחד ממאה בלח, ואחד ממאתיים או אחד מארבע מאות ביבש (בבלי בבא בתרא פח,ב). נמצא שהכרע ליטרא הוא משקל דינר בלח, ומשקל חצי דינר או רבע דינר ביבש. לפי זה, אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא הוא משקל איסר, או משקל חצי איסר, או משקל רבע איסר (שתי פרוטות).
אונקיא היא משקל שני סלעים. הרי שמידת הפורענות מחטא העגל לפי הירושלמי גדולה פי כמה ממידתה לפי הבבלי.
"ענות" - אונקי אחת
בבראשית רבה כט,א נאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'" - כתיב: "יימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך" (איוב כב), אמר רבי חנינא: אינוניתא (מידה קטנה), אונקיא אחת היתה ביד נח, אם כן למה נמלט? אלא בבור כפיך.
רבי חנינא דרש את המילה 'חן' מלשון 'אינוניתא' בחילוף אותיות ח ו-א, ודרש את המילים 'אי נקי' מלשון 'אונקיא', שלא היה נח ראוי להינצל מהמבול, כי היתה לו מידה קטנה של זכות בלבד, ולא הציל ה' את נח אלא בגלל נקיות כפיו של ה' בדין, שריחם עליו.
בבבלי חולין מז,א נזכרת המילה 'עינוניתא', ופירש רש"י: עינוניתא - כמו: אינוניתא, אונה קטנה.
• • •
"ויהי כאשר קרב (משה) אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות לב,יט), אבל קודם לכן לא שיבר את הלוחות, - אמר רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מיכן – יש ללמוד מכאן, שלא יהא אדם דן עומדות (אומדות (המגיה תיקן 'א' במקום 'ע', ובמקורות מצוי "עמד" במקום "אמד")) – שלא ידון אדם על פי אומדן והשערה, שהרי לא שיבר משה את הלוחות כששמע קול קילוס לעבודה זרה ושיער שעבד העם לעבודה זרה, אלא שיברם כשקרב למחנה וראה בעיניו את העגל ואת המחולות הנערכים לפניו.
ומדוע שיבר משה את הלוחות? - מביאים שתי דעות:
דרש משה מקל וחומר (למד בדרך של קל וחומר (הסקת מסקנה מהדבר הקל על החמור ממנו)), מה אם הפסח שהיא (שהוא) מצוה יחידית (אחת מכל המצוות), נאמר בו: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב,מח) (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב,מג)) – שאין לתת מבשר קורבן פסח לישראל מומר שעובד עבודה זרה, התורה שכל המצוות כלולות בה, על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שאין לתת את התורה (הלוחות) לישראל שעובדים עבודה זרה, ולכן שיבר משה את הלוחות מדעתו. הרי דעה אחת.
"ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות לב,יט) – תני – שנה (ברייתא) רבי ישמעאל: הקב"ה אמר לו (למשה) שישברם – ה' ציוה את משה ואמר לו לשבר את הלוחות, ולא שיברם משה מדעתו (כפי שמשתמע מהכתוב הזה), ומניין למדים זאת? - שנאמר (בענין הלוחות השניים אמר ה' למשה): "ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת" (דברים י,ב) - אמר לו (הקב"ה למשה): יפה עשית ששיברת – המילים "אשר שיברת" מיותרות, ובאו ללמד, ששיבח הקב"ה את משה על שעשה את ציוויו ושיבר את הלוחות, אף על פי שהיה קשה בעיניו של משה לשבר את הלוחות (המילה "אשר" נדרשת במשמע המילה הארמית 'אישר' (מהשורש שרר), שהיא צורה מקוצרת של הביטוי 'אישר חילך' - יישר כוחך. המילה "אשר" נדרשת כך, משום שהיא מיותרת, שהרי לא דרשו כך אלא כאן). הרי דעה שנייה.
"וירא את העגל"
בשמות רבה מו,א נאמר: בשעה שאמר לו הקב"ה: "לך רד כי שחת עמך", היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר: אם איני רואה, איני מאמין, שנאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה" וגו', שלא שיברם עד שראה בעיניו. אי (אוי) להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו: "כי שיחת עמך"?! אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, שאפילו יהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה.
דרש משה
בשמות רבה מו,ג נאמר: דרש משה ואמר: ומה הפסח שהוא קדשים קלים, נאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב), לוחות מעשה אלוהים יהיו עובדי עבודה זרה משתמשים בהם?! לכך שיברם.
ובבבלי שבת פז,א ויבמות סב,א אמרו: תניא: שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום (הסכים הקב"ה עימו): ...שיבר את הלוחות - מאי דרש? - אמר: ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלוש עשרה מצוות, אמרה תורה: "כל בן נכר (מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים) לא יאכל בו" (שמות יב), התורה כולה וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה (שאינם כדאי לה). והסכימה דעתו לדעת המקום (הסכים הקב"ה עימו), דכתיב: "אשר שיברת" (שמות לד), ואמר ריש לקיש: אמר לו הקב"ה למשה: יישר כוחך ששיברת (רש"י: 'אשר' - לשון 'אישור', שאישרו ושיבחו על שבירתם).
ובדברים רבה ה,יג נאמר: אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עימו, כיצד? לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות, הלך משה ושיברן מעצמו, ומניין שהסכים הקב"ה עימו? דכתיב "אשר שיברת" (שמות לד) - יישר כוחך ששיברת...
הקב"ה אמר לו שישברם
במסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ב נאמר:
רבי יהודה בן בתירא אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), פה אל פה אמרתי לו שבר את הלוחות.
ויש אומרים: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם" (דברים ט,טז), אינו אומר "וארא" אלא שראה שפרח כתב מעליהם.
אחרים אומרים: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "ויהיו שם כאשר ציוני ה'" (דברים י,ה), אינו אומר "ציוני" אלא שנצטוה ושיברם.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד,יב), מה להלן נצטוה ועשה, אף כאן נצטוה ועשה.
רבי עקיבא אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "ואתפוש בשני הלוחות" (דברים ט,יז), במה אדם תופס? במה שיכול לבוראו.
רבי מאיר אומר: לא שיבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר: "אשר שיברת" (דברים י,ב), יישר כוחך ששיברת.
במדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן ל נאמר: ולמה שיברם? - אמר רבי ישמעאל: דרש משה קל וחומר, אמר: ומה פסח, שהיא מצוה אחת, לא ניתנה לעובדי עבודה זרה, שכן כתיב: "וכל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב,מג), כל התורה כולה על אחת כמה וכמה, אינו דין שלא תינתן לעובדי עבודה זרה?! לכך שיברם. רבי עקיבא אומר: הקב"ה אמר לו לשברם.
לפי הירושלמי כאן, רבי ישמעאל סבור, שהקב"ה אמר לו לשבר את הלוחות, ואילו לפי מדרש תנחומא, רבי ישמעאל סבור, שמשה שיברם מדעתו.
• • •
וכיצד נשברו הלוחות? - מביאים כמה דעות:
אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלוחות היו (היה) אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים, והיה משה תפוש (אוחז, מחזיק) בטפחיים (בשני טפחים באורכם של הלוחות) והקב"ה תפוש בטפחיים וטפחיים ריוח (מקום פנוי) באמצע (באורכם של הלוחות בין ידו של משה לידו של הקב"ה). כיון שעשו ישראל אותו מעשה (מעשה העגל), ביקש הקב"ה לחוטפן (את הלוחות) מידו של משה – שלא ישברם משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו (מן הקב"ה) – ושיברם. הוא (זה הדבר) שהכתוב משבחו (את משה על גבורת ידו) בסוף (בסוף ימיו, כשמת) ואומר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...", "ולכל היד החזקה" (דברים לד,יב) - ייא שלמא על ידא דגברת עלי מינא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": על ימינא) – יהא שלום על היד (של משה) שגברה על הימין (יד ימינו של הקב"ה) - שלא ייפגע משה על ששיבר את הלוחות, שלא לרצונו של הקב"ה. התורה ניתנה למשה מימינו של הקב"ה, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ב).
בבבלי בבא בתרא יד,א אמרו: הלוחות - אורכם שישה ורוחבם שישה ועוביים שלושה.
ובירושלמי שקלים ו,א וסוטה ח,ג אמרו: הלוחות היו כל אחד ואחד אורכו שישה טפחים ורוחבו שלושה.
לפי סוגית הבבלי, כל אחד מהלוחות היה רוחבו שישה טפחים. אבל לפי סוגית הירושלמי, כל אחד מהלוחות היה רוחבו שלושה טפחים, ושני הלוחות יחד היה רוחבם שישה טפחים.
בשמות רבה כח,א ומז,ו נאמר: אמר רבי ברכיה: הלוחות היו אורכם שישה טפחים ורוחבם שישה טפחים, והיה משה אוחז בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים רווח באמצע.
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' נאמר: אמר רבי ברכיה / רבי שמואל בר נחמן: הלוחות אורכם שישה טפחים ורוחבם שלושה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחיים רווח באמצע.
ובמדרש תנחומא פרשת 'עקב' סימן יא נאמר: אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) משום רבי שמואל בר נחמן: הלוחות אורכם היה שישה טפחים ורוחבם שלושה, והיה משה מחזיק בשניים והקב"ה בשניים ושני טפחים רווח באמצע, וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושיברם, שנאמר: "וישלך מידיו" (שמות לב,יט), לפיכך אמר לו הקב"ה: "אשר שיברת" ('יישר כוחך ששיברת').
ובשמות רבה מו,ג נאמר: ראה שבחו של משה. אהרן ושבעים זקנים אחוזים בידיו של משה ולא יכלו לו (לעכבו שלא ישברם), ולא אלו בלבד, אלא אף רצונו של הקב"ה היה שלא ישברם, שנאמר: "לכל האותות והמופתים" (דברים לד), אמר לו הקב"ה: יהא שלום באותו היד, שנאמר: "ולכל היד החזקה" (שם).
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בשם רבי יוסה בר אביי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלוחות היו מבקשין לפרוח (לעוף מידיו של משה), והיה משה תופשן – שלא יפרחו, דכתיב – שכתוב: "ואתפוש בשני הלוחות" (דברים ט,יז).
תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי): הכתב (האותיות שהיו חקוקות בלוחות) עצמו פרח – מן הלוחות, כשראה משה את ישראל שעבדו את העגל. וכשהסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מהלוחות ואין בהם ממש, תפשם כדי לשברם, ושיברם. פירוש אחר: הלוחות נשברו, אבל האותיות עצמן שהיו בלוחות פרחו וחזרו למקומן הראשון (ראה בבלי פסחים פז,ב, שלמדו זאת מהכתוב "ואשברם לעיניכם" (דברים ט,יז)).
אמר רבי עזרה (רבי עזריה, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי יהודה בירבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): הלוחות היו משאוי (משא) ארבעים סאה והכתב היה סובלן (נושא את הלוחות) – בדרך נס, ומשה לא נשאם, אלא שהיו על שתי ידיו. כיון שפרח הכתב מהם (מהלוחות), כבדו (הלוחות) על ידיו של משה – ותפשם משה כדי שלא ייפלו מידיו, אלא שלא היה יכול לשאתם מחמת כובדם, ונפלו מידיו ונשתברו – ולא שיברם משה מרצונו.
הכתב פרח מהלוחות ושיברם משה
במסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ב נאמר: נסתכל (משה) בהם (בלוחות) וראה שפרח הכתב מעליהם. אמר: היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש? אלא אאחוז ואשברם, שנאמר: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם" (דברים ט,יז).
ובשמות רבה מו,א נאמר: פרחו הכתובים מן הלוחות, לכך שיברם, שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלוהיכם... ואתפוש בשני הלוחות... ואשברם" (דברים ט), ראה משה שחטאו, ושיבר את הלוחות.
ובמדרש תנחומא פרשת 'עקב' סימן יא נאמר: על מה שיברם? - על שפרח הכתב מעליהם, ולפיכך שיברם, שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלוהיכם". מה ראה? - ראה האותיות שפרחו ושיברם, שנאמר: "אשר שיברת". אמר לו הקב"ה: אתה שיברת, לפיכך אתה צריך לשלם, לכך נאמר: "פסול לך".
הכתב פרח מהלוחות וכבדו על ידיו של משה
במדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן כו נאמר: בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות, היו סובלים את עצמם. כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אות הכתב מעליהם, ונמצאו כבדים על ידיו של משה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן ל נאמר: כל ימים שהיה הכתב על הלוחות, לא היה משה מרגיש בהם. כיון שפרח הכתב, נמצאו כבדים על ידיו והשליכם ונשתברו.
• • •
במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... ובטל התמיד.
ומספרים: אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בימי מלכות יוון – כשצרו אויבים על ירושלים בימי בית שני, וכלו הכבשים מן העיר, היו משלשלין להם שתי קופות של זהב – אלה שמפנים לחומה היו כל יום מורידים בחבל מהחומה לאלה שמחוץ לחומה שני סלים, ובהם דינרי זהב מתרומת הלשכה לקנות מהם כבשים לצורך קורבן התמיד, והיו מעלין להם שני כבשים – אלה שמחוץ לחומה היו כל יום מעלים לאלה שמפנים לחומה שני כבשים לצורך קורבן התמיד, שהיו כל יום מקריבים כבש בבוקר וכבש בין הערביים. פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב, והעלו להן שני גדיים – במקום שני כבשים, ואין גדיים ראויים לקורבן התמיד, אלא כבשים בלבד. באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם (גרם להם לראות מה שלא ראו קודם) ומצאו שני טלאים (כבשים) בלישכת הטלאים – שבמקדש, שהיו שומרים בה כבשים מבוקרים (בדוקים ממומים) לקורבן התמיד, והקריבו אותם, ולא בטל התמיד באותו יום. על אותה השעה העיד רבי יהודה בן אבא (בר בבא, תנא בדור השלישי) על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות – על תמיד של שחר של אותו יום העיד רבי יהודה בן בבא, שהקריבו אותו בארבע שעות אחרי התחלת היום, שבכל יום היו מקדימים להקריב את התמיד, ובאותו היום איחרו להקריב, כיון שלא היו להם כבשים קודם לכן. עדות זו שנויה במשנה מסכת עדויות ו,א, והיא באה ללמדנו, שעד ארבע שעות בוקר הוא.
אבל בויקרא רבה יב,ה שנו עדות זו על מעשה אחר, שנאמר שם: אמר רבי יודן: כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין. כיון שבנה בית המקדש ונשא את בת פרעה, אותו הלילה שתה יין... והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום, ומפתחות בית המקדש נתונים תחת ראשו. הדא היא דתנן: על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.
ומספרים עוד: ואמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אף בימי מלכות הרשעה הזאת – בימי מלכות רומי (המלכות השלטת בעת שאמר רבי לוי את דבריו), כשצרו על ירושלים, היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים (צריך לומר: כבשים (כמו במקבילה בירושלמי ברכות ד,א)). ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב, והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע למחצית החומה, עד שנעץ (תחב, תקע) החזיר (את ציפורניו) בחומה וקפץ (נתכווץ, נצטמצם) מארץ ישראל ארבעים פרסה. באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית – שמיום זה ואילך לא הקריבו עוד את קורבן התמיד. מעשה זה שבטל התמיד אירע באחד מימי שבעה עשר בתמוז שלפני החורבן.
שני הסיפורים הללו דומים זה לזה, והביאו כאן את הסיפור הראשון אגב הסיפור השני המספר על ביטול התמיד. שני הסיפורים הללו מובאים בירושלמי ברכות ד,א, והביאו שם את הסיפור השני אגב הסיפור הראשון המספר על הקרבת תמיד של שחר בארבע שעות.
בבבלי תענית כח,ב אמרו: בטל התמיד - גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו, שאירע דבר זה בשבעה עשר בתמוז).
בבבלי סוטה מט,ב, בבא קמא פב,ב ומנחות סד,ב מספרים: תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה (הורקנוס ואריסטובלוס היו אחים מבית חשמונאי, ורבו על המלוכה, ובאו חיל עם זר לעזור להורקנוס וצרו על ירושלים), היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, ובכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה, והיו מעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד (יהודי), שהיה מכיר בחכמת יוונית (וידע לדבר עם הגויים), לעז (דיבר בלשון זרה) להם (לאותם שבחוץ) בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה (בעבודת בית המקדש), אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית.
בבבלי סיפרו על ביטול התמיד בסוף תקופת החשמונאים. ייתכן שאותו אירוע קרה בשבעה עשר בתמוז, ולזה מתכוונת המשנה. נראה שבבבלי הרכיבו את שני הסיפורים שהובאו בירושלמי, ועשו מהם סיפור אחד.
• • •
תני רבי שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש: "כה אמר יי' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה" – "צום הרביעי" זה שבעה עשר בתמוז, יום שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל; "צום החמישי" זה תשעה באב, שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה; "צום השביעי" זה שלשה בתשרי, שנהרג בו גדליה בן אחיקם; "צום העשירי" זה עשרה בטבת, יום שסמך מלך בבל על ירושלם. (קטע זה הועתק לכאן מלהלן, ויש למוחקו מכאן)
• • •
במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... והובקעה העיר.
ותמהים: כתיב – כתוב (בענין כיבוש ירושלים על ידי בבל): "בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחודש הרביעי (תמוז) בתשעה לחודש הובקעה העיר" (ירמיהו לט,ב) – הרי שבחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז (גם מהכתוב במלכים ב כה,ג-ד ובירמיהו נב,ו-ז עולה שהובקעה העיר בתשעה בתמוז, אלא שבכתוב שהובא כאן הדבר אמור במפורש), ואת אמר הכין? – ואתה אומר כך (שבחורבן הראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז)?
ומשיבים: אמר רבי תנחום בר חנילאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): קילקול חשבונות יש כאן – חישובי התאריכים השתבשו בזמן החורבן מחמת רוב הצרות שבאו עליהם, ותשעה בתמוז שחל להיות בחשבונם היה שבעה עשר בתמוז, שטעו וסברו שהוא תשעה בתמוז, והתאריך הכתוב במקרא זה הוא לפי חשבונם שהתקלקל, והמשנה נקטה את התאריך לפי החשבון האמיתי.
ומביאים ראיה (שקלקול חשבונות יש כאן): הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב (בנבואה על נפילתה של צור (העיר הגדולה והחשובה ביותר בגליל הלבנוני)): "ויהי בעשתי עשרה שנה (לגלות יהויכין, שהיא עשתי עשרה שנה לצדקיהו) באחד לחודש היה דבר יי' אלי לאמר, בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח" (יחזקאל כו,א-ב) – הנבואה נאמרה ביום שבו שמחה צור על שחרבה ירושלים, אך חסר שם החודש, - מהו "האח"? – מה פירוש המילה "האח"? - וח (צריך לומר: וָה. במסירה שלפנינו נמחקה מילה זו בידי מגיה) – לשון קריאה של שמחה. ויש לשאול: מתי (באיזה חודש) שמחה צור על שחרבה ירושלים? - אין תימר באחד באב – אם תאמר, שהיה זה באחד לחודש אב, - אדיין (עדיין) לא נשרף – הרי עדיין (באחד באב) לא נשרף הבית ולא חרבה ירושלים, ולא היה לצור להקדים ולשמוח באחד באב על חורבן ירושלים שהיה בתשעה באב, כמה ימים אחרי כן; אין תימר באחד באלול – אם תאמר, שהיה זה באחד לחודש אלול, - ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור – הרי בתוך יום ולילה (מזמן החורבן) יוצא בלדר (רץ, שליח מהיר) מירושלים ובא לצור, לבשר לה על חורבן ירושלים, ולא היה לה לצור לאחר ולשמוח באחד באלול על חורבן ירושלים שהיה בתשעה באב, עשרים וכמה ימים לפני כן; אלא קילקול חשבונות יש כאן – אלא יש לך לומר, שחישובי התאריכים השתבשו בזמן החורבן, והתאריך הכתוב במקרא זה הוא לפי חשבונם שהתקלקל, ואחד באב שחל להיות בחשבונם היה תשעה באב, שבו חרב הבית, שטעו וסברו שהוא אחד באב, ושמחה צור על שחרבה ירושלים ביום שבו חרב הבית, כי השמועה על החורבן באה לצור בו ביום (על ידי בלדר). ומכאן ראיה, שגם התאריך הכתוב במקרא לעיל הוא לפי חשבונם שהתקלקל, שנקטו הכתובים המדברים בחורבן את התאריכים לפי חשבונם שהתקלקל ולא לפי החשבון האמיתי. ההבדל בין חשבונם שהתקלקל ובין החשבון האמיתי הוא שמונה ימים, שטעו בשמונה ימים לפנים הן לגבי היום שבו הובקעה העיר והן לגבי היום שבו חרב הבית. ונקטו הכתובים המדברים בחורבן את התאריכים לפי חשבונם שהתקלקל, כי צרות החורבן גרמו את קלקול החשבונות. לדעת רבי תנחום בר חנילאי, בחורבן הראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז, וחרב הבית בתשעה באב (המונח "אין תימר" מציע אפשרות כדי לדחותה. בהוראה זו המונח בא לבסס את האמור לפניו באמצעות הוכחה בדרך השלילה. במקומות מספר המונח בהוראה זו בא פעמיים בזה אחר זה, כמו כאן).
וה!
להלן כמה מקומות שהמילה "וה" משמשת לשון קריאה של שמחה.
בירושלמי שבת ג,ד אמרו: רבי אבהו, חורנין מזלפין, ונפל עלוי, והוא אמר: וה! (אחרים היו מזלפים על עצמם בבית המרחץ בשבת, והמים נפלו על רבי אבהו, והוא אמר: וה! ("ירושלמי כפשוטו")).
ובאסתר רבה פתיחתא ו נאמר: רבי יצחק פתח: "ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשעים יאנח עם" (משלי כט) - בשעה שהצדיקים נוטלים גדולה, חדוה ושמחה בעולם, וה וה בעולם, "והמלך דוד" - וה שמלך דוד (וה לשון שמחה הוא, ומילת "והמלך" דרש כשתי תיבות - וה מלך דוד), "והמלך שלמה" - וה שמלך שלמה, "והמלך אסא" - וה שמלך אסא, אלו במלכי ישראל, במלכי אומות העולם מניין, שנאמר: "והמלך כורש" - וה שמלך כורש. ובשעה שהרשעים נוטלים גדולה, ווי ואנחה וחרון אף בעולם, "וימלוך אחאב בן עמרי" - ווי שמלך אחאב בן עמרי, "וימלוך הושע בן אלה" - ווי שמלך הושע בן אלה, "וימלוך מלך צדקיהו בן יאשיהו" - ווי שמלך צדקיהו בן יאשיהו, במלכי אומות העולם מניין, שנאמר: "ויהי בימי אחשורוש" - ווי שמלך אחשורוש.
ובאיכה רבה א,לא ובקהלת רבה ז [פסוק יא] נאמר: שלושה עשירים היו בירושלים, בן ציצית הכסת, ובן כלבא שבוע, ונקדימון בן גוריון, והיה כל אחד מהם יכול לפרנס המדינה עשר שנים. והיה שם בן בטיח, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, והיה ממונה על האוצרות, ועמד ושרף כל האוצרות. שמע רבן יוחנן בן זכאי ואמר: ווי. אזלין ואמרון לבן בטיח: חביבך אמר ווי. שלח ואייתיתיה, אמר לו: למה אמרת ווי? - אמר ליה: לא אמרית ווי אלא וה. - אמר ליה: ולמה אמרת וה? - אמר ליה: דאמרית, דכל יומייא דאוצרייא קיימין, לא הוו בני מדינתא יהבין גרמיהון למעבד קרבא, ברם כד אוצרייא יקידין, עבדין קרבא. - בין 'ווי' ל'וה' נמלט (ניצול) רבן יוחנן בן זכאי.
• • •
כיון שאמרו שחישובי התאריכים התקלקלו בזמן החורבן, מביאים משלים שמסופר בהם על חישובי תאריכים שהתקלקלו בזמן אסון.
ואומרים: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש – שניהם אמרו משלים, - רבי יוחנן אמר: משל למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות – מונה מניני שנים על פי תאריך מאורע חשוב שאירע לו (דבר זה היה בכך וכך שנים לאותו מאורע, דבר אחר היה בכך וכך שנים לאותו מאורע). באו ואמרו לו (למלך): "נשבה בנך", ונתקלקלו חשבונותיו (של המלך) – טעה המלך בחישוב מניני השנים, מרוב צערו על שנשבה בנו. אמר (להם המלך): יֵעשה זה ראש לחשבונות – המאורע הזה (של שביית בנו) יהיה תחילתם של מניני שנים (שיתחילו למנות מניני שנים על פי תאריך שביית בנו, כדי לזכור את האסון שקרה לו). רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: משל למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו. באו ואמרו לו (למלך): "נשבה בנך" ונתקדש – נראה שצריך לומר: "נשבה בנך, נשרף ביתך", ונתקלקלו חשבונותיו (כמו במקבילה בילקוט שמעוני מלכים ב רמט. ללא השלמת שתי המילים "נשרף ביתך" הנוסח מוקשה, כי דברי רבי שמעון בן לקיש הם הם דברי רבי יוחנן. מסתבר שבדברי רבי שמעון בן לקיש המקוריים נכתב רק 'נשרף ביתך' בלי 'נשבה בנך'. בירושלמי שלפנינו ייתכן שנשמט 'נשרף ביתך' מפני הדומות. המילה 'ונתקדש' היא שיבוש שנוצר מצירוף של שתי מילים מקוצרות: ונתק' חש' (=ונתקלקלו חשבונותיו). במסירה שלפנינו יש נקודה על הקו"ף, ונראה שבספר שממנו העתיק הסופר היו כתובות שתי המילים מקוצרות בתוספת נקודות על הקו"ף ועל השי"ן). אמר (להם המלך): ייעשה זה ראש לחשבונות.
והנמשל: מלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, הבן אלו ישראל, 'נשבה בנך' – גלו ישראל, 'נשרף ביתך' – חרב הבית, 'נתקלקלו חשבונותיו' – 'קלקול חשבונות יש כאן'.
ייעשה זה ראש לחשבונות
בירושלמי ראש השנה א,א ובמכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה א ובספרי 'במדבר' פסקה סד נאמר: ..."בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (במדבר א,א) [- מכאן שמונים שנים ליציאת מצרים]... משנבנה הבית, התחילו מונים לבנינו, שנאמר: "ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה... את בית ה'" (מלכים א ט,י). לא זכו למנות לבנינו (משחרב הבית), התחילו מונים לחורבנו, שנאמר: "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" (יחזקאל מ,א).
ובפסיקתא דרב כהנא ה,יא ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: למלך שנשבה בנו, ולבש נקמה המלך והלך ופדה את בנו, ואמר: היו מונים איפטיה (מנין השנים המלכותי) לפדיון בני. כך אמר הקב"ה: היו מונים איפטיה ליציאת מצרים (היא פדיון ישראל, בנו של הקב"ה).
ובפסיקתא דרב כהנא יב,יא נאמר: רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: למלך שהוא משיא את בתו, ואמר: היו מונים אפטיא לנישואי בתי. כך אמר הקב"ה: היו מונים אפטיא למתן תורה (המשול לנישואי ישראל, בתו של הקב"ה).
משליהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי כאן הם מעין משליהם של האמוראים במדרשים האלה. לפי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, כשם שלאחר האסון שאירע למלך, אמר המלך שיתחילו למנות שנים על פי תאריך האסון שאירע לו, כך לאחר שחרב הבית, התחילו ישראל למנות שנים לחורבן הבית.
משליהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הובאו כאן רק משום הלשון הדומה ('קלקול חשבונות') שיש לעיל ובמשלים האלה.
בשטרות בארץ ישראל ובמקומות אחרים במזרח נהוג היה לציין את המניין לפי שנות שלטונו של הקיסר הרומי. האמוראים במדרשים האלה הכירו אף את הנוהג שבעולם הקדמון לציין אירוע חשוב על ידי צו מלכותי המורה למנות דווקא ממנו. בדברי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אין לשון איפטייה, אבל הם משקפים נוהג דומה של קביעת מניין חדש על פי אירוע מיוחד ("תעודה - יא").
• • •
ואומרים: רבי מנא בעי – רבי מנא שאל (על דעת רבי תנחום בר חנילאי, שבשני הכתובים לעיל נתקלקלו החשבונות): ניחא (נוח) נתקלקלו לשעבר – מובן שבכתוב ביחזקאל נתקלקל החשבון, שהרי יחזקאל היה בגולה, והיות וכבר עברו על ישראל שבגולה צרות הגלות, אפשר לך לומר שנתקלקלו חשבונותיהם, ולכן התאריך שנקט הכתוב ביחזקאל הוא לפי חשבונם שהתקלקל; דילמא (שמא) להבא?! – האם בכתוב בירמיהו נתקלקל החשבון?! שהרי הבקעת העיר המתוארת בכתוב בירמיהו היתה לפני החורבן, והיות ועוד לא באו על ישראל שבירושלים צרות החורבן, אי אפשר לך לומר שנתקלקלו חשבונותיהם, ולכן התאריך שנקט הכתוב בירמיהו הוא לפי החשבון האמיתי. לדעת רבי מנא, בחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז.
ואומרים: בין כמאן דאמר – בין כמי שאמר (גם לדעת רבי מנא שאמר): בתשעה לחודש – בתשעה בתמוז הובקעה העיר, בין כמאן דאמר – ובין כמי שאמר (וגם לדעת רבי תנחום בר חנילאי שאמר): בשבעה עשר – בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר (לפי החשבון האמיתי), - עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית המקדש – שני האמוראים שווים, שיש עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית, כמבואר להלן.
ואומרים: אמר רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בדור השלישי): סימנא – סימן (למנין של עשרים ואחד יום): "מקל שקד אני רואה" (ירמיהו א,יא) – כשמינה ה' את ירמיהו לנביא לנבא על החורבן, הראה לו ה' ענף של עץ שקד, - מה הלוז (עץ שקד) הזה משהוא מוציא את ניצו (פרחיו) ועד שהוא גומר (מבשיל) את פירותיו עשרים ואחד יום – הכוונה כנראה לשקדים מרים הנאכלים עם קליפתם בעודם ירוקים, והזמן משהוא מוציא את ניצני הפרחים (הנצה) עד שהוא נאכל עם קליפתו הירוקה הוא עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום.
וחוזרים לבאר את מה שאמרו, ששני האמוראים שווים, שיש עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית: מאן דאמר – מי שאמר (רבי מנא): בתשעה לחודש – בתשעה בתמוז הובקעה העיר, - באחד באב חרב הבית, מאן דאמר – מי שאמר (רבי תנחום בר חנילאי): בשבעה עשר – בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, - בתשעה באב חרב הבית (לפי החשבון האמיתי).
נמצא שלפי רבי מנא, גם התאריך שנקט הכתוב ביחזקאל הוא לפי החשבון האמיתי, כמו התאריך שנקט הכתוב בירמיהו, שאף לשעבר לא נתקלקלו.
לפי רבי מנא, בחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז ולא בשבעה עשר בו, והמשנה שאמרה שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, דיברה בחורבן השני. ולפי רבי תנחום בר חנילאי, בחורבן הראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז, והמשנה שאמרה שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, דיברה אף בחורבן הראשון.
רבי מנא חלוק על המשנה שאמרה שבתשעה באב חרב הבית בראשונה.
לפי רבי מנא, אין מתענים בתשעה בתמוז ובאחד באב, משום שבימי בית שני בטלו הצומות האלה, ולאחר החורבן השני קבעו צומות בימים שבהם הובקעה העיר וחרב הבית בשנייה.
בתוספתא תעניות ג,י שנו: בתשעה בחודש הובקעה העיר בראשונה, ובשנייה בשבעה עשר בו.
ובבבלי תענית כח,ב אמרו: הובקעה העיר - בשבעה עשר בתמוז הוה? והכתיב: "בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר", וכתיב בתריה: "ותיבקע העיר" (ירמיהו נב)! - אמר רבא: לא קשיא, כאן - בראשונה, כאן - בשנייה, דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, ובשנייה בשבעה עשר בו.
לפי התוספתא והבבלי, בחורבן הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז, וחרב הבית בתשעה באב, ומיום זה ועד יום זה שלושים יום, שלא כרבי מנא ולא כרבי תנחום בר חנילאי. לפי זה, יש לומר ששמחה צור על חורבן ירושלים באחד באב לפני החורבן, מפני שידעה שזמן החורבן קרוב, או שיש לפרש את לשון עבר שבכתוב ביחזקאל ("אמרה צור") כעתיד ('תאמר צור'), שנאמר ברוח הנבואה בעבר.
בין כמאן דאמר... בין כמאן דאמר...
בכתב היד שלפנינו נוסף כאן בידי מגיה: מה ביניהון. ואין לגרוס מילים אלו, מכיון שכאן (שלא כמו במקומות אחרים) לא באו לומר במה נחלקו שני האמוראים, אלא במה שוו שני האמוראים (כמו בירושלמי פסחים ד,ה).
• • •
ואומרים: תני – שנה (ברייתא בתוספתא סוטה ו,י-יא) רבי שמעון בן יוחי (מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא):
עקיבה רבי היה דורש (את הכתוב): "כה אמר יי' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" וגו' (זכריה ח,יט) – שבזמן שבית המקדש קיים אין מתענים בצומות שהנהיגו לבכי ולמספד על חורבן ירושלים בידי מלך בבל. אחרי חורבן הבית השני התחדשו ארבעה הצומות, ולכן נזכרו בברייתא זו (לפי נוסח הירושלמי) הדברים שאירעו בהם בחורבן הראשון ובחורבן השני. והצומות הם:
"צום הרביעי" זה שבעה עשר בתמוז (החודש הרביעי (מנין החודשים הוא מניסן)), שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל;
"צום החמישי" זה תשעה באב (החודש החמישי), שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה;
"צום השביעי" זה שלשה בתשרי (החודש השביעי), יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם – גדליה היה מושל בארץ מטעם מלך בבל לאחר החורבן. במקרא (מלכים ב כה,כה; ירמיהו מא,א-ב) נאמר, שגדליה נהרג בחודש השביעי, אבל אין מפורשים במקרא היום בחודש והשנה. אפשר שגדליה נהרג בראש השנה, ונדחה הצום לשלושה בתשרי מחמת שני ימים טובים של ראש השנה, ואפשר שנהרג בשלושה בתשרי (כמו שמשמע מלשון הברייתא). כמו כן, אפשר שגדליה נהרג בשנת החורבן, ואפשר שנהרג בשנה שלאחריה. בסדר עולם רבה פרק כו נאמר: בשלושה בתשרי אחר חורבן הבית חמישים ושניים (כחשבון אותיות השם 'גדליה') יום נהרג גדליה בן אחיקם;
"צום העשירי" זה עשרה בטבת (החודש העשירי), שבו סמך מלך בבל על ירושלים – בו באה ירושלים במצור, הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב (בנבואה על התחלת המצור על ירושלים): "ויהי דבר יי' אלי בשנה התשיעית (למלך צדקיהו) בחודש העשירי בעשור לחודש (הוא עשרה בטבת) לאמר, בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים (הקריב את צבאו אל חומת ירושלים)" (יחזקאל כד,א. התאריך של התחלת המצור צוין גם במלכים ב כה,א וכן בירמיהו לט,א; נב,ד).
ואני (רבי שמעון בן יוחאי) אומר: "צום העשירי" זה חמשה בטבת (החודש העשירי), יום שבאת שמועה לגולה – ביום הזה הגיעה הבשורה על חורבן ירושלים לגלות יהויכין, שגלו לבבל אחת עשרה שנה לפני החורבן, הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמישה לחודש לגלותנו (לגלות יהויכין, שיחזקאל גלה עימו) בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר" (יחזקאל לג,כא), אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגליות (צריך לומר: ובגולה) על השמועה – בארץ יהודה, שבה אירע המעשה של החורבן, היו מתענים על חורבן הבית בכל שנה בתשעה באב, שהוא יום החורבן, ובגולת בבל, שאליה באה השמועה על החורבן, היו מתענים על חורבן הבית בכל שנה גם בחמישה בטבת, שהוא יום השמועה, שנהגו אבלות על החורבן ביום השמועה כביום החורבן (בגולת בבל היו מתענים על החורבן בכל שנה בתשעה באב כמו שכתוב בזכריה ז,ג-ה). נמצא שביהודה היו מתענים שלוש תעניות ובגולה ארבע תעניות.
רבי עקיבה דורש ראשון אחרון ואחרון ראשון – רבי עקיבא לא דרש את סדר הצומות שבכתוב כסדר שבו אירעו הפורענויות בחורבן הראשון, שבתחילה התחיל המצור על ירושלים, ואחר כך בשנה השנייה שלאחריה הובקעה העיר, ואחר כך חרב הבית, ואחר כך באותה שנה נהרג גדליה, משום שלפי דרשתו, הצום הראשון שבכתוב ("צום הרביעי" שבו הובקעה העיר) אינו הראשון לפורענויות (-דורש ראשון אחרון (לא אחרון ממש, אלא שני, שהוא אחרון לגבי הראשון)), והצום האחרון שבכתוב ("צום העשירי" שבו התחיל המצור על ירושלים) הוא הראשון לפורענויות (-...ואחרון ראשון), ואני דורש ראשון ראשון ואחרון אחרון – רבי שמעון בן יוחאי דרש את סדר הצומות שבכתוב כסדר שבו אירעו הפורענויות בחורבן הראשון, שבתחילה הובקעה העיר, ואחר כך חרב הבית, ואחר כך באותה שנה נהרג גדליה, ואחר כך בשנה שלאחריה באה השמועה, משום שלפי דרשתו, הצום הראשון שבכתוב ("צום הרביעי" שבו הובקעה העיר) הוא הראשון לפורענויות, והצום האחרון שבכתוב ("צום העשירי" שבו באה השמועה לגולה) הוא האחרון לפורענויות. ואני רואה את דבריי מדברי רבי עקיבה – לרבי שמעון בן יוחאי נראים דבריו יותר מדברי רבי עקיבא, משום שלפי רבי שמעון בן יוחאי מנה הכתוב את הצומות לפי סדר הפורענויות וגם לפי סדר חודשי השנה, ואילו לפי רבי עקיבא מנה הכתוב את הצומות לפי סדר חודשי השנה בלבד, ולכן לא דרש רבי שמעון בן יוחאי את "צום העשירי" שבכתוב כרבי עקיבא.
הכתוב בזכריה שדרשו רבי עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי הוא תשובת הנביא על שאלת המשלחת מבבל, שבאה לירושלים לשאול אם יש להמשיך במנהגי האבל בחודש החמישי (חודש אב) על חורבן בית המקדש (זכריה ז,ב-ג). הנביא השיב מפי ה', שהצומות על החורבן אינם נוהגים בזמן שבית המקדש קיים.
בתוספתא סוטה ו,ו-יא שנו: אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ודברי נראים מדבריו...
דרש רבי עקיבא: הרי הוא אומר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" וגו'. "צום הרביעי" זה שבעה עשר בתמוז, שבו הובקעה העיר, ולמה נקרא שמו רביעי? שהוא רביעי לחודשים. "צום החמישי" זה תשעה באב, יום שנשרף בו בית המקדש, ולמה נקרא שמו חמישי? שהוא חודש חמישי. "צום השביעי" זה שלושה בתשרי, יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, שהרגו ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש, ולמה נקרא שמו שביעי? שהוא חודש שביעי. "צום העשירי" זה עשרה בטבת, יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי" וגו' "בן אדם כתוב לך" וגו'.
ואני אומר: "צום העשירי" זה חמישה בטבת, שבו באתה שמועה לבני גולה, שנאמר: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמישה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט" וגו', ושמעו ועשו יום שמועה כיום שרפה. והלא זה ראוי ליכתב ראשונה (רבי שמעון בן יוחאי חוזר לדברי רבי עקיבא שהופסקו באמצע בדברי רבי שמעון בן יוחאי, ולשיטת רבי עקיבא שצום העשירי בטבת הוא יום שסמך מלך בבל על ירושלים, הרי הוא הצום הראשון לפי סדר המאורעות, והיו צריכים לחשוב אותו ראשון), למה נכתב באחרונה? - להסדיר חודשים כסדרם. ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא, שרבי עקיבא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
ברייתא זו מובאת בבבלי ראש השנה יח,ב.
• • •
במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... ושרף אפוסטומוס את התורה.
ושואלים: איכן שרפה? – היכן שרף אפוסטומוס את התורה? - ומשיבים: רבי אחא אמר: במעברתא דלוד – במעבר (מעבר במי נהר, גשר) של (שליד) העיר לוד. ורבנן אמרי – וחכמים (אמוראים) אומרים: במעברתא דטרלוסה – במעבר (מעבר על היבשה בין רכסי הרים) של היישוב טרלוסה (אולי בהרי שומרון המזרחיים). מעשה זה ששרף אפוסטומוס את התורה אירע בשבעה עשר בתמוז.
בבבלי תענית כח,ב אמרו: שרף אפוסטומוס את התורה - גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו שאירע דבר זה בשבעה עשר בתמוז).
• • •
במשנה שנינו, שבשבעה עשר בתמוז... והעמיד צלם בהיכל.
ואומרים: אית תניי תני – יש תנא השונה (גורס במשנה): הועמד (במקום 'העמיד'). [אית תניי תני – ויש תנא השונה (גורס במשנה): העמיד (מילים אלו נוספו על פי "שרידי הירושלמי").] ומבארים (את שתי הגרסות): מאן דאמר – מי שאמר (גרס במשנה): הועמד - צלמו של מנשה – מנשה מלך יהודה העמיד צלם בהיכל בימי בית ראשון (מלכים ב כא,ז; דברי הימים ב לג,ז). 'הועמד' אינו מוסב על אפוסטומוס שנזכר לפני כן. מאן דאמר – מי שאמר (גרס במשנה): העמיד - צלמו של אפוסטומוס – אפוסטומוס, ששרף את התורה, הוא שגם העמיד צלם בהיכל. 'העמיד' מוסב על אפוסטומוס שנזכר לפני כן. מעשה זה אירע בשבעה עשר בתמוז.
בבבלי תענית כח,ב אמרו: העמיד צלם בהיכל - מנלן? - דכתיב: "ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם" (רש"י: בעת שהוסר ונתבטל התמיד, באותו היום ניתן שיקוץ שומם, דהיינו הועמד צלם בהיכל).
אפוסטומוס
אפוסטומוס זה, ששרף את התורה והעמיד צלם בהיכל, הוא פוסטומיוס, פרוקורטור ומשנה לנציב של סוריה. מעשים אלו אירעו בימי נציבותו של לוסיוס קוויטוס (קיטוס) בארץ ישראל (117 למנינם). טריינוס קיסר רומי מינה את המצביא קיטוס לנציב בארץ ישראל, כדי לדכא את המרידה של היהודים בארץ ישראל. הצלם הועמד במקומו של ההיכל, שכן באותה שעה היה ההיכל חרב.
• • •
בשבעה עשר בתמוז, שלא כמו בתשעה באב, אין התענית חובה אלא רשות.
ושואלים: מפני מה לא קבעו אותו תענית? – מפני מה לא קבעו חכמים את שבעה עשר בתמוז תענית ציבור חמורה שהיא חובה, כמו שקבעו את תשעה באב? והרי חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב, ואם כן, היה להם לחכמים להשוות את שבעה עשר בתמוז לתשעה באב!
ומשיבים (שלוש תשובות): אמר חיננא אבוי דבר ינטה בשם רבי בנייה: מפני שלא קיבלו רוב ציבור עליהם – חכמים ביקשו לקבוע את שבעה עשר בתמוז תענית, אבל לא קבעו אותו תענית, מפני שרוב הציבור לא קיבלו עליהם את התענית בשבעה עשר בתמוז, וגזרה שבית דין גוזרים ואין רוב ציבור מקבלים עליהם אינה גזרה (ירושלמי שבת א,ד).
אמר רבי יהושע בן לוי: כל מה שנעשה בזה חזר, וכל מה שנעשה בזה לא חזר – מפני שהפורענויות שאירעו בשבעה עשר בתמוז חזרו לתקנן: נשתברו הלוחות - ניתנו לוחות שניים, שרף אפוסטומוס את התורה - התורה קיימת, העמיד צלם בהיכל - הוסר הצלם ('כל מה שנעשה' משמעו: רוב). אבל הפורענויות שאירעו בתשעה באב לא חזרו לתקנן: חרב הבית - הבית עוד לא נבנה, נחרשה העיר - העיר נתונה ביד זרים. ולכן לא קבעו את שבעה עשר בתמוז תענית כמו שקבעו את תשעה באב.
אמר רבי לוי: כתיב: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום – מפני שאדם שמתענה, הרעב מחשיך את מאור עיניו, ואין מאור עיניו של אדם שמתענה חוזר לתקנו אלא לאחר ארבעים יום משהתענה, והיות ואין משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב ארבעים יום, אם יתענה אדם בשבעה עשר בתמוז ויחזור ויתענה בתשעה באב, יש בזה משום סכנת נפשות, והתורה אמרה: "וחי בהם", ולא שימות בהם, שאם יש בקיום מצוה משום סכנה לחיים, יש לעבור על אותה מצוה, ולא למות בגללה, ומכאן שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, ולכן לא קבעו את שבעה עשר בתמוז תענית.
בבבלי ראש השנה יח,א-ב אמרו: על שישה חודשים שלוחים יוצאים... על אב מפני התענית... - וליפקו נמי אתמוז ואטבת (רש"י: דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ומתניתין בזמן הזה קא מיירי, מדקתני וכשהמקדש קיים כו'), דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מאי דכתיב: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" (זכריה ח), קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, אלא לאו הכי קאמר: בזמן שיש שלום (רש"י: שאין יד הגויים תקיפה על ישראל. רמב"ן: בזמן שבית המקדש קיים) - יהיו לששון ולשמחה (רש"י: ליאסר בהספד ובתענית), אין שלום (רמב"ן: בזמן חורבן) - צום. - אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום ויש שמד - צום (רש"י: חובה להתענות בהם), אין שלום ואין שמד, רצו (רמב"ן: רוב ציבור להתענות) - מתענים, לא רצו - אין מתענים (רש"י: וכיון דרשות הוא, לא מטרחינן שלוחים עלייהו). - אי הכי, תשעה באב נמי (רמב"ן: אלמה שלוחים יוצאים על אב מפני התענית)! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
ובעלי התוספות שם אמרו: הואיל והוכפלו בו צרות - ביום שבעה עשר בתמוז נמי אירעו חמישה דברים, כדתנן בפרק בתרא דתענית, אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא, ועוד, לא דמי לתשעה באב דצרה אחת הוכפלה בו.
לפי הבבלי, התענית בשבעה עשר בתמוז רשות היא (באין שלום ואין שמד), וזהו מה ששאלו בירושלמי כאן: מפני מה לא קבעו את שבעה עשר בתמוז חובה? ובבבלי שאלו: מפני מה קבעו את תשעה באב חובה? התשובות שהשיבו בירושלמי יש בהן כדי להשיב לשאלה זו.
• • •
במשנה שנינו, שבתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. מניין שאירע דבר זה בתשעה באב? -
ואומרים: הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב (בענין סדר מסע הדגלים): "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש" וגו' "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (במדבר י,יא) – הרי שנסעו בעשרים באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, וכתיב (בענין המסע): "ויסעו מהר יי' דרך שלשת ימים" (במדבר י,לג) – הרי שנסעו שלושה ימים, עשרים, עשרים ואחד ועשרים ושניים באייר, - אמר רבי זכריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) חתניה דרבי לוי – חתנו של רבי לוי: משל לאילין טלייא דמיתפניי מן [בית (מילה זו נוספה על פי "שרידי הירושלמי")] סיפרא ונפקון (ונפקין) לון פריי (כך צריך לומר, כמו בירושלמי ביצה ה,ב, והגרסה 'בכפריי' היא שיבוש של מגיה) – לאלה הילדים המשתחררים מבית הספר ויוצאים להם רצים (כבורחים מבית הספר). כך היו ישראל בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. ואמר כך, משום שלא אמר הכתוב שנסעו מהר סיני למקום פלוני, כדרך הכתובים, אלא אמר שנסעו מהר ה', ומשמע שהיתה כוונתם לנסוע מהר ה' ולהתרחק משם. או שאמר כך, משום שדרש את המילה 'מֵהַר' כאילו כתוב 'מַהֵר', שנסעו במהירות משם. בו ביום נתאוו תאוה – באותו יום, בעשרים ושניים באייר, התאוו בני ישראל תאווה לאכול בשר (במדבר יא,ד), וכתוב (בענין אכילת הבשר): "עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם" (במדבר יא,כ) – שנתן להם ה' בשר לאכול חודש ימים (שלושים יום (ירושלמי מועד קטן ג,א)), הרי שאכלו בשר מעשרים ושניים באייר עד עשרים ושניים בסיון (שמונה ימים מאייר, שהוא חסר, ועשרים ושניים ימים מסיון הם שלושים יום), ו(ב)שבעת ימי מרים – אחר כך בעשרים ושניים בסיון נסע העם לחצרות, והיה מעשה מרים, שדיברה נגד משה ונענשה והצטרעה במשך שבעת ימים, שכתוב: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים" (במדבר יב,טו) – הרי שהוסגרה מרים מעשרים ושניים בסיון עד עשרים ושמונה בסיון, ו(ב)ארבעים יום של מרגלים – אחר כך בעשרים ושמונה בסיון נסע העם למדבר פארן, והיה מעשה המרגלים, שנשלחו בעשרים ותשעה בסיון ותרו את הארץ במשך ארבעים יום, שכתוב: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג,כה) – הרי שחזרו המרגלים בתשעה באב, ובאותו יום נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ.
בבבלי תענית כט,א אמרו: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. מנלן? - דכתיב: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות" (במדבר י), וכתיב: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" (במדבר י), ואמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה' (רש"י: התאוו האספסוף תאוה, כדי למרוד בהקב"ה), וכתיב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל" וגו' (במדבר יא), וכתיב: "עד חודש ימים" וגו' (במדבר יא), וכתיב: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים" (במדבר יב), וכתיב: "שלח לך אנשים" (במדבר יג), ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג). - ארבעים נכי חד הוו! (שניים מסיון ועשרים ותשעה מתמוז ושמונה מאב) - אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה.
רבי חמא בר חנינא דרש: "מהר ה'" - מאחר ה' (חילוף אותיות ה ו-ח).
לפי הבבלי, חזרו המרגלים בשמונה באב (חודש תמוז של אותה שנה היה מלא).
בסדר עולם רבה פרק ח נאמר: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן" (במדבר י,יא), נמצאו עושים במדבר סיני שנים עשר חודש חסר עשרה ימים. נסעו ממדבר סיני ובאו להם לקברות התאוה, ועשו שם שלושים יום, שנאמר: "לא יום אחד תאכלון" וגו', "עד חודש ימים" וגו' (במדבר יא,יט-כ). נסעו מקברות התאוה ובאו לחצרות, ועשו שם שבעה ימים, שנאמר: "ותיסגר מרים" וגו' "שבעת ימים" (במדבר יב,טו). נסעו מחצרות ובאו להם למדבר פארן בעשרים ושמונה בסיון, ובעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, שנאמר: "והימים ימי ביכורי ענבים" (במדבר יג,כ), "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג,כה), ותשעה באב היה, שתימצא אומר: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ.
לפי סדר עולם רבה והירושלמי, חזרו המרגלים בתשעה באב (חודש תמוז של אותה שנה היה חסר).
"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים"
בילקוט שמעוני פרשת 'בהעלותך' תשכט נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" - לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו על פי עצמם מהלך שלושה ימים בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות אחד עשר יום (שבראש חודש סיון באו למדבר סיני ונסעו משם בעשרים באייר), והיה נותן להם מצוות בכל יום, וכשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד, הלכו מהלך שלושה ימים ולילה אחד, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ.
• • •
"וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל" וגו' "וישיבו אותם דבר ואת כל העדה" (במדבר יג,כו) – מהו הדבר שהשיבו אותם המרגלים? - אתון אשכחינון עסיקין בהילכות חלה וערלה – באו (המרגלים) ומצאום (את בני ישראל) עוסקים בהלכות חלה ועורלה. חלה ועורלה שונות משאר כל המצוות התלויות בארץ, שבכולן לא התחייבו ישראל אלא לאחר ירושה וישיבה (כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים), ואילו בחלה ובעורלה התחייבו מיד משנכנסו לארץ. מכיון שעמדו ישראל להיכנס לארץ, היו עסוקים באותה השעה בהלכות חלה ועורלה, כדי לקיים אותן מיד בכניסתם לארץ. אמרו להן (המרגלים לבני ישראל): לארץ אין אתם נכנסין, ואתם עסוקין בהילכות חלה וערלה?! – וזהו שאמר הכתוב: "וישיבו אותם דבר", שאין זו פתיחה לסיפורם של המרגלים, האמור בפסוקים מכאן ואילך, אלא שהשיבו להם 'דבר' זה: לארץ אין אתם נכנסים וכו'.
מיד: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א) – בני ישראל בכו, כששמעו את דברי המרגלים. אמר להן (ב"שרידי הירושלמי": אמר הקב"ה (לבני ישראל)): אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות (שטות, הבל), חיי (אולי צריך לומר: חייכם (לשון שבועה)), עתידין אתם לבכות בכייה של ממש, שנאמר (בקינה על החורבן): "בכה תבכה בלילה" (איכה א,ב) – ישראל יבכו בכייה של ממש על חורבן בית המקדש ('בכה תבכה'), בגלל הלילה ההוא ('בלילה' – בגלל הלילה) ובאותו הלילה ההוא ('בלילה' – בשעת הלילה), שבו בכו בכייה של תפלות.
תני – שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי: כתיב – כתוב (בענין המתאווים תאוה): "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" וגו' (במדבר יא,י) - על שש עריות שאסר להן משה – העם בכה, בגלל שנאסרו עליהם שש עריות (קרובות משפחה) שהיו מותרות להם, ודרש את המילה "למשפחותיו" - על עסקי משפחותיו (בבלי יומא עה,א). שש העריות האלו הן: אחותו, אחות אביו, אחות אימו, אחות אשתו, אשת אחיו ואשת אחי אביו. העריות האלו אין בהן מיתת בית דין, אבל יש בהן עונש כרת, ואין בן נח מוזהר עליהן (ירושלמי יבמות יא,ב. אין למנות בעריות האלו נידה, אף על פי שנידה שווה בדינה לעריות האלו, משום שנידה אינה אסורה משום קרבת משפחה). קודם מתן תורה נחשבו ישראל כבני נח, והיו העריות האלו מותרות להם, ולאחר מתן תורה נאסרו עליהם. כשם שהיתה הבכייה על דברי המרגלים, שבכה העם בתשעה באב, בכייה של תפלות, כך היתה בכייה זו על שש עריות, שבכה העם בעשרים ושניים באייר, בכייה של תפלות, ולכן הוזכרה כאן בכייה זו.
בבבלי תענית כט,א אמרו: ...וכתיב: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד), ואמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה (של הבכי) ליל תשעה באב היה (הגרסה בכתבי היד: אותו היום תשעה באב היה). אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות (על שני החורבנות).
ובבבלי סנהדרין קד,ב אמרו: "בכה תבכה בלילה" (איכה א)... "בלילה" - על עסקי לילה (רש"י: לפי שבכו אותו לילה בכיית חינם), שנאמר: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד). אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות.
בכייה של תפלות
בספרי 'במדבר' פסקה צ ובספרי זוטא פסקה יא נאמר: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" - היה רבי נהוראי אומר: מלמד, שהיו ישראל בוכים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות, שהיה כל אחד מהם נושא את אחותו ואת אחות אביו ואת אחות אימו, וכיון שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מתרעמים.
באיכה רבה א,כג נאמר: "בכה תבכה" - תני רבי שמעון בן יוחאי: אמר הקב"ה לישראל: חייכם, אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, סופכם לבכות בכייה של ממש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשני מקומות בכו ישראל בכייה של תפלות על מנת לבכות בכייה של ממש. והיכן בכו ישראל בכייה של תפלות? - כתיב: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (במדבר יא,י), והדין: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם" (במדבר יד,א).
• • •
אמר לון – אמר להם (משה למרגלים): אפילו כן מה חמיתון? – אף על פי כן (אף על פי שאמרתם, שאין ישראל נכנסים לארץ), מה ראיתם? שעדיין לא סיפרתם מה שראיתם בארץ, וכבר אמרתם, שאין ישראל נכנסים לארץ. ועוד, שיש לכם לספר מה שראיתם בארץ, ואין לכם להסיק מסקנה, שאין ישראל נכנסים לארץ. - אמרון ליה – אמרו לו (המרגלים למשה): "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג,לב) - כל קירווא דהוינן עלין תמן, הוינן משכחין מתין – כל עיר שהיינו באים שם, היינו מוצאים מתים (שמתו אנשים בעיר).
אמר להן הקב"ה (למרגלים): בטובה שעשיתי לכם אמרתם: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא" – על הטובה שעשיתי לכם אמרתם שהיא רעה. ומהי הטובה שעשה ה' להם? - כל קירייה דהוון עלין בה, הוה טב קרתא מיית – כל עיר שהיו (המרגלים) באים בה, היה טוב העיר (האיש החשוב בעיר, ראש העיר) מת. עד דהוון מיטפלין ביה, הוון מייללין (צריך לומר: מאללין) קרתא, ונפקין לון, ובר נש לא ידע בהון – בעוד שהיו (אנשי העיר) מטפלים בו (עסוקים בקבורת האיש שמת), היו (המרגלים) מרגלים את העיר, ויוצאים להם (מן העיר), ואיש (מאנשי העיר) לא ידע (הכיר, ראה) בהם (את המרגלים). ולא עוד, אלא דאמרתון – ולא זו בלבד, אלא שגם אמרתם: "ושם ראינו את הנפילים (ענקים)... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג,לג). [אמר להם הקב"ה: ניחא אמרתון: "ונהי בעינינו כחגבים"; אלא "וכן היינו בעיניהם" (מילים אלו נוספו על פי מסירה אחרת) – נוח (מובן) מה שאמרתם: "ונהי בעינינו כחגבים", שדימיתם את עצמכם כחגבים לעומת הנפילים; אלא מה שאמרתם: "וכן היינו בעיניהם", שהנחתם שכך הייתם גם בעיניהם,] - ידעין הויתון מה דהוינא עבד לכון באפיהון?! – וכי יודעים הייתם מה שהייתי עושה אתכם בפניהם (מה שהייתם בעיניהם)?! שאין אתם יודעים מה שהייתם בעיניהם.
בבבלי סוטה לה,א אמרו: "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג) - דרש רבא: אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה (רש"י: שהראיתיה להם כאוכלת יושביה, שמתים בה תדיר) והם חשבוה לרעה, אני חשבתיה לטובה - דכל היכא דמטו, מית חשיבא דידהו, כי היכי דלטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, ויש אומרים: איוב מת (רש"י: שלא תגן זכותו עליהם), והיו הכל מתעסקים בהספדו, והם חשבוה לרעה - "ארץ אוכלת יושביה היא". "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג) - אמר רב משרשיא: מרגלים שקרנים היו, בשלמא (זה ניחא, אין פלא בדבר) "ונהי בעינינו כחגבים" - לחיי (טוב ונכון), אלא "וכן היינו בעיניהם" - מהיכן היו יודעים? - ולא היא (אין תמיהה), כשהיו (בני המקום) מברים את האבלים (מאכילים אותם סעודה הבראה), היו מברים אותם תחת הארזים, וכשראו אותם (המרגלים), עלו לאילנות, שמעו שהם אומרים: רואים אנו באילנות בני אדם דומים לחגבים.
בבבלי תירצו את דברי המרגלים, ולכן לא היה להחזיק אותם שקרנים, והיו כל דבריהם אמת, ואילו בירושלמי לא תירצו את דבריהם.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'שלח' סימן י נאמר: אמר הקב"ה: בוא וראה טובות שעשיתי להם כשהלכו לתור את הארץ, כל מקום שהיו נכנסים הייתי עושה לראש העיר למות, וכיון שהיו נכנסים, מוצאים כל בני העיר מטפלים עם ראש העיר, ולא היו נותנים דעתם להם. ובטובה שעשיתי להם הוציאו שם רע, מה אמרו למשה, "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג,לב), ואחר כל הטובה הזאת שעשיתי עימהם, שלא יתנכרו בהם שהם מרגלים ויתפשו אותם, אמרו לשון הרע.
ובמדרש תנחומא פרשת 'שלח' סימן ז נאמר: כשהיו נכנסים לעיר, הדבר נוגף את הגדולים, ומתעסקים בני העיר בקבורתם, והיו נכנסים וברייה לא היתה רואה אותם. לכך אמרו: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא". בנס שהיה עושה להם הקב"ה, בו הוציאו דיבה.
בבמדבר רבה טז,יא ובמדרש תנחומא פרשת 'שלח' סימן ז נאמר: אמרו: "ונהי בעינינו כחגבים" - אמר הקב"ה: ויתרתי (מחלתי), אלא "וכן היינו בעיניהם" - מקפיד (מתרעם) אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם?! מי יאמר לכם, שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?
• • •
אמר רבי שמעון בן לקיש: דיברו דברים כלפי למעלן (מעלה): – המרגלים דיברו דברים קשים כנגד הקב"ה, שאמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג,לא) – אמרו (המרגלים): כביכול – כאילו יכול להיות כך (כאילו אפשר לומר כך כלפי הקב"ה), אפילו לא יכיל להון – אפילו הקב"ה אינו יכול להם (ליושבי הארץ). ודרש את המילה "ממנו" כאילו מוסבת על הקב"ה ('ממנו' - מאיתו), שהעם בכנען חזק יותר מן הקב"ה. אבל לפי פשוטו של מקרא, המילה "ממנו" מוסבת על בני ישראל ('ממנו' - מאיתנו), שהעם בכנען חזק יותר מבני ישראל.
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיהו יא,טז) - לקול המילה (כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי", והגרסה 'המולה' היא שיבוש של מגיה) הגדולה שאמרתם (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: "כי חזק הוא ממנו") – בגלל שדיברתם מילים קשות כלפי הקב"ה, שאמרתם: "כי חזק הוא ממנו" (דרש 'המולה' כמו 'המילה', משום שהאות ו במילה זו יתרה, שכן האות ל דגושה), "הצית אש עליה ורעו דליותיו" – גרמתם לעצמכם שהעניש ה' אתכם, שמתו העדה במדבר, ובניהם רעו (נעו ונדו) במדבר ארבעים שנה. ועוד יש במשמע, שגרמו פורענויות לדורות ביום הזה, שהוצת בית המקדש באש, וישראל גלו.
בבבלי סוטה לה,א אמרו: אמר רבי חנינא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו (מן הקב"ה)" (במדבר יג) - אל תקרי 'ממנו' אלא 'ממנו' (רש"י: לא גרס, שאין הפרש קריאה בין 'ממנו' הנאמר על יחיד שמדברים עליו ל'ממנו' של רבים שאומרים על עצמם), אמרו: כביכול, אפילו בעל הבית (רש"י: אדון העולם) אינו יכול להוציא כליו משם (רש"י: אם הפקידם שם).
ובבבלי מנחות נג,ב אמרו: "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיהו יא) - אמר רבי חנינא בר פפא: לקול מיליהם של מרגלים נתרועעו דליותיהם של ישראל, דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג) - אל תיקרי 'ממנו' אלא 'ממנו', אמרו: כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מתקיף לה רבי אחא בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) / רב אחא בר פפא (אמורא בדור השלישי) / רבי חייא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): האי 'לקול המלה', 'לקול מלה' (בלא האות ה) מיבעי ליה! - אלא...
ובבמדבר רבה טז,יא ובמדרש תנחומא פרשת 'שלח' סימן ז נאמר: אמרו: "כי חזק הוא ממנו" - אמר ריש לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו עוון נגזר עליהם גזרות קשות. מה הקב"ה אומר לירמיה, לך אמור להם: אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, שנאמר: "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיהו יא,טז), 'לקול המולה גדולה' שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם, 'הצית אש עליה', "יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם".
• • •
במשנה שנינו, שבתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה.
ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא תעניות ג,ט): רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: יום שחרב הבית (בית המקדש הראשון) היה מוצאי שבת (יום ראשון) ומוצאי שמיטה (שנה ראשונה לאחר שנת השמיטה) ומשמרתו של יהויריב (המשמר הראשון מעשרים וארבעה משמרות הכוהנים) בתשעה (צריך לומר: ותשעה, וכן הוא ב"שרידי הירושלמי") באב, וכן בשני – גם יום שחרב הבית השני היה יום ראשון ומוצאי שמיטה ומשמרתו של יהויריב ותשעה באב. בזה ובזה – ביום הזה שחרב הבית הראשון וביום הזה שחרב הבית השני, היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרין: "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם יי' אלהינו" (תהילים צד,כג) – הלויים אמרו במקדש ביום הזה את השיר הזה. וכיוונו בפסוק הזה, שישלם ה' לאויבים את גמול רשעתם במידה כנגד מידה, וישמידם בגלל רעתם (הפסוק הזה הוא האחרון בשיר של יום רביעי).
בתוספתא תעניות ג,ט שנו: רבי יוסה אומר: מגלגלים זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. כשחרב בית המקדש בראשונה מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה (אותה השנה), ומשמרתו של יהויריב היתה (אותה השבת), ותשעה באב היה. וכן בשנייה. והלויים עומדים על דוכנם ואומרים: "וישב עליהם את אונם" וגו' (תהילים צד,כג).
ובסדר עולם רבה פרק ל נאמר: היה רבי יוסי אומר: מגלגלים זכות ליום זכות, וחובה ליום חובה, שנמצאת אומר, כשחרב הבית בראשונה, אותו היום מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, ותשעה באב היה, וכן שנייה, ובזה ובזה הלויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה אמרו, "וישב עליהם את אונם" וגו' (תהילים צד,כג).
ובבבלי תענית כט,א אמרו: חרב הבית... ובשניה - מנלן? - דתניא: רבי יוסי אומר: מגלגלים זכות ליום זכות וחובה ליום חובה (רש"י: היינו תשעה באב, שרגילות להיות בו רעות). אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת (רש"י: יום ראשון) היה, ומוצאי שביעית (רש"י: שמינית) היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלויים עומדים על דוכנם. ומה שירה היו אומרים? - "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהילים צד). ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלוהינו", עד שבאו גויים וכבשום. וכן בשנייה.
בבבלי ערכין יג,א אמרו, שיום שחרב הבית השני לא היה משמרתו של יהויריב, משום שבראשית ימי הבית השני עלו מן הגולה ארבעה משמרות כוהנים בלבד, וחילקום לעשרים וארבעה משמרות, וקבעו שהמשמרות שיעלו מן הגולה לאחר מכן, ובהם משמרתו של יהויריב, לא יהיו משמרות בפני עצמם, ואם כן, לא היה בבית שני משמרתו של יהויריב. ומה שאמרו בברייתא: "וכן בשנייה" מוסב על השאר: מוצאי שבת ומוצאי שמיטה ותשעה באב. וראה מה שכתבנו לעיל ד,ב בענין המשמרות שעלו מן הגולה.
• • •
הלויים היו אומרים שיר במקדש בכל יום בשעת ניסוך היין של הקורבנות.
ואומרים: רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן – רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) שאל לפני רבי יוחנן: מהו לומר שיר בלא נסכים? – האם יכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין? - אמר ליה – אמר לו (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): נישמעינה מן הדא דתני – נלמד אותה (את ההלכה הזאת ששאלת) מן זאת (הברייתא לעיל) ששנוי: בזה ובזה היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרים: "וישב עליהם את אונם" וגו' – הלויים אמרו במקדש ביום שחרב הבית את השיר הזה, והיה זה שלא בשעת ניסוך היין, כמו שאמר להלן רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש, ומכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין.
ואומרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש – נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (בהלכה הזאת). רבי יוחנן אמר: אומרים שיר בלא נסכים – הלויים יכולים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין אומרים שיר בלא נסכים – אין הלויים יכולים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין. התיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש – השיב (הקשה) רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: והתני – והרי שנוי: בזה ובזה היו הלוים עומדים על הדוכן ואומרים: "וישב עליהם את אונם"! – ומכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין, כאמור לעיל, שלא כדעת רבי שמעון בן לקיש. - אמר ליה רבי שמעון בן לקיש (לרבי יוחנן): מה את שמע מינה? – מה אתה למד ממנה (מן הברייתא)? שאין לך ללמוד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין, כמבואר להלן לדעת רבי שמעון בן לקיש. - אמר ליה (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): מאחר שאִילו נסכים היו, זמנו של שיר היה – מאחר (מכיון) שאִילו השיר שהיו הלויים אומרים במקדש ביום שחרב הבית היה בשעת ניסוך היין, היתה שעה זו זמנו של שיר של יום זה, כמבואר להלן לדעת רבי יוחנן, והוא שיר של יום ראשון (תהילים כד), אבל מכיון שלא אמרו שיר של יום זה, אלא אמרו שיר של יום רביעי (תהילים צד), הרי שהשיר שאמרו הלויים ביום שחרב הבית לא היה בשעת ניסוך היין, ואם כן, אתה למד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין, שלא כדעת רבי שמעון בן לקיש.
כשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, איזה שיר הלויים אומרים במקדש בשעת ניסוך היין? - נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בהלכה הזאת.
רבי יוחנן אמר: שירו של יום – הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של יום שמביאים בו את הנסכים. רבי שמעון בן לקיש אמר: שירו של אתמול – הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של אתמול שהקריבו בו את הקורבנות, ואין אומרים שיר של יום שמביאים בו את הנסכים.
לדעת רבי שמעון בן לקיש, כשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של אתמול שהקריבו בו את הקורבנות. לפי זה, הלויים אמרו ביום שחרב הבית שיר של יום רביעי, משום שהביאו ביום ראשון זה את נסכיהם של קורבנות שהקריבו ביום רביעי (לפני זמן), ואמרו שיר זה בשעת ניסוך היין, ולכן אין ללמוד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין.
אבל לדעת רבי יוחנן, כשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של יום שמביאים בו את הנסכים. לפי זה, הלויים אמרו ביום שחרב הבית שיר של יום רביעי, לא משום שהביאו ביום ראשון זה את נסכיהם של קורבנות שהקריבו ביום רביעי (לפני זמן), שאם כן, היה עליהם לומר בשעת ניסוך היין שיר של יום ראשון, אלא הלויים אמרו ביום שחרב הבית שיר של יום רביעי, משום שאמרו שיר זה שלא בשעת ניסוך היין, וכשהלויים אומרים שיר שלא בשעת ניסוך היין, אומרים איזה שיר שירצו, ולכן יש ללמוד מכאן שיכולים הלויים לומר שיר במקדש שלא בשעת ניסוך היין.
משום כך, רבי יוחנן אמר: 'נשמעינה מן הדא', ורבי שמעון בן לקיש אמר: 'מה את שמע מינה?'.
במסכת סופרים יח,ב נאמר: למה אמרו שיאמרו מזמורים בכל חודש וחודש? ("נחלת יעקב": למה אמרו שיאמרו שיר בכל ראש חודש, כמו שמפרש לקמן שבכל ראש חודש ובכל המועדות אומרים שיר מעין המאורע, ולמה אומרים? בשלמא בזמן שבית המקדש קיים היו אומרים שיר על הקורבן, אבל עכשיו שאין קורבן, למה יאמרו שיר? - ועל זה משיב:) כרבי שמעון בן לקיש (שמזה מוכח שאומרים שיר בלא קורבן), דבעא קמיה רבי יוחנן: מהו לומר שיר בלא נסכים? - אמר ליה: נשמעינה מן הדא, בזה ובזה היו הלויים עומדים על הדוכן ואומרים, "וישב עליהם את אונם" (היינו לשון הירושלמי, אלא שכאן קיצר בלשון, ומוכח מהברייתא שמותר לומר שיר בלא קורבן, ואם כן, כיון שאומרים שיר בלא קורבן, לכן עכשיו נמי אומרים שיר, אף על גב שאין קורבן). לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתם (אף על פי שעכשיו אין לנו קורבן, אפילו הכי אומרים שיר בכל יום), דתנינן תמן, שיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש...
בבבלי ערכין יב,א אמרו: איבעיא להו: נסכים הבאים בפני עצמם (רש"י: כגון שהביאו היום קורבן ציבור ולא הביאו נסכים עימו והביאום למחר, דאמר מר (מנחות מד,ב): 'מנחתם ונסכיהם' בלילה, 'מנחתם ונסכיהם' אפילו למחר), טעונים שירה או אין טעונים שירה?
- תא שמע, רבי יוסי אומר: מגלגלים זכות ליום זכאי (רש"י: בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל), וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת (אחד בשבת) היה, ומוצאי שביעית (שמינית) היה, ומשמרתו של יהויריב היה, והיו לויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהילים צד), ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלוהינו", עד שבאו אויבים וכבשום. וכן בשנייה. האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעולת חובה, מי הואי? הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד (שלא היו להם כבשים, מחמת שהיו צרים על ירושלים ואין יוצא ואין בא)! ואלא דעולת נדבה, והא תני רב מרי בריה דרב כהנא דלא צריכא (דאין עולת נדבה טעונה שיר, שהרי אין זמנה קבוע)! אלא לאו דנסכים (הבאים בפני עצמם).
- אמר רבא, ואיתימא רב אשי: ותסברא (רש"י: דשירה גמורה הואי ההיא שירה)? שירה דיומיה (דאחד בשבת) "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד), "וישב עליהם את אונם" (תהילים צד) בשירה דרביעי בשבת הוא! (בעלי התוספות: ואי נמי נסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה, היינו שיר של יום שמביאים אותם, ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת קורבן) אלא אילייא (קינה) בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו (נזדמנה בפיהם).
- והא עומדים על דוכנם קתני! (דמשמע, שהלכו שם לומר שירה)
- כדריש לקיש, דאמר: אומרים שירה שלא על הקורבן.
- אי הכי (כיון דאי בעי מצי למימר שירה שלא על הקורבן), בנסכים (הבאים בפני עצמם) נמי לימא!
- נפיק מיניה חורבא (רש"י: דאתי למימר, כי היכי דנסכים הבאים בפני עצמם רשות, נסכים הבאים עם הקורבן נמי רשות).
סוגית הבבלי היא כרבי יוחנן בירושלמי, שכשהקריבו קורבנות אתמול (ולפני זמן) ומביאים את נסכיהם היום, היו הלויים אומרים בשעת ניסוך היין שיר של יום שמביאים בו את הנסכים (אם נסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה), וביום שחרב הבית אמרו הלויים שיר של יום רביעי, משום שאמרו שיר זה שלא בשעת ניסוך היין, שהלויים אומרים שיר שלא בשעת ניסוך היין. מסקנת הבבלי היא, שנסכים הבאים בפני עצמם אינם טעונים שירה, שלא כרבי יוחנן וכריש לקיש בירושלמי, שסבורים שנסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה.
מה ששאלו בסוגית הבבלי: "ותסברא" וכו' (על מה שאמרו: "אלא לאו דנסכים"), ומה שאמרו: "כדריש לקיש, דאמר: אומרים שירה שלא על הקורבן", הם הם דברי רבי יוחנן בירושלמי: "מאחר שאִילו נסכים היו, זמנו של שיר היה".
ומה שאמרו בבבלי: "כדריש לקיש" וכו', לא כיוונו למה שאמר ריש לקיש עצמו, שהרי הוא עצמו אמר, שאין אומרים שיר בלא קורבן ונסכים, אלא כיוונו למה ששאל ריש לקיש את רבי יוחנן: מהו לומר שיר בלא נסכים? ואמר לו רבי יוחנן: נשמעינה מן הדא וכו', שפשט לו מהברייתא, שאומרים שיר בלא קורבן ונסכים. דברי הבבלי: "כדריש לקיש" וכו' הם כדברי מסכת סופרים: "כרבי שמעון בן לקיש" וכו', וקיצרו הבבלי ומסכת סופרים בלשונם (ובעל "יפה עיניים" החליף את דברי רבי יוחנן ודברי ריש לקיש בירושלמי זה בזה, כדי להתאים את דברי ריש לקיש בירושלמי למה שאמרו בשמו בבבלי. אלא שבחינם החליף את הדברים).
• • •
בברייתא לעיל שנינו, שביום שחרב הבית בראשונה ובשנייה היה משמרתו של יהויריב.
בימי הבית השני ישבו רוב משמרות הכהונה באזור יהודה. לאחר מרד בר כוכבא עברו הכוהנים מיהודה לגליל, והתיישבו בו על פי משמרותיהם. רשימה מלאה של משמרות הכהונה למקומותיהם בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא נשתמרה בפיוטים קדומים ובכתובות מבתי כנסת. נהגו להזכיר בכל שבת ושבת בתוך פיוטים את שמות המשמרות ולהתפלל על שיבתם למקומם. חלקה הראשון של רשימה זו נשתמר בדרשות של רבי לוי ורבי ברכיה המובאות כאן, שדרשו לגנאי את שמות המשמרות, כינוייהם ומקומותיהם. הדרשות הן בדרך של לשון נופל על לשון.
בחלקה הראשון של רשימת משמרות הכהונה בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא (המכונה 'ברייתא של ארבעה ועשרים משמרות') נאמר:
משמרת ראשונה - יהויריב (שם המשמרת), מסרביי (כינוי המשמרת), מירון (מקום המשמרת).
משמרת שנייה - ידעיה (שם המשמרת), עמוק (כינוי המשמרת), ציפורים (מקום המשמרת).
ואומרים: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יהויריב – גברה – אדם (ששמו כך), מירון – קרתה – עיר (בגליל העליון ששמה כך), מסרביי - מסר ביי – מסר בית - מסר בייתא לשנאייא – מסר הבית לשונאים (יהויריב מסר את בית המקדש ביד האויבים, שהמשמר של יהויריב שירת בבית המקדש ביום שהאויב החריב אותו). אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): יהויריב מירון מסרביי – יה (ה') הריב (רב) עם בניו על שמרו (מרדו) וסרבו (מרדו, מיאנו) בו – כך דרש את השמות: יהויריב - יה הריב, מירון - מרו, מסרביי - סירבו. ידעיה עמוק ציפורים - ידע יה עיצה עמוקה שבליבם והגלם לציפורין – ה' ידע את העצה העמוקה להרע שהיתה בליבם (של כוהני המשמרת הזו), והגלה אותם ממקומם לעיר ציפורי (בגליל התחתון). כך דרש את השמות: ידעיה - ידע יה, עמוק - (עצה) עמוקה, ציפורים - (הגלם ל)ציפורין. הגרסה ב"שרידי הירושלמי": והגלם כציפורין – גלו ונדדו ממקומם כציפורים הנודדות מן קינן.
הפייטן אלעזר הקלירי חיבר קינה לתשעה באב על עשרים וארבע משמרות הכהונה. על משמרת יהויריב נאמר בקינה: "...נמסר הבית במסרבי מרון". ועל משמרת ידעיה נאמר בקינה: "...ונדו כציפורים כוהני ציפורים". דברים אלה בנויים על האמור בירושלמי כאן.
מסר ביי
במסירה שלפנינו נמחקו מילים אלו בידי המגיה. 'ביי' הוא צורה ארץ ישראלית ל'בית'. צורה זו נעלמה מן הירושלמי ותוקנה ל'בייתא' בידי המגיהים. 'ביי' נמצאת בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה עג. בירושלמי חלה א,ה נשתבשה 'ביי' ל'מיי', ובירושלמי סנהדרין ז,יט נשתבשה 'ביי' ל'כיי' ("תוספתא כפשוטה" פסחים פרק ב הביאור הארוך בהערה).
ידעיה - ציפורים
בקהלת רבה פרשה ז פסוק יא נאמר: רבי הוה דמיך בציפורין, ואמרין ציפוראי: כל דאתא ואמר דמך רבי, אנן קטלין ליה. אזל בר קפרא ועלל בכוותא (בא לחלון) ואדיק ליה (הציץ לו משם), רישיה מיכרך (ראשו עטוף כאבל) ומניה בזיעין (בגדיו קרועים), אמר: אחינו בני ידעיה (תושבי ציפורי), שמעוני, שמעוני, אראלים (מלאכים) ומצוקים (צדיקים מצוקי ארץ) אחזו ידם בלוחות הברית, גברה ידם של אראלים וחטפו את הלוחות. - אמרין ליה: דמך רבי? - אמר להו: אתון אמריתון, אנא לא אמינא.
עמוק
יש מפרש את הכינוי "עמוק" כציון מקום, שמשמרת ידעיה ישבה בחלק העמוק (הנמוך) של ציפורי.
• • •
במשנה שנינו, שבתשעה באב... ונלכדה ביתתר.
בבבלי תענית כט,א אמרו: נלכדה ביתר. גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו, שאירע דבר זה בתשעה באב).
ומספרים: רבי (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) הוה דרש עשרין וארבעה עובדין ב"בילע יי' ולא חמל את כל נאות יעקב" (איכה ב,ב) – רבי היה דורש עשרים וארבעה מעשים (מאורעות קשים מימי החורבן) שנרמזים בפסוק זה שבקינה על החורבן, ורבי יוחנן (בדור השני לאמוראי ארץ ישראל) דרש אשיתין – ורבי יוחנן היה דורש שישים מעשים (מאורעות קשים מימי החורבן) שנרמזים בפסוק זה.
ושואלים: ורבי יוחנן יתיר על רבי?! – וכי רבי יוחנן יתר על רבי?! הייתכן שידע רבי יוחנן לדרוש בענין החורבן יותר מרבי? והרי רבי היה שנים רבות לפני רבי יוחנן!
ומשיבים: אלא על ידי דרבי הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא, הוה תמן סבין נהירין, והוה דרש ואינון בכיי ומשתתקין וקיימין לון – אלא מכיון שרבי היה סמוך (קרוב בזמן) לחורבן בית המקדש (יותר מרבי יוחנן), היו שם (בבית המדרש) זקנים שהיו זוכרים (את המאורעות מימי החורבן), והיה (רבי) דורש והם (הזקנים) בוכים (מרוב צער) ומשתתקים ועומדים להם (פוסקים מלבכות). וכשהיו הזקנים בוכים, היה רבי פוסק מלדרוש, וכשהיו פוסקים מלבכות, היה חוזר ודורש, ולכן לא היה דורש אלא עשרים וארבעה מעשים. אבל רבי יוחנן, מכיון שלא היה סמוך לחורבן בית המקדש, לא היו שם זקנים שהיו זוכרים, והיה רבי יוחנן דורש והולך, ולא היה פוסק מלדרוש, ולכן היה דורש שישים מעשים.
במקבילה באיכה רבה ב,ד נאמר: רבי יוחנן הוה דרש שיתין אפין (אופנים) ב"בילע ה' ולא חמל", ורבי הוה דריש עשרים וארבעה אפין, ולא דרבי יוחנן יתיר על רבי, אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית, היה נזכר, והיה דורש ובוכה ומתנחם.
ובמקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ב נאמר: רבי היה דורש "בילע ה'" עשרין וארבע אפין, ורבי יוחנן הוה דריש אשיתין אפין. לאו רבי יוחנן רבא מן דרבי, אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן בית המקדש, היה נזכר, והיה דורש ובוכה ומתנחם וחוזר ובוכה ומתנחם ופוסק, ורבי יוחנן על ידי שלא היה סמוך לחורבן בית המקדש, היה דורש והולך ולא פוסק.
לפי הירושלמי היו הזקנים בוכים, ולפי המדרש היה רבי עצמו בוכה.
סיפור זה על רבי ורבי יוחנן שדרשו בענין חורבן בית המקדש, המובא בירושלמי כאן, מובא במקבילה באיכה רבה בסיומם של דברים על חורבן בית המקדש, ולפני תחילתם של דברים על חורבן ביתר, המובאים בירושלמי להלן. אפשר שכשהעתיקו לפסקה כאן, שכותרתה "ונלכדה ביתר", את הדברים על חורבן ביתר, העתיקו עימם גם את הסיפור הזה שאינו שייך לכאן.
אלא שקשה לקבל מה שאמרו שרבי היה סמוך לחורבן הבית ושהיו זקנים בימי רבי שהיו זוכרים את המאורעות מימי חורבן הבית, שהרי המסופר בזה על רבי היה יותר ממאה שנה לאחר חורבן הבית. ולכן נראה שיש לגרוס בירושלמי כאן שרבי היה סמוך ל"חורבן ביתר" במקום "חורבן הבית", וסיפור זה על רבי ורבי יוחנן שדרשו בענין חורבן ביתר הוא פתיחה לדברים על חורבן ביתר המובאים להלן בירושלמי ובמקבילה באיכה רבה, שתחילתם דרשותיהם של רבי ורבי יוחנן על "הקול קול יעקב".
• • •
תני – שנוי (שנו ברייתא): אמר רבי יהודה בירבי אלעאי (תנא בדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא): ברוך (מילה זו מיותרת. - אפשר שמילה זו היא פתיחתה של תפילה לציון תחילתם של דברי דרשה ופרשנות לתורה. ראה י' היינימן, "התפילה בתקופת התנאים והאמוראים: טיבה ודפוסיה", עמודים 160-161) רבי (רבי עקיבא) היה דורש (את הכתוב שאמר יצחק ליעקב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז,כב) - קולו של יעקב צווח (צועק) ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתתר – כך נתנבא יצחק על יעקב, כשראה בנבואה את נפילת ביתר. לפי חכמינו, הרומאים, שלכדו את ביתר, הם מזרעו של עשיו, ומלכות רומי נקראת בפי חכמינו 'אדום' (הוא עשיו).
בבראשית רבה סה,כא נאמר: ...ומה הם אומרים? - ברוך... אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: רבי היה דורש: "הקול קול יעקב" - קולו של יעקב מצווח ממה שעשו לו הידיים ידי עשיו. אמר רבי יוחנן: ("הקול קול יעקב" -) קולו של (יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של) אדריינוס קיסר (של רומי), שהרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם (מישראל).
מקור הברייתא בירושלמי כאן הוא בבראשית רבה.
ובמקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ב נאמר: רבי היה דורש: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" (בראשית כז,כב), קולו של יעקב צווח ממה שעשו ידי עשיו בביתר. ורבי יוחנן היה דורש: קול אדריינוס קיסר שהרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם.
ובמדרש שכל טוב בראשית פרק כח נאמר: רבי יהודה בר אלעאי בשם רבי היה דורש: קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו הידיים ידי עשיו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו.
לפי הירושלמי, יעקב צווח ממה שעשה עשיו בביתר, ולפי מדרש שכל טוב, יעקב צווח ממה שעשה עשיו בחורבן הבית.
בירושלמי מובאת דרשת רבי יוחנן להלן. אפשר ש'רבי' שהיה דורש הוא רבי יהודה הנשיא, והובאו דרשותיהם של רבי ורבי יוחנן על "הקול קול יעקב", לאחר שסופר על דרשותיהם ב"בילע ה' ולא חמל". אבל רבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי יהודה ברבי אלעאי, ולכן אין לומר, שאמר רבי יהודה בר אלעאי בשם רבי יהודה הנשיא.
אפשר שהמילה "ברוך" הכתובה בנוסח הירושלמי נשתבשה מהמילה "בשם", כמו בנוסח מדרש שכל טוב. ואפשר שהמילה הזאת נשתרבבה מדרשה קודמת, שהובאה בבראשית רבה בסמוך לפני הדרשה שהובאה כאן.
בבבלי גיטין נז,ב אמרו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כז) - "הקול" זה אדריינוס (צריך לומר: טריינוס) קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים שישים ריבוא על שישים ריבוא כפליים כיוצאי מצרים; "קול יעקב" - זה אספסיינוס (צריך לומר: אדריינוס) קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות ריבוא, ואמרי לה: ארבעת אלפים ריבוא; "והידיים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
• • •
תני – שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי (מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא): עקיבה רבי היה דורש (את הכתוב): "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד,יז) - דרך כוזבא מיעקב – אל תקרא 'כוכב' (בארמית 'כוכבא') אלא 'כוזב' ('כוזבא'). כך נתנבא בלעם על ישראל, לפי דרשתו של רבי עקיבא, שיעמוד מהם בר כוזבא (שנקרא על פי דרשה זו בשם 'בר כוכבא') ויילחם ברומאים וינצח אותם (ככתוב שם: "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו, וישראל עושה חיל" (במדבר כד,יח), ואדום היא רומי). רבי עקיבא החשיב את בר כוזבא המלך המשיח, כמסופר להלן, ולכן דרש עליו כתוב זה, שנאמר על המלך המשיח.
ומספרים: רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר – רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוזבא, היה אומר (עליו): דין הוא מלכא משיחא! – זה הוא המלך המשיח! - אמר ליה (לרבי עקיבא) רבי יוחנן בן תורתא (תנא בדור השלישי): עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ואדיין (ועדיין) בן דוד לא יבא (במקבילה באיכה רבה: אינו בא) – אפילו תהיה קבור באדמה כשתמות ויצמחו מן האדמה עשבים בלחייך, עדיין לא יבוא משיח בן דויד, שיעברו ימים רבים עד שיבוא המשיח, ולכן אין לך להחשיב את בר כוזבא המלך המשיח.
רבי עקיבא החשיב את בר כוזבא המלך המשיח, משום שכבש את ירושלים מידי הרומאים והקים בה שלטון במשך שנתיים שלוש.
בדברים רבה א,כ נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד מתי משועבדים אנו בידו (של עשיו)? - אמר להם: עד שיבוא אותו היום שכתוב בו: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" וגו' "והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל" (במדבר כד), כשיצא כוכב (של אש) מיעקב וישרוף קשו של עשיו. מניין? - שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" וגו' (עובדיה א), אמר הקב"ה: אותה שעה אני מופיע מלכותי ואמלוך עליכם, שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון" וגו' "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א).
ובמדרש תנחומא (בובר) הוספה לפרשת דברים סימן ו נאמר: "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל" (דברים ב,ה) - רבי שמואל (בר נחמן) אומר: עד שיבוא אותו שכתוב בו "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד,יז), זה מלך המשיח.
רבי יוחנן בן תורתא הוא שאמר, שבית המקדש השני חרב מפני שהיו שונאים איש את רעהו (תוספתא מנחות יג,כב; ירושלמי יומא א,א; בבלי יומא ט,א-ב). כיון שעדיין לא עשו תשובה ועדיין שונאים אלו לאלו שנאת חינם, לכן אמר רבי יוחנן בן תורתא לרבי עקיבא שעדיין בן דוד אינו בא.
• • •
אמר רבי יוחנן – רבי יוחנן היה דורש (את הכתוב שאמר יצחק ליעקב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו" (בראשית כז,כב): קול אדריינוס קיסר הורג בביתתר שמונים אלף ריבוא – קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של אדריינוס קיסר של רומי, שהרג בביתר שמונים אלף ריבוא בני אדם מישראל. כך נתנבא יצחק על יעקב, כשראה בנבואה את נפילת ביתר.
ומספרים על בן כוזבה: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוג (זוגות) של תוקעי קרנות (מפקדי יחידות הצבא הרומאי היו להם חצוצרות לתקוע בהן, כדי להורות לחייליהם את מהלך הקרב) היו מקיפין את ביתתר (במקבילה באיכה רבה: צרים על ביתר) – כדי לכובשה, וכל אחד ואחד (מהם) היה ממונה על כמה חיילות. והיה שם בן כוזבה, והיה (והיו) לו מאתים אלף מטיפי אצבע – חיילים שנתנו את אצבעם באש עד שהטיפה (טפטפה) שלוש טיפות של דם בתוך האש (אוצר המדרשים עמוד תסא), ובמקבילה באיכה רבה: מקוטעי אצבע – חיילים שהראו את גבורתם ואומץ ליבם על ידי שקטעו (קצצו) בעצמם אחת מאצבעותיהם. בן כוזבה קיבל לצבאו רק חיילים כאלה. שלחו חכמים ואמרו לו (לבן כוזבה): עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין? - אמר להן (בן כוזבה לחכמים): וכי היאך איפשר לבודקן – כיצד אבחן את הבאים לצבא, אם גיבורים ואמיצי לב הם? - אמרו לו (חכמים לבן כוזבה): כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון – מי שאינו עוקר מן האדמה עץ ארז תוך כדי רכיבה מהירה, לא יהיה נכתב (נמנה) באיסרטיא (הגרסה במקבילה באיכה רבה: באיסטרטיא - בצבא) שלך. עשה כך, והיו לו מאתים אלף כך (מטיפי / מקוטעי אצבעות) ומאתים אלף כך (עוקרי ארזים). וכד דהוה נפק לקרבא – וכשהיה (בן כוזבה) יוצא לקרב (להילחם ברומאים), הוה אמר – היה אומר: ריבוניה דעלמא – ריבונו של עולם (האלוהים), לא תסעוד – אל תעזור (לנו לנצח בקרב), ולא תכסוף – ואל תבייש (אותנו ליפול בקרב); והגרסה במקבילה באיכה רבה: ולא תסכיף – לא תרפה את ידינו, או: לא תסגף ותצער אותנו; כלומר, אל תתערב כלל במלחמתנו, ותושיע לנו ידנו, וזהו שאמר הכתוב: "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו" (תהילים ס,יב) – תעזבנו ואל תעזור לנו כנגד אויבינו, ואין אנו צריכים שתצא בצבאותינו, שאין לנו צורך בעזרתך, שהיה בן כוזבה סומך על כוחו וגבורתו (בפסוק שלפניו כתוב: "מי יובילני עיר מצור, מי נחני עד אדום", הרי שמדובר במלחמה באדום, שהיא רומי).
במקבילה באיכה רבה נאמר: מה היה כוחו של בן כוזבא? - אמרו: בשעה שיוצא למלחמה, היה מקבל אבני בליסטרא (אבני קלע שזרקו עליו האויבים) באחת מארכובותיו (ברכיו), והיו ניתזות (נזרקות למרחק) ממנו והולכות והורגות כמה אנשים.
בבבלי גיטין נז,א סיפרו: אמרו לו לקיסר: מרדו בך היהודים! עלה עליהם (הקיסר). היה ביניהם (בין היהודים) אדם אחד בר דרומא, שהיה קופץ מיל והורג בהם (ברומאים). נטל הקיסר את כתרו והניחו על גבי קרקע, אמר: ריבונו של עולם, אם נוח לך, אל תמסרני, אותי ואת מלכותי, בידו של אדם אחד. הכשילו פיו לבר דרומא, ואמר: "הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו" (תהילים ס). - דויד נמי אמר הכי! - דויד אתמוהי קא מתמה. נכנס לבית הכיסא, בא דרקון (נחש) ושמט את כרכשתו (המעי התחתון שלו) ומת. אמר (הקיסר): הואיל ונעשה לי נס, אניחם פעם זו. הניחם והלך. קפצו ואכלו ושתו והדליקו נרות (לשמוח), עד שנראה (לחיילים הרומאים) חותם הטבעת בריחוק מיל (רש"י: מי שהיתה לו צורה בטבעתו היה מכירה בריחוק מיל מן העיר לאור הנרות). אמר (הקיסר): שמחים בי היהודים. חזר ובא עליהם...
אפשר שבר דרומא הוא כינוי לבן כוזבא, שהיה בן הדרום של ארץ ישראל. גם גבורתו ופרשת מותו על ידי נחש דומים לסיפור בן כוזבא.
בבבלי שאלו 'דויד נמי אמר הכי!', משום שפירשו, שאמר דויד מזמור זה כשהיה יוצא לקרב. אבל בירושלמי לא שאלו כך, משום שלפי מדרש תהילים ס,ג, אמר דויד מזמור זה בנבואה על המלחמות בימות המשיח, שיעמדו ישראל בצרה גדולה, ויאמרו "הלא אתה אלוהים זנחתנו" (כמו שאמר בן כוזבא).
בבבלי שם אמרו: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף קרני מלחמה (תוקעי קרנות) נכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמם ונפל לים הגדול.
• • •
ומספרים עוד על בן כוזבא: שלש שנים ומחצה עשה (שהה) אדריינוס מקיף (צר) על ביתתר – ולא היה יכול להחריבה (תקופת הזמן המוזכרת היא של כל תקופת המרד, ואילו המצור על ביתר היה רק בשנה האחרונה למלחמה), והוה (והיה שם) רבי אלעזר המודעי (תנא בדור השני-השלישי) יושב (בתענית) על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים (האלוהים), אל תשב בדין היום! אל תשב בדין היום! – אל תדון אותנו, שבשעה שישראל יוצאים למלחמה בית דין של מעלה יושבים עליהם אם לנצח אם להינצח (להיות מנוצח) (ירושלמי שבת ב,ו), ואם ישב האלוהים בדין עליהם, שמא ידון אותם שינוצחו במלחמה ותיפול העיר ביד האויב. או הפירוש: אל תשב בדין עם בן כוזבא, על שהיה בן כוזבא יוצא למלחמה ואומר: "הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו" (אוצר המדרשים).
בעא אדריינוס מיזל ליה – ביקש אדריינוס לחזור לו (לארצו), כיון שלא היה יכול לכבוש אותה. אמר ליה חד כותיי – אמר לו (לאדריינוס) כותי (שומרוני) אחד: לא תיזיל לך – לא תחזור לך, דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא – שאני אראה מה לעשות ולמסור בידך את העיר (ביתר). עאל ליה מן ביבא דמדינתא – נכנס לו (הכותי לתוך העיר) מן הביב של העיר (כדי שלא יראוהו שומרי העיר). עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי – נכנס (לבית המדרש) ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד ומתפלל (וידע הכותי, שכל זמן שרבי אלעזר המודעי מתפלל, אין אדריינוס כובש את העיר). עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה – עשה עצמו (הכותי כאילו) לוחש לו (לרבי אלעזר המודעי) בתוך אוזנו (ולא הרגיש בו רבי אלעזר).
חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא – ראוהו (את הכותי) בני העיר והביאוהו אצל בן כוזבא. אמרון ליה – אמרו לו (בני העיר לבן כוזבא): חמינן ההן סבא (צריך לומר כמו באוצר המדרשים עמוד רמז: כותיי (במקום 'סבא'. באוצר המדרשים עמוד תסא 'סבא' הוא כינוי לרבי אלעזר המודעי)) משתעי לחביבך – ראינו את זה הכותי מדבר אל דודך (רבי אלעזר המודעי). אמר ליה – אמר לו (בן כוזבא לכותי): מה אמרת ליה ומה אמר לך? – מה אמרת לו (לרבי אלעזר) ומה אמר (רבי אלעזר) לך? - אמר ליה – אמר לו (הכותי לבן כוזבא): [אין (מילה זו נוספה על פי מסירה אחרת)] אנא אמר לך, מלכא קטל לי – אם אני אומר לך (מה אמרתי לרבי אלעזר ומה אמר רבי אלעזר לי), המלך (אדריינוס קיסר) יהרוג אותי, ואי לא אנא אמר לך, את קטל יתי – ואם אין אני אומר לך, אתה (בן כוזבא) תהרוג אותי. טב לי מלכא קטל יתי ולא את – מוטב לי שהמלך יהרוג אותי ולא אתה תהרוג אותי (ולכן אני אומר לך). - אמר ליה – אמר לו (הכותי לבן כוזבא): אמר לי דאנא משלים מדינתא – אמר לי (רבי אלעזר) שאני (רבי אלעזר) אמסור את העיר (ביד אדריינוס).
אתא גבי רבי אלעזר המודעי – בא (בן כוזבא) אצל רבי אלעזר המודעי, אמר ליה – אמר לו (בן כוזבא לרבי אלעזר): מה אמר לך הדין כותייא? – מה אמר לך הכותי הזה? - אמר ליה – אמר לו (רבי אלעזר לבן כוזבא): לא כלום – לא אמר לי דבר. - אמר לו (בן כוזבא לרבי אלעזר): מה אמרת ליה? – מה אמרת לו (לכותי)? - אמר ליה – אמר לו (רבי אלעזר לבן כוזבא): לא כלום – לא אמרתי לו דבר. יהב ליה חד בעוט וקטליה – נתן לו (בן כוזבא לרבי אלעזר) בעיטה אחת (ברגלו, שבעט בו) והרגו (שלא האמין לרבי אלעזר, והיה סבור שביקש רבי אלעזר למסור את העיר, ונתמלא כעסו עליו).
מיד יצאת בת קול (קול מן השמים) ואמרה: "הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרועו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה" (זכריה יא,יז) – "רועי האליל" זה הוא בן כוזבא (אוצר המדרשים), "חרב על זרועו ועל עין ימינו" – הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם – שהיה רבי אלעזר מגן על כל ישראל בכוח תפילתו, והיה מאיר את עיניהם באור תורתו, לפיכך זרועו של אותו האיש (של בן כוזבא) יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה – שייענש בן כוזבא מידה כנגד מידה, כפי שנרמז בכתוב הזה. מיד נלכדה ביתתר ונהרג בן כוזבה – באוצר המדרשים נאמר: באותה שעה זימן הקב"ה לבן כוזבא צפעוני (נחש ארסי) אחד שהמית אותו, מיד ניתנה המדינה (העיר) ביד אדריינוס והרג בה.
במקבילה באיכה רבה גרסו: ...הלכו ואמרו לו לבן כוזבא: דודך רבי אלעזר מבקש למסור את העיר לאדריינוס. שלח והביאו אצלו אותו כותי. אמר לו: מה אמרת לו (לרבי אלעזר)? - אמר לו: אם אומר לך, יהרגני המלך, ואם לא אומר לך, אתה תהרגני, מוטב שתהרגני משיהרגני המלך ולא יתפרסמו מסתורין (סודות) של המלך. היה בן כוזבא סבור בדעתו שביקש (רבי אלעזר המודעי) למסור את העיר. כיון שסיים רבי אלעזר את תפילתו, שלח והביאוהו אצלו. אמר לו: מה אמר לך אותו כותי? - אמר לו: איני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום, שהייתי עומד בתפילתי, ואיני יודע מה אמר (ויש שגרסו: אמר לו: לא ראיתי את האיש הזה)...
וממשיכים ומספרים על בן כוזבא: אתון טעינין רישיה גבי אדריינוס – באו טעונים (נושאים) ראשו (של בן כוזבא) אצל אדריינוס. אמר לון – אמר להם (אדריינוס): מאן קטל הדין? – מי הרג אותו (את בן כוזבא)? (מי הצליח להרוג גיבור שכמותו?) - אמר ליה חד כותייא – אמר לו כותי אחד (לאדריינוס): אנא קטלתיה – אני הרגתי אותו. - אמר ליה – אמר לו (אדריינוס לכותי): חמי לי פטומיה – הראה לי את גופתו (של בן כוזבא, כדי לבדוק אותו, שלא האמין לו). חמי ליה פטומיה – הראה לו (הכותי) את גופתו. אשכח חכינה כריכה עלוי – מצא (אדריינוס) שהיה נחש כרוך (מפותל) עליו (על גופתו, והבין שהנחש הרגו). אמר (אדריינוס): אילולי אלהא דקטליה, מאן הוה יכיל קטליה – אם לא אלוהים שהרג אותו (על ידי הנחש ששלח ה' להורגו), מי היה יכול להורגו (שלא נהרג בידי אדם), וקרא עלוי – וקרא (אדריינוס) עליו (על בן כוזבא) את הכתוב (בשירת 'האזינו'): "אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם" (דברים לב,ל) – כך אומרים הגויים שניצחו את ישראל, שלא היה הדבר מתארע כך, אילו לא מסר ה' את ישראל והסגירם ביד הגויים.
במקבילה באיכה רבה גרסו: ...אמר ליה חד גונתאי (בן עם הגותים): אנא קטלתיה לדין. אמר ליה: זיל ואייתיה לי. אזל ואייתיה, ואשכח עכנא (נחש) כריכא על צואריה.
ובמקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ...אמרין: חד גונתיי (בן עם הגותים) קטליה. לא האמין להון, אמר להון: אזלון אייתון לי פטומיה. אזלון ואייתון ליה פטומיה, ואשכח חכינא כריכא על ארכובתיה.
ומספרים על לכידת ביתר: והיו (חייליו של אדריינוס) הורגין בהם (בבני העיר ביתר) והולכין, עד ששקע הסוס בדם (של הרוגי ביתר) עד חוטמו (אפו). והיה הדם מגלגל (סוחף) סלעים משאוי (משא של) ארבעים סאה, עד שהלך הדם בים (התפשט הדם בתוך הים) ארבעת (ארבעה) מיל. אם תאמר: שהיא (ביתר) קרובה לים, - והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל! – ואף על פי כן, הגיע הדם של הרוגי ביתר עד הים.
אמרו: שלש מאות מוחי תינוקות מצאו (בביתר) על אבן אחת – שרוצצו את ראשיהם על האבן, ומצאו (בביתר) שלש קופות (סלים) של קצוצי תפילין (בתים של תפילין, שמונחות בהם הפרשיות) של תשע תשע סאין – תשע סאים בכל סל, ויש אומרים: מצאו תשע קופות של קצוצי תפילין של שלש שלש סאין – שלוש סאים בכל סל.
במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ומצאו שלוש מאות קופות של קצוצי תפילין, וכל קופה מחזקת שלוש סאין, הרי תשע מאות סאין.
ובאליהו רבה פרשה כח נאמר: שלוש מאות קופות של תפילין מצאו בביתתר, כל אחת ואחת מחזקת שלוש סאין. כשאתה בא לידי חשבון, את מוצא תשע מאות סאין של תפילין.
לפי זה, נראה שיש לגרוס בירושלמי כאן: ומצאו שלוש מאות קופות של קצוצי תפילין של תשע תשע סאין, ויש אומרים: תשע מאות של שלוש שלוש סאין.
ובבבלי גיטין נח,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר. רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: שלוש קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא: ארבעים קופות של שלוש שלוש סאין. אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח של תינוקות נמצאו על אבן אחת (רש"י: בחורבן בית ראשון). עולא אמר: תשעה קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא שילא בר מרי: מאי קראה? "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך" וגו', "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" (תהילים קלז,ח-ט).
במדרש תהילים קכא,ג נאמר: "בת בבל השדודה" וגו' (תהילים קלז,ח), למה קרא את אדום בת בבל (בפסוק שלפניו נאמר: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה")? - בבל החריבה הבית, ואדום החריבה הבית, מה שעשתה זו עשתה זו, לכך נאמר: "בת בבל".
ובירושלמי יבמות ט,ז ובמדרש תהילים קלז,יא נאמר: "בת בבל השדודה" - וכי בת בבל היתה? - אלא שעשתה כמעשה בבל.
לפי זה, אין הפסוקים בתהילים קלז מדברים בחורבן בית ראשון אלא בחורבן ביתר, שלא כרש"י בגיטין (ואולי נפל שיבוש ברש"י והוחלף 'ביתר' ב'בית ראשון').
• • •
ומספרים על ביתר: תני – שנוי (שנו ברייתא): רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא, תנא בדור הרביעי) אומר: חמש מאות בתי סופרים (בתי ספר, שבהם היו מלמדים קריאה לילדים) היו בביתתר, והקטן שבהן (שבבתי הספר) אין (לא היה) פחות מחמש מאות תינוקות (ילדים תלמידים), והיו (התינוקות) אומרים: אם באו (יבואו) השונאים עלינו, במכתובים (מכתבים – קנים מחודדים לכתיבה על השעוה של הלוח או הפנקס) הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים (דוקרים, מעוורים) את עיניהם. וכיון שגרמו העונות (ובאו השונאים עליהם), היו (השונאים) כורכים (עוטפים) כל אחד ואחד (מהתינוקות) בספרו ושורפין אותו, ומכולם לא נשתייר אלא אני (רבן שמעון בן גמליאל, המספר סיפור זה). וקרא על גרמיה – וקרא (רבן שמעון בן גמליאל) על עצמו (את הכתוב בקינה על החורבן): "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג,נא) – שהיו עיניו בוכות בדמעה (-'עיני עוללה'), מפני שנשאר לבדו (-'לנפשי') מכל בני עירו.
במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ... אמר רבי שמעון בן גמליאל: אני הייתי הקטן שבהם, ולא נשתייר מהם אלא אני...
בבבלי גיטין נח,א אמרו: אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג)? - ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחד ואחד היו בו ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבם, וכשהיה אויב נכנס לשם, היו דוקרים אותו בחוטריהם (מקלות דקים, שמראים בהם לתינוקות את האותיות בספרים בשעת קריאה), וכשגבר אויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש.
• • •
ומספרים על הרוגי ביתר: כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, מהלך שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טיבריא לציפורי (כמרחק שיש בין הערים הללו), והקיפו (את הכרם סביב) גדר מהרוגי ביתתר מלא קומה ופישוט ידיים – הגדר היתה גבוהה מלוא גובהו של איש, כשידיו פשוטות כלפי מעלה. ולא גזר עליהם שיקברו (נתן צו שלא ייקברו), עד שעמד מלך אחר (אנטונינוס) וגזר עליהם שיקברו.
אמר רב חונה: משניתנו הרוגי ביתתר לקבורה, נקבעה (קבעו חכמים בברכת המזון) הטוב והמטיב, הטוב - שלא נסרחו (שלא הסריחו, אף על פי שלא נקברו), והמטיב - שניתנו לקבורה.
בתוספתא ברכות ו,א שנו: ברכת הזימון מן התורה, שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזימון, "את ה' אלוהיך" - זו ברכה ראשונה, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו ירושלים, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך" זו - 'הטוב והמטיב'.
ובבבלי ברכות מח,ב אמרו: תנו רבנן: מניין לברכת המזון מן התורה? - שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח) - זו ברכת הזן, "את ה' אלוהיך" - זו ברכת הזימון, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו 'בונה ירושלים', וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג), "אשר נתן לך" - זו 'הטוב והמטיב'. רבי אומר: "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן, אבל ברכת הזימון - מ"גדלו לה' איתי" (תהילים לד) נפקא, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו 'בונה ירושלים', וכן הוא אומר: "ההר הטוב הזה והלבנון", 'הטוב והמטיב' - ביבנה תיקנוה.
ובירושלמי ברכות ז,א אמרו, שרבי ישמעאל אמר, ש'הטוב והמטיב' מן התורה.
הרי שנחלקו תנאים בברכת הטוב והמטיב, אם היא מן התורה או שחכמים תיקנוה.
ובבמדבר רבה כג,ז ובמדרש תנחומא פרשת 'מסעי' סימן ו נאמר: ילמדנו רבנו, עד שלא נכנסו ישראל לארץ, כיצד היו מברכים על המזון? - כך שנו רבותינו: עד שלא נכנסו ישראל לארץ, היו מברכים ברכה אחת 'הזן את הכל'. משנכנסו לארץ, היו מברכים 'על הארץ ועל המזון'. משחרבה ירושלים, הוסיפו 'בונה ירושלים'. משנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו 'הטוב והמטיב', 'הטוב' - שלא הסריחו, 'והמטיב' - שניתנו לקבורה.
שמונה עשר מיל, כמן טיבריא לציפורי
לפי מה שאמרו ירושלמי סנהדרין ג,ב, יש מן טיבריא לציפורי דרך היישוב משכנא שישה עשר מיל. הסיבה לקביעות השונות של המרחק בין שתי הערים היא התפצלותה של הדרך באמצעיתה. זרוע אחת פנתה לטיבריא דרך משכנא, ומשם אורך הדרך שישה עשר מיל, והשנייה דרך מקום אחר, ומשם אורך הדרך שמונה עשר מיל.
• • •
ומספרים על ביתר: תני – שנוי (שנו ברייתא): רבי יוסי אומר: חמשים ושתים שנה עשת (עשתה, שהתה) ביתתר לאחר חרבן בית המקדש – שלא חרבה כשחרב הבית.
ולמה חרבה (ביתר)? - על שהדליקה נירות לאחר (במקבילה באיכה רבה: על) חורבן בית המקדש – משום ששמחה ביתר לאידה של ירושלים.
ולמה הדליקה נירות (על חורבן בית המקדש)? - שהיו בולווטי (חברי מועצת העיר של) ירושלים יושבים באמצע המדינה (העיר ירושלים), וכדו דהוון חמיי בר נש סליק לירושלם – וכאשר היו רואים אדם (מאנשי ביתר) עולה (לרגל) לירושלים (להתפלל), הוון אמרין ליה – היו אומרים לו (אנשי מועצת העיר לאדם העולה): בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכונטס ובולבוטס – מפני ששמענו עליך שאתה מבקש להיעשות (להתמנות בעירך) מושל (ראש הנהגת העיר) או יועץ (חבר הנהגת העיר, לכן פנינו אליך, כדי לסייע לך להתמנות. והיתה כוונתם לרעה ליטול ממנו ממון על כך (ראה בראשית רבה עו,ו)). והוא אמר לון – והוא היה אומר להם: לית בדעתי – אין בדעתי (להיעשות מושל או יועץ). במקבילה באיכה רבה: אמרין ליה – היו אומרים לו (אנשי מועצת העיר לאדם העולה): בדיל דשמעינן עלך דאת בעי מזבנה אוסייא דילך – מפני ששמענו עליך שאתה מבקש למכור את האחוזה (נחלה) שלך (לכן פנינו אליך, כדי לסייע לך למכור, והיתה כוונתם לרעה ליטול ממנו ממון על כך). והוא אמר לון – והוא היה אומר להם: לית בדעתי – אין בדעתי (למכור את הנחלה שלי). והוה חבריה אמר ליה – והיה חברו (של חבר מועצת העיר) אומר לו (לחבר מועצת העיר): מה את בעי מן דין – מה אתה מבקש מזה (מהאדם העולה, שימכור את הנחלה שלו), כתוב ואנא חתם – כתוב (שטר מכירה מזויף, שמכר לך האדם העולה את הנחלה שלו) ואני אחתום (על השטר כעד). והוה כתיב וחבריה חתם – והיה (חבר מועצת העיר) כותב (שטר מכירה) וחברו חותם, והוון משלחין אוניתא לבר בייתה – והיו (אנשי מועצת העיר) שולחים את שטר המכירה לבן ביתו (בן משק ביתו, הממונה על ביתו של האדם העולה), ואמרון ליה – ואומרים לו (לבן ביתו של האדם העולה): אין אתא פלניא מיעול לאוסייא דידיה – אם יבוא פלוני (האדם העולה) להיכנס לנחלה שלו, לא תשבקיניה, דהיא זבינה גבן – אל תניחוהו (להיכנס לנחלה), משום שהיא (הנחלה) מכורה לנו (שפלוני מכרה לנו בעדים). וכיון דהוה שמע מינהון כן – וכיון שהיה (האדם העולה) שומע מהם כך (מה שעוללו לו), הוה אמר – היה אומר (על עצמו בלשון נקייה): הלוואי איתבר ריגליה דההוא גברא, ולא סלק לירושלם – הלוואי נשברה רגלו של אותו איש (שלי), ולא עלה (עליתי) לירושלים (שאם לא הייתי עולה, לא אירע לי כך). הדא הוא דכתיב – זה הוא שכתוב (בקינה על החורבן): "צדו צעדינו מלכת ברחובותינו, קרב קיצנו מלאו ימינו" (איכה ד,יח), - אנשי ביתר היו קוראים על ירושלים את הפסוק הזה לאחר שחרב בית המקדש: "צדו צעדינו" - אצדי אורחתיה דההוא בייתא – שממו (חרבו) דרכיו של אותו בית (המקדש, שלא הלכו אנשים שם), "קרב קצינו" - קרב קיציה דההוא ביתא – קרב קיצו (סופו) של אותו בית, "מלאו ימינו" - מלא יומוי דההוא בייתא – מלאו ימיו (נשלם זמנו) של אותו בית. אוף אינון לא נפקון טבאות – אף הם (אנשי ביתר, ששמחו לאידה של ירושלים שחרבה) לא יצאו היטב (אלא נענשו), משום שנאמר: "שמח לאיד לא ינקה" (משלי יז,ה) – מי ששמח לאסון שבא על חברו, לא יינקה מן העונש (לא יצא נקי מבלי להיענש). ולכן חרבה ביתר.
במקבילות באיכה רבה ב,ד ו-ד,כא ובאיכה רבה (בובר) פרשה ב ובאוצר המדרשים עמוד רמז הובא הסיפור הזה בכמה שינויים.
יש ללמוד מסיפור זה, שירושלים חרבה בגלל המציאות החברתית של ימי מלחמת החורבן, כשגדולי המדינה עשו שימוש לרעה במעמדם בהנהגת הציבור לשם עושק וחמס.
חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן הבית
מקור דבריו של רבי יוסי שאמר, שביתר חרבה חמישים ושתיים (נ"ב) שנה לאחר חורבן הבית, הוא בברייתא של סדר עולם, ששנה רבי יוסי.
בסדר עולם רבה פרק ל נאמר: רבי יוסי אומר... מפולמוס (מלחמה) של אספסיינוס (מרד החורבן) עד פולמוס של קיטוס (המרד בימי טריינוס) כ"ד, ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא (מרד בר כוכבא) י"ו שנה, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה, נ"ב שנה אחר חורבן הבית.
המספרים שנזכרו בסדר עולם אינם מכוונים, שכן כ"ד ו-י"ו ו-ב' אינם עולים נ"ב.
בילקוט שמעוני דניאל תתרסו נאמר: מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס חמישים ושתיים שנה, מפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא י"ז שנה, מלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.
לפי גרסת הילקוט בסדר עולם, המנין של חמישים ושתיים שנה אינו מחורבן הבית עד חורבן ביתר, אלא מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס. בילקוט לא נזכר מנין השנים שחרבה ביתר לאחר חורבן הבית.
במשנה סוטה ט,יד שנו: בפולמוס של אספסיינוס (במלחמת אספסיינוס על ירושלים, לפני חורבן הבית השני) גזרו (חכמים) על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של קיטוס (שר צבאו של טריינוס, שנלחם ביהודים שמרדו בו. רש"י: ובין זה לזה היו חמישים ושתיים שנה, כדאמר בסדר עולם) גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון (במלחמת אדריינוס על ביתר בימי בר כוכבא) גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר.
גם לפי רש"י בסוטה, הגרסה בסדר עולם היא: מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס חמישים ושתיים שנה, כגרסת הילקוט.
רש"י בסנהדרין צז,ב אומר: ומצינו בסדר עולם: מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של קיטוס - י"ב שנה, ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא - י"ז שנים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.
לפי גרסת הילקוט בסדר עולם ורש"י בסוטה, יש לתקן בדברי רש"י בסנהדרין: מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של קיטוס - נ"ב (ולא: י"ב) שנה.
ברוב הספרים החליפו קיטוס בטיטוס, והשם הנכון הוא קיטוס.
הגרסה הנכונה בסדר עולם היא: מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס נ"ב שנה, מפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ז (ולא: י"ז) שנה, מלכות בן כוזיבא שלוש (ולא: שתי) שנים ומחצה.
המנין של שלוש שנים ומחצה למלכות בן כוזיבא נזכר בירושלמי לעיל: שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתתר.
פולמוס של אספסיינוס (ג'תתכ"ו - ג'תת"ל, 66-70 למנינם) - המרד הגדול שבו חרב בית המקדש השני. המלחמה נקראת על שמו של אספסיינוס, משום שעמד בראש הצבא הרומי בזמן המלחמה מתחילתה. בסופה של המלחמה, שבו נכבשה ירושלים וחרב הבית, אספסיינוס נעשה קיסר, וטיטוס עמד בראש הצבא הרומי.
פולמוס של קיטוס (ג'תתע"ז, 117 למנינם) - על שם לוסיוס קוויטוס (קיטוס), שהיה שר צבאו של טריינוס קיסר רומי, ודיכא ביד חזקה את מרידת היהודים בין הנהרות (מסופוטמיה) וערך בהם טבח (116-117 למנינם), ואחר כך נתמנה על ידי טריינוס לנציב בארץ ישראל כדי לדכא את מרידת היהודים בארץ ישראל. מרידה זו היתה בעת מרד היהודים בתפוצות בימי טריינוס (115-117 למנינם). המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל בעת נציבותו של קיטוס (דיכוי המרידה בארץ ישראל והרדיפות וגזרות הדת והעונשים שבאו עם הדיכוי) הם 'פולמוס של קיטוס'.
הפולמוס האחרון (ג'תתצ"ב - ג'תתצ"ה, 132-135 למנינם) - מלחמת בר כוכבא, שהיתה המלחמה הגדולה האחרונה בזמן המשנה. מרד בר כוכבא פרץ בגלל בנין ירושלים כעיר נוכרית והקמת מקדש אלילי בתוכה. המרד התחולל בעיקר ביהודה.
נמצא שביתר חרבה שישים וחמש שנים לאחר חורבן הבית (ולא: חמישים ושתיים שנה).
הדליקה נרות
בספרי זוטא פסקה יב נאמר: כיון שנתמנו הזקנים, הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה, בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה.
ובבראשית רבה לה,ג נאמר: אותם שבעת ימים (של חנוכת המזבח שעשו בימי שלמה המלך) היו ישראל אוכלים ושותים ושמחים ומדליקים נרות.
ובירושלמי סוכה ה,א מסופר: טריינוס הרשע, נולד לו בן בתשעה באב והיו (היהודים) מתענים, מתה בתו בחנוכה והדליקו נרות. שלחה אשתו ואמרה לו: עד שאת מכבש את הברבריים, בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך (שכשנולד הבן היו היהודים אבלים, וכשמתה הבת היו שמחים).
הרי שמדליקים נרות כששמחים.
בולווטי ירושלים
המועצה העירונית של ירושלים מילאה תפקידים ציבוריים כלל-לאומיים. היתה לה השפעה מכרעת במינויים של המנהיגות הציבורית בערי המדינה. סיפור זה מעלה את התמרמרותם של בני הערים כלפי בולווטי ירושלים שניצלו את זכותם למינויים כדי לרכוש רכוש ברחבי המדינה.
• • •
מספרים על שני אחים גיבורים (לפי המקבילה באיכה רבה, הם נלחמו בגדודי צבאו של אדריינוס, וזה היה בימי מרד בר כוכבא):
שני אחים הוון – היו בכפר חריבה (כפר חרובה, אולי בסביבות לוד), והוון רומיים אזלין עליהון ומקטלין לון – והיו הרומאים (גדודי צבאו של אדריינוס ששלח עליהם) הולכים עליהם (להרוג אותם), (והיו האחים יוצאים על הרומאים) והורגים אותם. ואמרין – ואמרו (הרומאים): כל סמא דמילתא ניתי כלילא על רישיהון (הגרסה במקבילה: נלבשינן כלילין ונעבדינן מלכין) – כל התקנה של הדבר (אין תקנה לדבר אלא) שנביא עטרה (וניתן אותה) בראשיהם (של האחים, ונעשה אותם מלכים, שניכנע להם). אמרין – אמרו (הרומאים): מבדקינן אוף חד זמן – נבדוק (נבחן וננסה את האחים אם יהרגו אותנו) עוד פעם אחת. הגרסה במקבילה באיכה רבה (בובר): כיון שגרמו העוונות אמרו נדבוק אף אחר (יש לגרוס: נבדוק אוף חד) זמן, שלח גייסות עליהון (שלח אדריינוס גדודי צבא עליהם). והגרסה במקבילה בילקוט שמעוני פרשת 'האזינו' רמז תתקמו: כיון שגרמו העוונות אמרו נבדוק חד זמן, שלח עליהון גייסות. מנפקין (הגרסה במקבילה: מן דנפקין) – כשיצאו (האחים על גדודי הצבא), פגע ביה (הגרסה במקבילה: בהון) חד סב – פגש בהם (באחים) זקן אחד, אמר לון – אמר להם (לאחים): ברייכון סעודינכון (הגרסה במקבילה: אלהכון יסעדינכון) – בוראכם (אלוהיכם) יעזור אתכם. אמר (הגרסה במקבילה: אמרו (לו האחים)): לא יסעוד – אל יעזור (לנו אלוהים), ולא יסמוך – אל יעזור (לנו אלוהים); והגרסה במסירה אחרת: ולא יכסוף; והגרסה במקבילה: ולא יסכיף – אל ירפה את ידינו, או: אל יסגף ויצער אותנו; כלומר, אל יתערב כלל במלחמתנו, ותושיע לנו ידנו, וזהו שאמר הכתוב: "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו" (תהילים ס,יב) – שהכשילם פיהם.
במקבילה באיכה רבה סיימו: מיד גרמו העוונות ויצאו ונהרגו. הלכו והביאו את ראשיהם (של האחים) אצל אדריינוס. אמר: מי הרג את אלה? - אמר לו גונתאי (בן עם הגותים) אחד: אני הרגתי אותם. - אמר לו (אדריינוס): לך והבא לי את גופותיהם. הלך והביא, ומצא (אדריינוס) נחש כרוך על צואריהם. אמר (אדריינוס): אילולי אלוהיהם של אלה שהרגם, מי היה יכול להרוג אותם? וקרא (אדריינוס) עליהם: "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" (דברים לב,ל).
הסיפור על שני האחים שהובא כאן דומה לסיפור על בן כוזבא שהובא לעיל. הסיפור הזה נשמט במסירה שלפנינו (דילוג מחמת דמיון תחילות: "שני אחים" - "שני ארזים"), ונוסף בידי מגיה.
• • •
ועוד מספרים: שני ארזים היו בהר המשחה (הר הזיתים בירושלים). בתחת אחד מהן היו מוכרין ארבע חנויות טהורות (הגרסה במקבילה באיכה רבה: ותחת אחד מהם היו ארבעים חנויות של מוכרי טהרות) – שמכרו בהן מאכלים טהורים, והאחד (הארז האחר) היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות (יונים רכות) בכל חדש וחדש – שהיו מקננים בענפי הארז יונים, ומהן היו מספיקין (נותנים לפי הצורך) קינים (זוגות של תורים ובני יונה) לכל ישראל – לכל מי שצריך להביא קורבנות עוף.
בירושלים מקום המקדש היו הרבה אוכלי תרומה וקודשים, והיו צריכים להקפיד על טהרה, ולכן היו בה חנויות של מוכרי טהרות.
• • •
טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקוע לקייטא כל ערובת שובא – הר (מבצר) שמעון (אזור במערב הרי ירושלים, שהיתה בו מצודה שנבנתה על ידי שמעון החשמונאי) היה מוציא (מנפיק) שלוש מאות גרבים (חביות של חרס) של מרקועים (חתיכות דקות ושטוחות של דגים) לקייצים (קוצצי תאנים, מייבשי תאנים) כל ערב שבת.
ולמה חרב (הר שמעון)? - יש אומרים: מפני הזנות. ויש אומרים: מפני שהיו משחקין בכדור.
במקבילה באיכה רבה גרסו: ולמה חרב? - אי תימא: משום זנות, והלא לא היתה (שם) אלא ריבה (נערה) אחת והוציאוה משם. ולמה חרב? - אמר רב הונא: משום שהיו משחקים בכדור בשבת.
במשנה שבת יא,ג שנו: הזורק בארץ ארבע אמות, חייב. זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות, פטור. חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות, חייב.
ובתוספתא שבת י,י שנו: כגון אלו שמשחקים בכדור ברשות הרבים, ויצאה כדור מתחת ידו של אחד מהם חוץ לארבע אמות, חייב.
דברי התוספתא מוסבים על דברי המשנה: חוץ לארבע אמות, כגון ששיחק בכדור ברשות הרבים, ויצאה כדור מתחת ידו של אחד מהם חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות, חייב.
הרי שהמשחק בכדור בשבת, יש חייב, ויש פטור ואסור.
אבל בספר "הרוקח" נכתב, שטור שמעון חרב מפני שהיו משחקים בכדור בשבת ובטלים מן התורה (שלא עסקו בתורה בשבת, כמו שאמרו בירושלמי שבת טו,ג: רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה).
בעיית משחקי הכדור בשבת קשורה כנראה לחיי היישוב היהודי בימי המרידות ברומאים. מחבר המסורת בירושלמי כאן ובאיכה רבה ראה במשחקי הכדור פסול בשל החיקוי של מנהגי האויב, הרומאים, בימי המרד, בשעה שהיהודים המורדים מצווים היו להתרחק מתרבות האויב ומסמליה.
טור שמעון הוא מבצר במערב הרי ירושלים שנבנה על ידי שמעון החשמונאי או יוחנן הורקנוס לכבוד אביו שמעון על גבעה המתנשאת מעל נחל שורק, והפך למקום יישוב בהמשך תקופת הבית השני ואולי בתקופה שבין המרידות נגד הרומאים, ושמר על שמו הקדום ובשם זה נזכר במקורות התלמודיים ("קתדרה" 112).
בבבלי ברכות מד,א אמרו: כשבא רב דימי, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה שישים ריבוא ספלים טרית (דגים קטנים חתוכים) לקוצצי תאנים (למאכל פועלים שקוצצים תאנים) מערב שבת לערב שבת. כשבא רבין, אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלוש בריכות (מחזורים של הטלת ביצים) בחודש.
• • •
עשרת אלפים עיירות היו בהר המלך (אזור ההר בארץ יהודה), ולרבי אלעזר בן חרסום (כוהן גדול ועשיר גדול) היו אלף עיירות מכולם (מהן), וכנגדן (כנגד (בהשוואה ובהתאמה אל) אלף העיירות) היו לו אלף ספינות בים, וכולהם (וכולם, כל העיירות בהר המלך) חרבו.
בתוספתא שביעית ז,י שנו: אי זהו הר שלה (של ארץ יהודה)? - זה הר המלך.
• • •
שלש עיירות היה קטמוס (הגרסה במקבילה באיכה רבה: הטימס – המס (או התרומות לבית המקדש). ויש גורסים: הטומוס / הטימוס – רשימה (של שמות התושבים, או של התרומות לבית המקדש)) שלהן עולה לירושלים בעגלה – שהיו בהן תושבים רבים מאוד, והיו צריכים להעלות את המס או את הרשימה בעגלה, והעיירות הן: כבול (במערב הגליל התחתון), ושיחין (בגליל קרוב לציפורי), ומגדל צבעייא (מגדל הצובעים, על שם תושביה שעסקו בצביעה, אולי היא מגדל, סמוך לחוף הכינרת בסביבות טבריה), ושלשתן חרבו. ולמה חרבו? - כבול חרבה מפני המחלוקת. שיחין חרבה מפני כשפים. ומגדל צבעייא חרבה מפני הזנות.
במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: שלוש עיירות במשמרות (של הכוהנים) היו, כבול, ושיחין, ומגדלה, ושלושתן חרבו, כבול מפני המחלוקת, שיחין מפני כשפים, מגדלה מפני הזנות.
העיירות האלו חרבו כנראה במרד הגדול (מרד החורבן) ולא במרד בר כוכבא.
המילה "במשמרות" אינה מופיעה בחלק מכתבי היד של איכה רבה, וכן אינה מופיעה בירושלמי כאן, ולכן ייתכן שהמילה "במשמרות" היא תוספת מעתיק בלבד. ואם כן, לא נמצאו משמרות כוהנים בשלוש העיירות שנזכרו כאן לפני החורבן.
בימי הבית השני ישבו רובם של הכוהנים בירושלים ובארץ יהודה, בסמוך למקום עבודתם בבית המקדש. הם נשארו יושבים ביהודה עד לאחר מרד בר כוכבא. אומנם נמצאו כוהנים בציפורי ובגליל לאחר חורבן הבית, אך הם לא התיישבו על פי משמרות. המעבר המוגבר של כוהנים מיהודה לגליל אירע לאחר מרד בר כוכבא. בתקופה זו עבר המרכז היהודי לגליל, והוא כלל גם כוהנים רבים שנדדו לגליל.
ברשימת משמרות הכהונה בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא נאמר:
משמרת עשירית - שכניה (שם המשמרת), כבול (מקום המשמרת).
משמרת ארבע עשרה - ישבאב (שם המשמרת), שיחין (מקום המשמרת).
משמרת עשרים - יחזקאל (שם המשמרת), מגדל נוניא (מקום המשמרת, אולי היא מגדל הסמוכה לטבריה).
הרי ששלוש העיירות הללו היו מקומם של משמרות הכוהנים לאחר מרד בר כוכבא. רשימה זו מעידה על התיישבות ניכרת של כוהנים ביישובי הגליל השונים והתיישבותם על פי משמרות.
• • •
שלשה כפרים (במקבילה באיכה רבה: שלוש עיירות היו בדרום) כל אחד ואחד היה מוציא (היו בו, היה מספר תושביו) כפליים (פי שניים) כיוצאי מצרים (שישים ריבוא), והכפרים הם: כפר ביש (יישוב בשפלת יהודה, מזרחית לבית גוברין), וכפר שיחלייא וכפר דיכריא (יישובים בשפלת יהודה, מערבית לבית גוברין). ומסבירים את פשר שמות הכפרים: ולמה הוא קרי לון כפר ביש? – ולמה קוראים אותו כפר ביש (כפר רע)? - דלא הוון מקבלין לעבורא – מפני שלא היו מקבלים עוברים (עוברי דרכים, אורחים). ובמקבילה באיכה רבה (בובר): דהוו בישין לאכסנאין (שהיו רעים לאורחים). ולמה הוא קרי לון כפר שיחליא? – ולמה קוראים אותו כפר שיחליא (כפר שחליים)? - דהוון מרביין ביניהון (במקבילה: בניהון) כאילין תחלוסייא – שהיו מרבים (מגדילים את המספר) בניהם כאלה השחליים (מין צמח מאכל). ולמה הוא קרי לון כפר דיכריא? – ולמה קוראים אותו כפר דיכריא (כפר זכרים)? - דהוון כל נשיהון ילדן דיכרין – שהיו כל נשיהם יולדות זכרים (בנים), אי לא הוות חדא מינהין נפקא מן תמן – ואם לא היתה אחת מהן (מהנשים) יוצאת משם, לא הוות ילדה נוקבה – לא היתה יולדת נקבה (בת), שכל אחת מהן שהיתה מבקשת ללדת נקבה, היתה יוצאת חוץ למקום, ושם יולדת נקבה.
ובמקבילה באיכה רבה סיימו: וכל אישה אחרת חוץ למקום, שהיתה מבקשת ללדת זכר, היתה באה לשם ויולדת זכר. וכעת אם נועצים קנים [ויש שגרסו: שישים ריבוא קנים] (במקומם של הכפרים), לא נושא אותם (אין המקום יכול להחזיק את הקנים). אמר רבי חנינא: קפצה (נתכווצה) לה ארץ ישראל (בעת החורבן, ולכן אין המקום יכול להחזיק את הקנים).
ובבבלי גיטין נז,א אמרו: "בילע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב" (איכה ב) - אמר רבי יוחנן: אלו שישים ריבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלוש שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. כפר ביש - דלא יהבי ביתא לאושפיזא; כפר שיחליים - שהיתה פרנסתם מן שחליים; כפר דכריא - אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה, ויולדות נקבות באחרונה ופוסקות.
אמר עולא: אני ראיתי אותו מקום (הר המלך), ואפילו שישים ריבוא קנים אינו מחזיק. אמר מין אחד לרבי חנינא: משקרים אתם! (רש"י: שאומרים אתם, שישים ריבוא עיירות היו בהר המלך, והוא אינו מחזיק אפילו שישים ריבוא קנים) - אמר לו (רבי חנינא): "ארץ צבי" (ירמיהו ג) נאמר בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו (לאחר הפשטה עור הצבי מצטמק ומתכווץ), אף ארץ ישראל, בזמן שיושבים עליה - רווחה (רחבה), ובזמן שאין יושבים עליה - גמודה (צמוקה ומכווצת).
כפליים כיוצאי מצרים
המספר 'כפליים כיוצאי מצרים' הוא מספר לדוגמה ואינו מנין מדויק, וכיוונו לומר שהיו שם אנשים רבים מאוד.
• • •
אמר רבי יוחנן: שמונים זוגים אחים כהנים נישאו לשמונים זוגות אחיות כהנות בלילה אחד בהדא גופנא – בזאת (העיר ששמה) גופנא (בהרי שומרון הדרומיים), חוץ מאחים בלא אחיות – להוציא מכלל זה אחים כוהנים שנישאו לכוהנות שאינן אחיות באותו הלילה, חוץ מאחיות בלא אחים – ולהוציא מכלל זה אחיות כוהנות שנישאו לכוהנים שאינם אחים באותו הלילה, חוץ מלוים – ולהוציא מכלל זה לויים שנישאו באותו הלילה, חוץ מישראל – ולהוציא מכלל זה ישראלים שנישאו באותו הלילה. הרי שהיו בעיר הזאת תושבים רבים מאוד.
בבבלי ברכות מד,א אמרו: כשבא רבי יצחק, אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמונים זוגות אחים כוהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כוהנות.
כוהנים נישאו לכוהנות
בבבלי פסחים מט,א אמרו: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל סעודה שאינה של מצוה - אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. כגון מאי? - אמר רבי יוחנן: כגון בת כוהן לישראל (רש"י: בת כוהן צריכה להינשא לכוהנים, ולא לפגום משפחתה ולהינשא לישראל), ובת תלמיד חכם לעם הארץ. דאמר רבי יוחנן: בת כוהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ - אין זיווגם עולה יפה... תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא יישא בת עם הארץ, משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר מכוער ואינו מתקבל.
לפי רבי יוחנן, בת כוהן לכוהן - משל לענבי הגפן בענבי הגפן. הרי שרבי יוחנן, שאמר כאן שבנות כוהנים נישאו לכוהנים בגופנא הוא לשיטתו, והמשל לענבי הגפן בענבי הגפן נאה להיאמר על הנישואין הללו בגופנא (בארמית: גפן).
• • •
אמר רבי יוחנן: שמונים חנויות של אורגי פלגס (מין בגד) היו במגדל צבעייא (אולי היא מגדל, סמוך לחוף הכינרת בסביבות טבריה).
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שמונים חנויות של מוכרי טהרות (מאכלים טהורים) היו בכפר אימרא (כפר נמרה, בגליל התחתון בסביבות טבריה).
במקבילה באיכה רבה גרסו: שלוש מאות חנויות של מוכרי טהרות היו במגדלא דצבעייא, ושלוש מאות חנויות של אורגי פרוכות היו בכפר נמרה.
• • •
אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי חייה בר בא: שמונים שידות (עגלות ומרכבות מיוחדות, דומות לארגז) של מתכת (הגרסה במקבילה באיכה רבה (בובר): שמונים חנויות של מוכרי שידה של מתכת) היו בשיחין (בגליל קרוב לציפורי).
אמר רבי יניי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): שידה לא היתה בימינו – אין למצוא ולראות שידה כזו בימינו. ללמדך על גדולתה של שיחין בעבר ועל ירידתה בימי רבי ינאי.
בבבלי גיטין סח,א אמרו: "שידה ושידות" (קוהלת ב) - בבבל תרגמו: שידה ושידתין (רש"י: שד זכר ושדה נקבה), בארץ ישראל אמרו: שידתא (רש"י: שידה - עגלה למרכב נשים ושרים). אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שידים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא.
• • •
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) בשם רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אימר היא היתה קטנה שבמשמרות (של הכוהנים), והיא היתה מוציאה (היו בה) שמונים וחמשה אלף פירחי כהונה (כוהנים צעירים, המתחילים ומתאמנים בתפקידם) – ומכאן אתה למד לשאר המשמרות.
במקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: אמר רבי יוחנן: אימר היתה קטנה שבמשמרות, והיתה מוציאה שמונים אלף פרחי כהונה.
ברשימת משמרות הכהונה בגליל לאחר מלחמת בר כוכבא נאמר:
משמרת שש עשרה - אימר (שם המשמרת), כפר נמרה (מקום המשמרת).
מכיון שכפר אימרא (כפר נמרה) היה מקומה של משמרת הכוהנים אימר (מקומם נקרא על שמם), היו בו חנויות של מוכרי טהרות, שכן הכוהנים הקפידו על טהרה, מפני שהם אוכלי תרומה.
• • •
כיון שסיפרו על שמונים אלף פרחי כהונה, מספרים עוד כאן ולהלן על שמונים אלף פרחי כהונה.
מספרים על מה שאירע בחורבן בית ראשון:
אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה נהרגו (על ידי נבוזראדן, כמסופר להלן) על דמו של זכריה (בן יהוידע, כוהן ונביא בימי יואש מלך יהודה, שנהרג במצות המלך בחצר בית ה' (דברי הימים ב כד,כ-כב)).
רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) שאל לרבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): איכן (היכן) הרגו (ישראל) את זכריה, בעזרת הנשים או בעזרת ישראל? - אמר לו: לא בעזרת ישראל ולא בעזרת הנשים, אלא בעזרת הכהנים – במקום המזבח, שלא חששו לקדושת המקום. ולא נהגו בדמו (של זכריה) לא כדם האיל ולא כדם הצבי (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא טו,ז נוסף: ולא כדם הציפור), תמן כתיב – שם (בדם האייל ובדם הצבי) כתוב (במצות כיסוי הדם): "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז,יג) – השוחט חיה (או עוף) צריך לכסות את הדם בעפר, ברם הכא – אבל כאן (בדמו של זכריה כתוב בנבואה על חורבן ירושלים, המכונה 'עיר הדמים'): "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר" (יחזקאל כד,ז) – דמו של זכריה היה מושלך על האבנים, ולא כיסו את הדם בעפר, שלא טרחו לנהוג בו אפילו כפי שמצווים לעשות בדם חיה ועוף לאחר שחיטתם. כל כך למה? – למה נשאר דמו של זכריה על הסלע כל כך הרבה שנים, עד שעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים (כמסופר להלן), ולא נבלע הדם בקרקע במקומו? - "להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע, לבלתי הכסות" (יחזקאל כד,ח) – כדי שיהיה המעשה הזה לפני תמיד ואנקום את הדם השפוך, גרמתי שיישאר הדם על הסלע ולא יכוסה. כך אמר ה'.
במדרש תנחומא פרשת 'ויקרא' סימן ו ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת ויקרא סימן ח נאמר: "אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא" (איכה ב,כ) - הרי דמו של זכריה מושלך על האבנים, שנאמר: "כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו" (יחזקאל כד,ז).
ואומרים: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום (שבו הרגו את זכריה) – שהיה החטא של הריגת זכריה כבד מאוד: הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי (דמו של חף מפשע), (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: וחיללו את השם (שעשו את הדבר ברבים)) וטימאו (בטומאת מת) את העזרה (שבמקדש), ושבת ויום הכיפורים (יום הכיפורים שחל להיות בשבת) היה – ועברו על אב מלאכה.
במקבילות באיכה רבה פתיחתא כג, ב,ד ו-ד,טז ובאיכה רבה (בובר) פתיחתא כג נאמר: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום: הרגו כוהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחיללו את השם, וטימאו את העזרה, ויום שבת ויום הכיפורים היה.
ובמקבילות באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג ובקוהלת רבה פרשה ג פסוק טז ופרשה י פסוק ד נאמר: שבע עבירות עשו ישראל באותו היום: הרגו כוהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וטימאו את העזרה, והיה יום הכיפורים ושבת.
מי שלא מנה 'חיללו את השם', החשיב את שבת ויום הכיפורים שתי עבירות. ומי שמנה 'חיללו את השם', החשיב שניים מהדברים שנמנו עבירה אחת.
במדרש זוטא איכה פרשה א נאמר: "אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא" (איכה ב) - זה זכריה בן יהוידע. אמרו: ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע, עברו שבע עבירות: הרגו כוהן ונביא, וחיללו שבת ויום הכיפורים, ועבדו עבודה זרה, וטימאו את המקדש, וביטלו את התמיד.
בתרגום לספר דברי הימים נאמר: ורוח נבואה מה' שרתה על זכריה בן יהוידע הכוהן, כשראה את חטא המלך והעם, שמעלים קטורת לפסל בבית המקדש על המזבח ביום הכיפורים, ומבטלים את כוהני ה' מלעשות עולות וזבחים וקורבן היום ומוספים כמו שכתוב בספר תורת משה, ועמד מעל העם ואמר להם, כה אמר ה', למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את עבודת ה' ויעזוב אתכם.
ומספרים על דמו של זכריה:
וכיון שעלה נבוזראדן (רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל) לכאן (לארץ ישראל להחריב את ירושלים), ראה את הדם (של זכריה) תוסס (רותח, מבעבע) – שביקש זכריה מה' לנקום נקמת דמיו הנקיים, כמו שכתוב בספר דברי הימים ב כד,כב: "וכמותו אמר (זכריה) ירא ה' וידרוש". וכשעלה נבוזראדן, רמז הקב"ה לדם של זכריה והתחיל תוסס.
במקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג נאמר: וכשעלה נבוזראדן לירושלים להחריבה, רמז הקב"ה לאותו דם והתחיל תוסס. אמר לו: זה הזמן שתגבה דינך.
ובמקבילה בקוהלת רבה פרשה ג פסוק טז נאמר: את מוצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה, (לאחר) מאתיים חמישים ושתיים שנה, מן יואש עד צדקיה. מה עשו? - גרפו עליו כל עפר ועשו כל ערמה, ולא נח (שבדרך נס לא הועיל הכיסוי בעפר), והיה הדם תוסס ומרתיח. אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתגבה דייתיקי (צוואה) שלך.
ושם פרשה י פסוק ד נאמר: את מוצא, כשעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לדם והתחיל תוסס. אמר לו: זה הזמן שתגבה דייתיקי שלך.
אמר להן (נבוזראדן): מה טיבו (מהותו) של דם זה שתוסס? - אמרו לו: דם פרים וכבשים ואילים שהיינו שוחטים ומקריבין על גבי המזבח (ונשפך הדם על רצפת העזרה).
מיד הביא פרים ואילים וכבשים ושחטן עליו (על דמו של זכריה), ואדיין (ועדיין) הדם (של זכריה) תוסס (לא נח). וכיון שלא הודו לו (לנבוזראדן מה טיבו של הדם הזה), נטלן ותליין בגרדון (תלה אותם בגרדום, מקום הריגת הנידונים למוות, כדי שיודו בפשעם). במקבילות באיכה רבה ובקוהלת רבה נוסף כאן: אמר לון: אין אמריתו לי - מוטב, ואי לא - סריקנא לבשרייהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא – אמר להם (נבוזראדן): אם תאמרו לי - מוטב, ואם לא - אני מסרק את בשרם של אותם אנשים (אתכם) במסרקות של ברזל. אמרו לו (לנבוזראדן): הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו (של זכריה) מידינו. אמרו לו: דם כהן ונביא ודיין הוא, שהיה מתנבא עלינו כל מה (כל הדברים) שאתה עושה לנו, (ולא היינו מאמינים לו) ועמדנו עליו והרגנוהו (על שהיה מוכיח אותנו) – יש לגרוס כאן כמו במקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג: אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידינו, אנו אומרים לך, כוהן ונביא ודיין היה לנו, והיה מתנבא לנו....
מיד הביא שמונים אלף פירחי כהונה – כמו שאמר רבי יוחנן לעיל, ושחטן (והרגם) עליו (על דמו של זכריה. במקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד פסוק יג נוסף: ולא עמד, והיה הדם מבצבץ והולך, עד שהגיע דמם לדמו של זכריה. ובמקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: עד שהגיע דמם לדמו של זכריה, ומה טעמא? - "פרצו ודמים בדמים נגעו" (הושע ד,ב)), ואדיין (ועדיין) הדם (של זכריה) תוסס. במקבילות נאמר: הביא סנהדרי גדולה, שחט (הרג) עליו ולא נח (ועדיין היה הדם תוסס). הביא סנהדרי קטנה, שחט עליו ולא נח. הביא פרחי כהונה, שחט עליו ולא נח. הביא בחורים ובתולות, שחט עליו ולא נח. הביא תינוקות של בית רבן, שחט עליו ולא נח. בההיא שעתא נזף ביה – באותה שעה גער (נבוזראדן) בו (בדם), אמר ליה – אמר לו (לדם): מה את בעי? – מה אתה מבקש (רוצה)? נובד כל אומתך עלך? – וכי נאבד את כל אומתך עליך (בגללך)?
מיד נתמלא הקב"ה רחמים (על ישראל), ואמר: מה אם זה (נבוזראדן) שהוא בשר ודם (אדם) ואכזרי (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: היום עודנו ומחר איננו) - נתמלא רחמים על בניי, אני (הקב"ה) שכתוב בי: "כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך" (דברים ד,לא) - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי (שארחם על ישראל).
מיד רמז הקב"ה לדם (של זכריה) ונבלע במקומו.
על דמו של זכריה מסופר גם בבבלי גיטין נז,ב וסנהדרין צו,ב.
• • •
ועוד מספרים על מה שאירע בחורבן בית ראשון: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה ברחו להם לתוך קלתותים (תאים) של בית המקדש – להתחבא שם, וכולהם (וכולם) נשרפו שם, ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (יהושע היה הכוהן הגדול הראשון בבית המקדש השני), שנאמר (במראה על יהושע הכוהן הגדול): "הלא זה אוד מוצל מאש" (זכריה ג,ב) – יהושע הוא שייר מגזע שלא אוכל באש כשחרב הבית הראשון.
ומספרים על ייסורי הגולים בחורבן בית ראשון:
אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה בקעו לתוך חיילותיו של נבוכדנצר (הגרסה במקבילה באיכה רבה: שמונים אלף פרחי כהונה, ובידם שמונים אלף מגיני זהב, בקעו בחיילותיו של נבוכדנצר) – פרצו לעצמם דרך בין החילות ונמלטו מידם, והלכו להן אצל ישמעאלים – שחשבו שירחמו עליהם, שהם בני דודיהם. אמרון לון – אמרו להם (לישמעאלים): הבו לן נישתי, דאנן צהיי – תנו לנו לשתות (השקונו מים), שאנו צמאים. הביאו לפניהן מיני מלוחין (מאכלים מלוחים) ונודות (שקים של עור) נפוחות (ממולאים אויר וריקים ממים). אמרון לון – אמרו להם (הישמעאלים): אכלון ואתון שתיי – אכלו ואתם שותים (אכלו תחילה, ואחר כך אתם שותים). וכיון דהוה חד מינהון שרי זיקא ויהיב ליה גו פומיה – וכיון שהיה (כל) אחד מהם מתיר את הנוד ונותן אותו לתוך פיו (לשתות, לאחר שאכל מהמאכלים המלוחים, שהיה סבור שהנוד מלא מים), הוה רוחא נפק והוה חנק ליה – היה הרוח (האויר) יוצא (מהנוד ונכנס לתוך מעיו) והיה חונק אותו (ומת).
ואומרים על מעשה זה: הדא הוא דכתיב – זה (המעשה) הוא שכתוב (הוא שהנביא מתנבא עליהם ואומר): "משא בערב, ביער בערב תלינו אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים, יושבי ארץ תימא בלחמו קידמו נודד. כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה" (ישעיהו כא,יג-טו), וכך נדרש הכתוב:
"משא בערב" - מטול רב בערבייא – משא גדול בארץ ערב (משא קשה של דברי תוכחה לבני ערב); "ביער בערב תלינו" - מי נתונים ביער הלבנון "בערב תלינו" – מה לכם בני ערב ביער? הלא מקום לינתכם הוא בארץ ערב! (אולי יש לגרוס: מי (?) נתונים (?) ביער? הלא "בערב תלינו"! (היה כתוב: "ביער הל'", והמעתיק חשב ש"הל'" הוא קיצור של "הלבנון", משום שבית המקדש נקרא יער הלבנון)) - אלא מפני "אורחות דדנים" - כן אורחהון דבני דודייא עבדין – אלא מפני שכך דרכם של בני דודים (דרשו את המילה "דְדנים" כאילו כתוב 'דודנים') להיות עושים (לבני דודיהם), שיוצאים לקראתם ומביאים להם מים לשתות ולחם לאכול. אבל אתם בני ערב, בני דודיהם של ישראל, יצאתם לקראתם מערב ליער, שבו עברו הגולים, ולא הבאתם להם מים ולחם. לכן נאמרה תוכחה לבני ערב.
ישמעאל שצמא – כשתעה ישמעאל אביכם במדבר והיה צמא למים, - לא "לקראת צמא התיו מים"?! – וכי לא הביא לו ה' מים לשתות?! שנאמר: "ויפקח אלהים את עיניה (של הגר) ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער" (בראשית כא,יט), הרי שפתח לו ה' באר מים. וגם אתם בני ערב (מצאצאי ישמעאל) הייתם צריכים להביא לגולים הצמאים מים. "יושבי ארץ תימא (מחוז בארץ ערב) בלחמו קידמו נודד" – אתם בני ערב הייתם צריכים לתת לגולים הנודדים לחם. אבל אתם בני ערב לא עשיתם כך, אלא הבאתם להם מיני מלוחים ונודות נפוחים.
לא מן טיבותכון (צריך לומר כמו במקבילה באיכה רבה: טיבותהון) אתון לגביכון – לא בטובתם (לא מרצונם) באו (הגולים) אצלכם, "כי מפני חרבות נדדו" – אלא מפני חרבו של נבוכדנצר נדדו (גלו) אצלכם, ולכן היה לכם לרחם עליהם; ומדוע גלו ישראל מארצם? - "מפני חרב נטושה" - שלא רצו לשמר את שמיטיהם – מפני שלא היו נוטשים את השדות בשנות השמיטה, כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (שנאמר בענין שמיטה): "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא) – בשנה השביעית תשמוט את ארצך (תוציא אותה מתחת ידך ולא תזרענה) ותנטוש אותה (תפקירנה ולא תאסוף את תבואתה), שהמילה 'נטושה' רומזת ל'ונטשתה', ודרשו 'מפני חרב נטושה' - מפני חרב שבאה על אי נטישת השדות; "ומפני קשת דרוכה" - שלא רצו לשמר שבתותיהם – מפני שהיו דורכים את הגיתות (לעשות יין) בשבתות, כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (שנאמר בענין תקנות נחמיה): "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת" (נחמיה יג,טו) – שהמילה 'דרוכה' רומזת ל'דורכים גיתות', ודרשו 'מפני קשת דרוכה' - מפני קשת שבאה על דריכת הגיתות; "ומפני כובד מלחמה" - שלא רצו להלחם במלחמתה של תורה – שלא רצו לשאת ולתת בתורה, שהמילה 'מלחמה' רומזת למלחמתה של תורה, ודרשו 'מפני כובד מלחמה' - מפני שכבדה עליהם מלחמתה של תורה, כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (שנאמר): "על כן יאמר בספר מלחמות יי'" (במדבר כא,יד) – ודרשו חכמים, ש'ספר מלחמות ה'' הוא התורה, שהעיסוק בה הוא בדרך של מלחמה, שלומדי התורה נושאים ונותנים זה עם זה, ומתווכחים ומתנצחים זה עם זה, בדומה לאנשי מלחמה הנלחמים זה עם זה.
• • •
אמר רבי יוחנן: מגבת (בגבולה הדרומי של ארץ יהודה) ועד אנטיפריס (אנטיפטריס, בגבולה הצפוני של ארץ יהודה) ששים ריבוא עיירות היו, והקטנה שבהן היא היתה בית שמש (בארץ יהודה), דכתיב (במקבילה בירושלמי מגילה א,א: מה כתיב) בה – מה כתוב בה (בבית שמש, כשבא ארון ה' לבית שמש): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון יי' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש" וגו' (שמואל א ו,יט), ואלו מרוח אחת היו – כל ההרוגים האלה (חמישים אלף ושבעים) היו מצד אחד של בית שמש (רק מי שראו בארון ה'), ומכאן אתה למד, שמקומה של בית שמש היה גדול מאוד, שהרי היו בה תושבים רבים מאוד. (במקבילה: וכדון) אין את מבצע (לפי הגרסה במקבילה, צריך לומר: מנצע [נ ~ ב] / מנעץ) לה קניי, לא נסייה (במקבילה: נסבה) – ואילו כעת (אחר החורבן) אם אתה נועץ בה (במקומה של בית שמש) קנים, לא נושאת (אותם, אין המקום יכול להחזיק את הקנים).
אמר רבי חנינה: קפצה (נתכווצה, נצטמצמה) לה ארץ ישראל – בעת החורבן, ולכן כעת אין המקום יכול להחזיק את הקנים.
במקבילה באיכה רבה גרסו: אמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפרס שישים ריבוא עיירות היו, וקטנה שבהן זו בית שמש, הדא הוא דכתיב: "ויך באנשי בית שמש" וגו' (שמואל א ו), וכדון אפילו מאה קני לית בה.
ובשיר השירים רבה פרשה א פסוק טז גרסו: אמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפרס שישים ריבוא עיירות היו, והיו מוציאות כפליים כיוצאי מצרים, וכדון אפילו את מצנעה (צריך לומר: מנצע / מנעץ) יתהון שישים ריבוא דקני, לא מסחנא להון (אינה נושאת אותם) ולא נסבא יתהון.
שישים ריבוא עיירות
המספר 'שישים ריבוא עיירות' הוא מספר לדוגמה ואינו מנין מדויק, וכיוונו לומר שהיו שם עיירות רבות מאוד.
"ויך באנשי בית שמש... שבעים איש חמישים אלף איש"
בירושלמי סנהדרין ב,ד אמרו: כתיב: "ויך באנשי בית שמש" וגו' - רבי חנינה ורבי מנא, חד אמר: "ויך בעם שבעים איש" - זו סנהדרין, ו"חמישים אלף" - שהיו שקולים כנגד חמישים אלף, וחד אמר: "ויך בעם שבעים איש" - זו סנהדרין, ו"חמישים אלף" - מעם הארץ.
יש להוכיח מדברי רבי חנינא כאן בענין בית שמש, שהוא מי שאמר שם: "חמישים אלף" - מעם הארץ, שאילו לפי מי שאמר שם: "חמישים אלף" - שהיו שקולים כנגד חמישים אלף, לא היו בבית שמש תושבים רבים, ולא היה מקומה גדול, ולא קפצה לה ארץ ישראל.
• • •
לקטעים הבאים מקבילות באיכה רבה פתיחתא לד ובפסיקתא דרב כהנא יג,י.
במקבילות נאמר: אמר רבי יודן / תני בשם רבי יהודה: שבע שנים (לאחר חורבן בית ראשון) נתקיים בה (בארץ ישראל): "גופרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים כט,כב), על שם: "והגביר ברית לרבים שבוע אחד" (דניאל ט,כז). כותים (שומרונים) שבה (שהיו בארץ ישראל לאחר החורבן) מה היו עושים (באותן שבע שנים שהיתה ארץ ישראל בוערת באש)? - מטליות מטליות (חתיכות חתיכות) היתה נשרפת (שלא נשרפה כולה בבת אחת), זורעים כאן והיא נשרפת, זורעים כאן והיא נשרפת.
במקבילות מובא המאמר הזה לפני המאמר הבא של רבי זעירה. בירושלמי כאן חסר המאמר הזה, ונשמט בשגגת מעתיק (המאמר הזה הובא בירושלמי כלאים ט,ד וכתובות יב,ג).
אמר רבי זעירה: בוא וראה מה (במקבילות: כמה) חציפה (חצופה, עזת פנים וקשה) היא ארץ ישראל שהיא עדיין עושה פירות – אף על פי שלאחר חורבן בית ראשון היתה כל הארץ גופרית ומלח והיתה בוערת, ועדיין עפרה בוער, כמסופר להלן.
ושואלים: מפני מה היא (ארץ ישראל) עדיין עושה פירות? - ומשיבים: תרין אמורין – שני אמוראים (חלוקים בדבר, ולפי המקבילה באיכה רבה פתיחתא לד הם רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי), חד אמר – (אמורא) אחד אמר: מפני שמזבלין אותה – מפני שמזבלים את הארץ (מטייבים את הקרקע בזבל), והיא עושה פירות על ידי הזבל, וחורנה אמר – ו(אמורא) אחר אמר: מפני שהופכין את עפרה – מפני שמהפכים את עפרה של הארץ, העפר שלמעלה יורד למטה, והעפר שלמטה עולה למעלה, והיא עושה פירות על ידי העפר שהיה למטה שאינו בוער. במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף כאן: כהדין דמערי סאתא, מה דלעיל נחית לרע, ומה דלרע סליק לעיל – כזה שמערה את הסאה, מה שלמעלה יורד למטה, ומה שלמטה עולה למעלה.
הופכים את עפרה
בירושלמי שביעית ד,ט אמרו: רבי חנניה (חנינא) מתקל גושייא (מסקל רגבי העפר של ארץ ישראל), לקיים מה שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים קב,טו).
ובבבלי כתובות קיב,א אמרו: רבי חנינא מתקן (ויש גורסים: מתקל) מתקלא (מתקן / מסקל את המכשולים בדרכים של ארץ ישראל)... שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".
מהמסופר על רבי חנינא, שסיקל והפך את עפרה של הארץ, מוכח, שהוא שאמר: מפני שמהפכים את עפרה.
עובדא הוה בחד דהוה קאים זרע (במקבילות באיכה רבה ובפסיקתא דרב כהנא: קאים רדי) בהדא בקעת ארבל (באיכה רבה: בבקעת בית ערבא) – מעשה היה באדם אחד שהיה עומד וזורע / וחורש בבקעת ארבל זו (בגליל התחתון המזרחי, בקרבת טבריה וחוף הכינרת), וכבש ידיה ונפק עפרה יקידא ואוקיד זרעא (במקבילות: ותקף ידיה אסיכתיה / ועמיק סיכתיה, וסליק / ונפיק עפרא יקידא, ואוקיד זרעא) – ולחץ בידו על היתד (של ברזל) שלו (של המחרשה, והעמיק את היתד באדמה) ויצא / ועלה עפר בוער (מן האדמה) ושרף את הזרע (שזרע באדמה). הרי שעדיין עפרה של הארץ בוער, אף לאחר אותן שבע שנים שהיתה ארץ ישראל בוערת באש. אדם זה לא זיבל ולא היפך את העפר, ולכן נשרף הזרע.
נראה שהמחרשה פגעה בקרקע מלוחה ששרפה את הזרעים.
• • •
תני – שנוי (שנו ברייתא): רבי יוסי אומר: חמשים ושתים שנה (לאחר חורבן בית ראשון) לא נראה עוף טס (עף) בארץ ישראל. ושואלים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור במקרא?) - ומשיבים: שנאמר (בנבואה על החורבן): "מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט,ט) – 'בהמה' בגימטרייה חמישים ושתיים, ודרש את הכתוב, שלאחר החורבן לא היו עופות בארץ ישראל, עד שמלאו חמישים ושתיים שנה לחורבן (-'ועד בהמה'), שכל אותן השנים לא היו ישראל בארץ ישראל, שגלו לבבל, ואף העופות לא היו בארץ ישראל, שגלו עם ישראל לבבל, כאמור להלן. ולאחר חמישים ושתיים שנה, עם הכרזת כורש ועליית בני הגולה לבנות את בית ה' בירושלים, חזרו העופות עם ישראל לארץ ישראל.
פשוטו של מקרא זה, שכל בעלי החיים, כל העופות וכל הבהמות, גלו. הדרש הוציא את המקרא מידי פשוטו, משום שנאמר (בנבואה אחרת על החורבן): "וכל עוף השמים נדדו" (ירמיהו ד,כה), ואילו 'בהמה' לא נאמרה שם, ואף כאן היה לו לומר כך, ולכן 'בהמה' האמורה כאן יתרה ובאה לדרשה. ועוד, שכבר נזכרה בהמה במקרא זה: "...כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה (בהמה)..." (ירמיהו ט,ט), ולכן 'בהמה' האמורה בסופו של המקרא יתרה ובאה לדרשה.
חמישים ושתיים שנה
מקור דבריו של רבי יוסי הוא בברייתא של סדר עולם, ששנה רבי יוסי.
בסדר עולם רבה פרק כז נאמר: רבי יוסי אומר: חמישים ושתיים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט,ט). רבי יוסי אומר: שבע שנים נתקיים המקרא הזה בארץ ישראל: "גופרית ומלח שרפה כל ארצה" וגו' (דברים כט,כב).
ושם פרק כט נאמר: חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן הבית עשו ישראל במלכות כשדים (עשרים ושבע שנה של נבוכדנצר לאחר החורבן, עשרים ושלוש של אויל מרודך, ושתיים של בלשצר) ונפקדו ועלו.
ובבבלי שבת קמה,ב ויומא נד,א אמרו: תניא, רבי יהודה אומר: חמישים ושתיים שנה לא עבר איש ביהודה (רש"י: חמישים ושתיים שנה היו מחורבות ירושלים בגלות צדקיהו עד פקידת כורש, שעלו לבנות הבית, שהרי לסוף שבעים שנה לכיבוש יהויקים היתה הפקידה, כמו ששנינו במגילה (יא,ב), ושמונה עשרה שנה היה מכיבוש יהויקים עד חורבות ירושלים, דאמר מר: גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה, ופירושו: גלו יכניה וגלותו בשבע לכיבוש יהויקים, שהוא שמונה לנבוכדנצר, גלו צדקיהו וגלותו בחורבות ירושלים בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר), שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט). 'בהמה' בגימטרייא חמישים ושתיים.
• • •
אמר רבי חנינה: קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל – ארבעים שנה לפני חורבן בית ראשון נטעו הבבלים עצי תמרים בבבל, על ידי שיהו (ב"שרידי הירושלמי": שהיו. ובמקבילה בפסיקתא דרב כהנא יג,י: לפי שהיו ישראל) להוטים אחר מתיקה – מפני שהיו ישראל משתוקקים מאוד לאכול דברים מתוקים, שהיא (המתיקה) מרגלת (מרגילה) את הלשון לתורה – מפני שאכילת דברים מתוקים גורמת שהלשון רגילה לדבר בדברי תורה, לפי שדברי תורה מתוקים כדבש הם, ולכן, כשיהיו ישראל גולים לבבל, מתוך שהתמרים מצויים שם, יאכלו תמרים, שהם פירות מתוקים, ויעסקו בתורה.
נאמר לעיל, שישראל גלו, משום שלא רצו להילחם במלחמתה של תורה (-'מפני כובד מלחמה'), ובזאת יכופר עוונם, שיעסקו בתורה בהיותם בגלות.
מפני מה גלו ישראל לבבל?
בבבלי פסחים פז,ב אמרו: רבי חנינא אמר: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני שקרוב לשונם ללשון תורה (רש"י: ולא תשתכח תורה מהם מהר). רבי יוחנן אמר: מפני ששיגרם לבית אימם (רש"י: אברהם מאור כשדים יצא). משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה? - לבית אימה. עולא אמר: כדי שיאכלו תמרים (רש"י: יש בבבל הרבה) ויעסקו בתורה.
דברי רבי חנינא בירושלמי הם כדברי עולא בבבלי ושלא כדברי רבי חנינא בבבלי.
תמרים בבבל
בבבלי תענית כט,ב אמרו: "לתת לכם (לגולי בבל) אחרית ותקוה" (ירמיהו כט,יא), אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים (רש"י: להתפרנס מהם, שיש מהם בבבל הרבה) וכלי פשתן (ללבוש).
הכתוב בירמיהו, שנכתב באיגרתו של ירמיהו לגולי בבל, הוא המקור לדברי רבי חנינא, שלפני שגלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל, כי ה' חשב עליהם לטובה לתת להם אחרית ותקוה.
גם כלי פשתן יש מהם בבבל הרבה, ולכן אמרו בבבלי בבא בתרא צא,א: תנו רבנן: מתריעים על פרקמטיא שהוזלה (משום דאיכא הפסד לבעלי בתים, ואין כאן הפסד לעניים אם יוקירו, ודווקא בסחורה שרוב משא ומתן של אנשי אותה העיר בה (ר"ג, רש"י ור"מ המאירי)). אמר רבי יוחנן: כגון כלי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל.
אפשר שדרשו את הכתוב בירמיהו כך: 'אחרית' מלשון 'חרות' או 'חריה' (ענף של דקל) - דקלים, ו'תקוה' במשמעות 'חוט' (שממנו עושים בגדים) - כלי פשתן.
מתיקה ותורה
בבמדבר רבה יח,כב ובמדרש תנחומא פרשת 'חוקת' סימן א נאמר: מפני מה מי הפה (הרוק) מתוקים? - פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בליבו ומקיאה, ואם אין מי הפה מתוקים, אין נפשו חוזרת עליו (מתיקות הפה מעכבתו שלא יקיא), ועוד, לפי שהוא קורא בתורה, שכתוב בה: "ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהילים יט,יא), לפיכך מי הפה מתוקים (כמו שאמרו חכמינו, שמתיקה מרגילה את הלשון לתורה).
קודם לארבעים שנה
בבבלי יומא לט,ב אמרו: תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית (השני) לא היה גורל עולה בימין (הגורל של השעיר לה', הקרב ביום כיפור), ולא היה לשון של זהורית (חבילת צמר אדום, שהיו קושרים בפתח האולם ביום כיפור כשליוו את השעיר לעזאזל) מלבין, ולא היה נר מערבי (של המנורה, שדרכו להיות דולק תדיר) דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן (וכל אלו הסימנים באו לרמז ולאות, שהחורבן קרוב לבוא).
וכן אמרו בירושלמי יומא ו,ג: תני: ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של שם עולה בשמאל, והיו נועלים דלתות ההיכל מבערב ומשכימים ומוצאים אותם פתוחים.
ובבבלי שבת טו,א אמרו: ארבעים שנה עד שלא חרב הבית (השני) גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות (רש"י: מקום בהר הבית). למאי הילכתא? - שלא דנו דיני נפשות.
וכן אמרו בירושלמי סנהדרין א,א: תני: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות.
אף נטיעת התמרים בבבל ארבעים שנה קודם חורבן הבית הראשון היתה רמז ואות, שהחורבן קרוב לבוא.
• • •
אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): שבע מאות מיני דגים טהורים (מותרים באכילה), ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף (עופות טהורים) אין מספר (רבים מאוד), כולהם (כולם) גלו עם ישראל לבבל (מארץ ישראל בחורבן בית ראשון) – לטובתם של ישראל, שיהיו מצויים לישראל בבבל לאכול מהם, וכשחזרו (ישראל) כולהם (כולם) חזרו עמהן (מבבל לארץ ישראל) – שיהיו מצויים לישראל שוב בארץ ישראל לאכול מהם, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא – שלא חזר הדג הזה עם ישראל לארץ ישראל.
ושואלים: ודגים היאך גלו? – שהרי אין ים או נהר מארץ ישראל לבבל. - ומשיבים: רבי חונה בר יוסף (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות באיכה רבה פתיחתא לד ובפסיקתא דרב כהנא יג,י: רבי חונה (רב הונא, אמורא בדור השלישי-הרביעי) בשם רב יוסף (מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי)) אמר: דרך התהום (המים שמתחת לקרקע) גלו, ודרך התהום חזרו.
בבבלי חולין סג,ב אמרו: תני אבימי בריה דרבי אבהו: שבע מאות מיני דגים, ושמונה מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר. - עופות, עשרים וארבעה (עופות טמאים) הוו! - אלא: ולעופות טהורים אין מספר.
לפי הירושלמי, בדגים ובחגבים הזכיר בנו של רבי אבהו בפירוש "טהורים", ומכאן גם לעופות.
בבבלי שבת קמה,ב אמרו: אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: כולם (רש"י: הבהמות והעופות ואף הדגים) חזרו (רש"י: דהא 'עד בהמה' כתיב ('בהמה' בגימטרייא חמישים ושתיים), ומכלל דמכאן ואילך חזרו), חוץ מקולייס האיספנין. דאמר רב: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם (רש"י: מדרונות שבבבל מחזירים מים הנשפכים בהם לעין עיטם, שהוא מקום גבוה שבארץ ישראל, והיאך מחזירים? - שיש בפרת סולמות למטה מן הקרקע, ודרך אותם סולמות חוזרים המים לארץ ישראל, וחוזרים ונובעים במעיינות, והדגים חזרו דרך אותם סולמות, שנוחים להעלותם יותר מדרך פרת עצמו), והאי (קולייס האיספנין), כיון דלא שריר שדריה (אין קשה שדרה שלו), לא מצי סליק.
• • •
אמר רבי יוחנן: אשרי (מאושר, טוב ל-) מי שהוא רואה במפלתה של תדמור (עיר גדולה בסוריה), שהיא היתה שותפת בחרבן הבית הראשון ובחרבן הבית השני – שהיתה עוזרת לשונאיהם של ישראל בשני החורבנות. בני תדמור הצטרפו לצבאות הבבלים והרומאים והשתתפו במצור על ירושלים. בחרבן הראשון העמידה (היו לה) שמונים אלף קשטים (קשתים, יורים בקשתות), ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים.
במקבילה באיכה רבה ב,ד נאמר: אמר רבי יוחנן: אשרי מי שראה במפלתה של תרמוד. למה? - שהיתה שותפת בשתי חורבנות. רבי יודן אמר: בחורבן ראשון העמידה שמונים אלף קשתים, ובשני העמידה ארבעים אלף קשתים, רבי הונא אמר: בחורבן אחרון הם כראשון.
ובמקבילה באיכה רבה (בובר) פרשה ד נאמר: דבר אחר: "מפני קשת דרוכה" - אשרי אדם שזוכה לראות במפלתה של תרמוד. למה? - שהעמידה קשטים לחורבן בית המקדש. וכמה קשטים העמידה? - רבי יודן ורבי חונא. רבי יודן אמר: שמונים אלף קשטים העמידה לחורבן בית ראשון, ושמונים אלף קשטים לחורבן בית שני, רבי חונא אמר: ארבעים אלף לחורבן בית ראשון, וארבעים אלף לחורבן בית שני.
ובבראשית רבה נו,יא נאמר: "ויירש זרעך את שער אויביו" - רבי אמר: זה תדמור. אשריו מי שרואה במפלתה של תדמור, שהיתה שותפה בשני חורבנות. רבי יודן ורבי חונא, חד מנהון אמר: חורבן הראשון העמידה שמונים אלף קשטים, וחורבן שני העמידה שמונת אלפים קשטים.
ובבבלי יבמות טז,ב אמרו: חד אמר: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי קשתויי (רש"י: מושכי קשת), וחד אמר: תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי קשתויי, בשעה שנכנסו גויים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב, והם (בני תדמור) נפנו על בנות ירושלים, שנאמר: "נשים בציון עינו, בתולות בערי יהודה" (איכה ה).
תדמור
שלמה המלך בנה וביצר את העיר תדמור שישבה בנוה מדבר (מלכים א ט,יח: 'תמר'; דברי הימים ב ח,ד: 'תדמור'). נקראה על שם התמרים שגדלו בנוה שלה. מרדה ברומאים ונחרבה על ידם בסוף ימיו של רבי יוחנן. הרי שזכה רבי יוחנן וראה במפלתה של תדמור. בחורבות תדמור נמצאה כתובת בארמית תדמורית על מצבת קבורה של אחד שהיה 'תדמוריא קשטא' (תדמורי קשת).
שמונים / שמונים אלף
בירושלמי כאן ובמקבילה באיכה רבה נאמרו כמה מאמרים על החורבן, רובם של רבי יוחנן, שבהם נזכר המספר שמונים או שמונים אלף. ואלה המאמרים:
אדריינוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף ריבוא.
שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפים את ביתר.
שמונים זוגים אחים כוהנים נישאו לשמונים זוגות אחיות כוהנות בלילה אחד בהדא גופנא.
שמונים חנויות של אורגי פלגס היו במגדל צבעייא.
שמונים חנויות של מוכרי טהרות היו בכפר אימרא.
שמונים שידות של מתכת היו בשיחין.
אימר היא היתה קטנה שבמשמרות והיא היתה מוציאה שמונים אלף פרחי כהונה.
שמונים אלף פרחי כהונה נהרגו על דמו של זכריה.
שמונים אלף פרחי כהונה ברחו להם לתוך קלתותים של בית המקדש וכולם נשרפו.
שמונים אלף פרחי כהונה ובידם שמונים אלף מגיני זהב בקעו בחילותיו של נבוכד נצר והלכו להם אצל ישמעאלים.
תדמור בחורבן הראשון העמידה שמונים אלף קשטים ובחורבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים.
• • •
במשנה שנינו, שבתשעה באב... ונחרשה העיר.
ואומרים: חרש רופוס שחיק עצמות (יישחקו עצמותיו (קללה שגורה בפי חכמים על רשעי אומות העולם)) את ההיכל – חרישת העיר שנאמרה במשנה היא חרישת מקומו של ההיכל על ידי רופוס.
באיכה רבה א,מא נאמר: תניא: חרש רופוס את ההיכל.
ובבבלי תענית כט,א אמרו: נחרשה העיר. גמרא (קיבלנו מסורת מאבותינו, שאירע דבר זה בתשעה באב). תניא: כשחרש טורנוס רופוס הרשע את האולם, נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה...
רופוס
טורנוס (טיניוס) רופוס היה הנציב הרומי שמשל ביהודה לפני מרד בר כוכבא. אדריינוס קיסר ציוה לחרוש את הר הבית, כדי לבנות במקומו מקדש אלילי. לכן מרדו בו היהודים. בראש המורדים עמד בר כוכבא. הם כבשו את ירושלים, והשתלטו על ארץ יהודה ועל אזורים נוספים. אדריינוס קיסר גייס צבא גדול לדכא את המרד. הצבא הרומאי כבש בחזרה את ארץ יהודה. בר כוכבא ואנשיו עברו מירושלים לביתר, שהיתה מבוצרת יותר מירושלים. לאחר מצור ממושך פרצו הרומאים לביתר, וערכו טבח איום בתושבים. נפילת ביתר מסמלת את קיצו של מרד בר כוכבא. לאחר המרד נבנה במקומו של הר הבית מקדש אלילי, ועל חורבות ירושלים הוקמה עיר אלילית.
חרישת העיר היתה לאחר לכידת ביתר, ולכן נזכרה במשנה חרישת העיר לאחר לכידת ביתר, שכן המשנה מונה את הדברים שאירעו לפי סדר המאורעות.
• • •