משנה
המשנה באה ללמד, כיצד היו אנשי המעמד, שהיו מתכנסים בעריהם, קוראים כל יום במעשה בראשית.
ביום הראשון קוראין "בראשית" "יהי רקיע" – שתי הפרשיות הראשונות, פרק א מפסוק א עד ח, שלפי שאין בפרשת היום הראשון ("בראשית") פסוקים כדי קריאת שלושה קרואים, קוראים גם את פרשת היום השני ("יהי רקיע"), וכן בשאר הימים קוראים פרשת היום ופרשת היום שלאחריו.
בשני – ביום השני – "יהי רקיע" "יקוו המים" – שחוזרים על הפרשה השנייה ומוסיפים לקרוא את הפרשה השלישית, מפסוק ו עד יג.
בשלישי – "יקוו המים" "יהי מאורות" – מפסוק ט עד יט.
ברביעי – "יהי מאורות" "ישרצו המים" – מפסוק יד עד כג.
בחמישי – "ישרצו המים" "תוצא הארץ" – מפסוק כ עד לא.
בשישי – "תוצא הארץ" – מפסוק כד עד לא, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – פרק ב מפסוק א עד ג.
• • •
משנה
המשנה ממשיכה ללמד בענין אנשי המעמד שהיו מתכנסים בעריהם וקוראים בתורה.
פרשה גדולה – הפרשה הגדולה משתי הפרשיות שהיו קוראים בכל יום, שפסוקיה מרובים משל חברתה, קורין אותה בשנים – בשני אנשים, וקטנה – הפרשה הקטנה משתי הפרשיות שהיו קוראים בכל יום, שפסוקיה מועטים משל חברתה, קוראים אותה ביחיד – באיש אחד, ששלושה אנשים קוראים בתורה בכל יום את שתי הפרשות. בשחרית ובמוסף – היו קוראים בתורה בתפילת שחרית וכן בתפילת מוסף, שכן במעמדות היו מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה, ובמנחה – אבל בתפילת מנחה אין קוראים מתוך ספר תורה, מפני טורח התענית, אלא נכנסין – לבתי כנסיות, וקורין על פיהן – וקוראים את קריאת היום בעל פה, כקורין את שמע – כדרך שקוראים את פרשת "שמע", ששלוח הציבור פותח תחילה והציבור עונים אחריו וקוראים כולם יחד. גם בנעילה היו נכנסים וקוראים, כפי שמוכח מן המשנה הבאה, אלא שלא נתבאר כיצד היו עושים בנעילה, ומסתבר שאף בנעילה קראו על פה כמו במנחה. ערב שבת במנחה לא היו נכנסין – לבתי כנסיות לקרוא, אפילו בעל פה, מפני כבוד השבת – כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי שבת, אלא היו מתפללים מנחה ועוסקים בצורכי שבת.
בתוספתא תעניות ג,ד שנו: פרשה גדולה קורים אותה בשניים, וקטנה ביחיד. בשחרית ובמוסף נכנסים לבתי כנסיות וקורים, ובמנחה קורים על פה. רבי יהודה אומר: אין היחיד קורא על פה, אלא נכנסים לבתי כנסיות וקורים כקורים את שמע.
מלשון המשנה והתוספתא, שהיו נכנסים לבתי כנסיות לקרוא בתורה, משמע שלא היו אנשי המעמד נכנסים לבתי כנסיות להתפלל, שבמעמדות לא היו מתפללים בבתי כנסיות אלא ברחובה של עיר, והיו אנשי המעמד נכנסים לבתי כנסיות לקרוא בתורה, מפני שבמעמדות לא היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה עם ספר התורה ששמים עליה (אבל בתעניות היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה עם ספר התורה ששמים עליה, ומתפללים וקוראים בתורה ברחובה של עיר).
במעמדות היו מתפללים ברחובה של עיר, משום שלאנשי המעמד הצטרפו מהעם שבעיר ושבסביבותיה והשתתפו בתפילתם (וכן אמרו בבבלי מגילה כו,א בענין רחובה של עיר: "העם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות").
• • •
משנה
המשנה ממשיכה ללמד בענין אנשי המעמד שהיו מתכנסים בעריהם וקוראים בתורה.
כל יום שיש בו הלל – שקוראים בו הלל, ואין בו קורבן מוסף, כגון חנוכה, אין בו מעמד שחרית – אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת שחרית, שקריאת ההלל, שהיא בתפילת שחרית, דוחה את המעמד של שחרית. קרבן מוסף – יום שיש בו קורבן מוסף, כגון ראש חודש, - אין בו מנחה – אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת מנחה. וקרבן עצים – יום שיש בו קורבן עצים, ואין בו קורבן מוסף, שהיו משפחות בישראל שהיו מנדבות עצים למערכה (להקריב על העצים את הקורבנות) בימים מסוימים בשנה, כמפורט במשנה הבאה, ועושות להן אותו יום יום טוב, וביום שיש בו קורבן עצים, - אין בו נעילה – אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת נעילה, דברי רבי עקיבה.
אמר לו בן עזאי (לרבי עקיבא): כך היה רבי יהושע שונה: קרבן מוסף – יום שיש בו קורבן מוסף, - אין בו נעילה – אין בו מעמד בתפילת נעילה. וקרבן עצים – יום שיש בו קורבן עצים, - אין בו מנחה – אין בו מעמד בתפילת מנחה.
חזר רבי עקיבה להיות שונה כדברי בן עזאי – חזר רבי עקיבא מדעתו וקיבל את דברי בן עזאי.
הגרסה הזו בדברי רבי עקיבא ובדברי בן עזאי היא הנכונה, ויש שהחליפו דברי זה בדברי זה, וראה להלן בגמרא.
"אין בו מעמד" פירושו: אין בו קריאת התורה של מעמדות בלבד, אבל אין משמיטים את תפילת המעמד, וראה להלן בגמרא.
בראש חודש אין קוראים את ההלל, ולכן בראש חודש יש בו מעמד שחרית (ראה בבלי ערכין י,ב ותענית כח,ב. בבבל נהגו בראש חודש לקרוא הלל בדילוג, אבל בארץ ישראל לא נהגו לקרוא את ההלל בראש חודש).
יום שיש בו קורבן עצים אין בו מעמד, כדי לעשות הכר ליום זה ולחלוק כבוד למשפחה שמביאה עצים ביום זה (הגאונים).
• • •
תלמוד
לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי מגילה ד,ב, ובמסכת סופרים כא,ו.
רב חונה אמר: שלשה קרויות (קרואים) שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים – כשקוראים בתורה שלושה קרואים, כגון בשני ובחמישי ובשבת במנחה (משנה מגילה ד,א), לא יקראו בין שלושתם פחות מעשרה פסוקים. עשרה פסוקים אלה שניים קוראים שלושה שלושה פסוקים ואחד קורא ארבעה, וכל אחד מהם יכול להיות זה שקורא ארבעה. מה טעם הדבר, שלא יפחתו מעשרה פסוקים? - חזקיה אמר (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כנגד עשרת הדיברות – עשרה הפסוקים הללו הם כנגד עשרת הדיברות (הטעם העליון של עשרת הדיברות מחלק אותם לעשרה פסוקים).
בבבלי מגילה כא,ב אמרו: תני רב שימי: אין פוחתים מעשרה פסוקים בבית הכנסת. הני עשרה כנגד מי? - אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת. רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדיברות שנאמרו למשה בסיני. רבי לוי אמר: כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהילים. ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
ושואלים (על רב הונא, שאמר ששלושה קרואים לא יפחתו מעשרה פסוקים): והא תנינן – והרי שנינו (במשנתנו בענין אנשי המעמד הקוראים בתורה): ביום הראשון – "בראשית" – פרק א מפסוק א עד ה, ו"יהי רקיע" – מפסוק ו עד ח! והא לית בהון אלא תמנייא! – והרי אין בשתי הפרשות האלו שקוראים שלושה קרואים (כמו שנאמר במשנה הבאה) אלא שמונה פסוקים! נמצא שפוחתים מעשרה פסוקים.
ומשיבים: רבי אידי (אמורא בדור השלישי-הרביעי, עלה לארץ ישראל) אמר: איתפלגון כהנא ואסא – נחלקו (באופן קריאת הפרשות במעמדות) רב כהנא (אמורא בבלי בדור הראשון) ורב אסי (אמורא בבלי בדור הראשון). חד אמר – (האמורא) האחד אמר: חוזר – חוזרים על פסוקים שכבר קראו, וכך אין פוחתים מעשרה פסוקים, וחורנה אמר – (האמורא) האחר אמר: חותך – פוסקים פסוקים לשניים, וכך אין פוחתים מעשרה פסוקים, כפי שממשיכים ואומרים. מאן דאמר – מי שאמר: חוזר - חוזר שני פסוקים – הקרוא השני חוזר וקורא שני פסוקים שקרא הקרוא הראשון, ונמצא שקוראים עשרה פסוקים, שהראשון קורא מפסוק א עד ד, והשני מפסוק ג עד ה, והשלישי מפסוק ו עד ח, ומאן דאמר – ומי שאמר: חותך – "ויהי ערב ויהי בקר" פסוק בפני עצמו הוא – הקרוא השני פוסק את פסוק ה לשניים, שחלקו השני של פסוק זה, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", נחשב פסוק בפני עצמו, וכן הקרוא השלישי פוסק את פסוק ח לשניים, שחלקו השני של פסוק זה, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני", נחשב פסוק בפני עצמו, ונמצא שקוראים עשרה פסוקים, שהראשון קורא מפסוק א עד ג, והשני מפסוק ד עד ה (פסוק ה נחשב שני פסוקים, הרי שלושה פסוקים), והשלישי מפסוק ו עד ח (פסוק ח נחשב שני פסוקים, הרי ארבעה פסוקים). רק המילים "ויהי ערב ויהי בוקר..." נחשבות פסוק בפני עצמו, משום שבמעשה בראשית הן באו שלוש פעמים כפסוק בפני עצמו (פסוקים יג; יט; כג), אבל פסוקים אחרים אין לחתוך אותם.
ושואלים עוד (על רב הונא): והתנינן – והרי שנינו (במשנתנו): בשני – "יהי רקיע" – מפסוק ו עד ח, "יקוו המים" – מפסוק ט עד יג, והרי אין בשתי הפרשות האלו שקוראים שלושה קרואים אלא שמונה פסוקים!
ומשיבים: נחלקו (באופן קריאת הפרשות במעמדות) רב כהנא ורב אסי. חד אמר – האחד אמר: חוזר, וחורנה אמר – האחר אמר: חותך (במקבילות לא חזרו על מילים אלו). וכך אין פוחתים מעשרה פסוקים, כפי שממשיכים ואומרים. מאן דאמר – מי שאמר: חוזר - חוזר שני פסוקין – הקרוא השלישי חוזר וקורא שני פסוקים שקרא הקרוא השני, ונמצא שקוראים עשרה פסוקים, שהראשון קורא מפסוק ו עד ח, והשני מפסוק ט עד יא, והשלישי מפסוק י עד יג, ומאן דאמר – ומי שאמר: חותך - אפילו חותך לית ביה – אף אם הקרוא הראשון פוסק את פסוק ח לשניים, שחלקו השני של פסוק זה, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני", נחשב פסוק בפני עצמו, נמצא שקוראים תשעה פסוקים ופוחתים מעשרה (משום שפסוק יג, שנאמר בו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי", הוא פסוק בפני עצמו בחלוקת הפסוקים, ואין כאן כדי לחתוך), שהראשון קורא מפסוק ו עד אמצע ח (הרי שלושה פסוקים), והשני מאמצע פסוק ח עד י (הרי שלושה פסוקים), והשלישי מפסוק יא עד יג. אלא שאין לחשוש שיפחתו מעשרה פסוקים, כיון שאי אפשר (כמו שאומרים להלן בענין פרשת עמלק).
בשאר הימים אין פוחתים מעשרה פסוקים, משום שיש בפרשות שקוראים בהם עשרה פסוקים ויותר, ואין צריך לא לחזור ולא לחתוך.
ושואלים עוד (על רב הונא): התיב (השיב, הקשה) רבי פליפה בר פריטה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי) קומי (לפני) רבי זעורה (במקבילות: קומי רבי יונה): והרי פרשת עמלק! – במשנה מגילה ג,ו שנינו, שבפורים קוראים בתורה "ויבוא עמלק" (שמות יז,ח-טז), והרי אין בפרשה הזו שקוראים שלושה קרואים אלא תשעה פסוקים! נמצא שפוחתים מעשרה פסוקים.
ומשיבים: אמר ליה – אמר לו (רבי זירא / רבי יונה): שנייה היא – שונה היא (הלכה זו), שהוא (שהיא) סדרו של יום – פרשה זו היא מענינו של יום זה (פורים), ואין להוסיף עליה ולקרוא פרשה עוד שאינה מענינו של היום, ולכן אין לחשוש שיפחתו מעשרה פסוקים, כיון שאי אפשר.
ושואלים עוד (על רב הונא): התיב (השיב, הקשה) רבי לעזר בר מרום (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי) קומי (לפני) רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי): והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים! – התקינו לקרוא הפטרה בנביאים עשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה קרואים שקראו בתורה (בשבת קוראים שבעה (משנה מגילה ד,ב)), שכל אחד מהם צריך לקרוא לכל הפחות שלושה פסוקים (משנה מגילה ד,ד). במקבילה בירושלמי מגילה ד,ב נוסף כאן: "ויהיו עשרים ושלושה, תלתא - עשרה, ותלתא - עשרה, וחד - שלושה?" – מדוע אמרו שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, ולא אמרו שלא יפחות מעשרים ושלושה פסוקים? שהרי לפי רב הונא, שאמר ששלושה קרואים שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים, יש לקרוא הפטרה עשרה פסוקים כנגד שלושה קרואים, ועוד עשרה פסוקים כנגד עוד שלושה קרואים, ועוד שלושה פסוקים כנגד עוד קרוא (השביעי), שהם בין הכל עשרים ושלושה פסוקים. ואם שנו ברייתא, שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, הרי שלכל קרוא שבתורה לא יפחתו משלושה פסוקים, ולשלושה קרואים שבתורה לא יפחתו מתשעה פסוקים, שלא כרב הונא! אין משיבים על שאלה זו.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה ובמסכת סופרים.
אפשר להשיב על השאלה האחרונה כך: לא אמרו דין זה, ששלושה קרואים לא יפחתו מעשרה פסוקים, אלא כשהם שלושה קרואים, אבל כשהם ארבעה או יותר קרואים, שכל אחד מהם אינו פוחת משלושה פסוקים, לא אמרו דין זה, שהרי הם קוראים בין כולם יותר מעשרה פסוקים.
בבבלי תענית כז,ב אמרו: "ביום הראשון 'בראשית' ו'יהי רקיע'". תנא: 'בראשית' - בשניים, 'יהי רקיע' - באחד. בשלמא 'יהי רקיע' באחד - תלתא פסוקי הוו (רש"י: ודי בהם לאיש אחד). אלא 'בראשית' בשניים - חמישה פסוקי הוו, ותנן: הקורא בתורה אל יפחות משלושה פסוקים! - הא איתמר עלה: רב אמר: דולג (רש"י: הראשון קורא שלושה פסוקים, והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, והשניים עימו - הרי שלושה, ומשום אין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים ליכא, משום דלא אפשר), ושמואל אמר: פוסק (רש"י: מפסיק הפסוק לשניים, ראשון קורא שני פסוקים וחצי, והשני משלים חצי אותו הפסוק שקרא הראשון עם שניים הנותרים). רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? - קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן ליה. ושמואל סבר: פסקינן ליה... ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? - גזרה משום הנכנסים, וגזרה משום היוצאים (אם השני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, בני אדם הנכנסים לאחר שסיים הראשון קריאתו סבורים שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים, ותצא מזה תקלה. ואם הראשון קורא שלושה פסוקים ואינו משייר אלא שניים, היוצאים לאחר שסיים הראשון סבורים שלא יקרא השני אלא שני פסוקים).
מי שאמר בירושלמי 'חוזר' סבור כרב בבבלי שאמר 'דולג', ומי שאמר בירושלמי 'חותך' סבור כשמואל בבבלי שאמר 'פוסק'. בבבלי אמרו לפי שמואל שאמר 'פוסק', שפוסקים כל פסוק, אף שלא פסקו משה, משום שלא אפשר. אבל בירושלמי אמרו לפי מי שאמר 'חותך', שאין פוסקים אלא את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר...". ולכן בבבלי לא דיברו בקריאה ביום השני של מעמדות, משום שאופן קריאתה שווה לאופן הקריאה ביום הראשון, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל בירושלמי דיברו בקריאה ביום השני, משום שלמאן דאמר 'חותך' אין אופן קריאתה שווה לאופן הקריאה ביום הראשון.
בבבלי שאלו על הקריאה במעמדות ממה שאמרו במשנה מגילה ד,ד: הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. ואילו בירושלמי שאלו על הקריאה במעמדות ממה שאמר רב הונא: שלושה קרואים שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים. ולכן בירושלמי שאלו על הקריאה בפורים שיש בה תשעה פסוקים, אבל בבבלי לא שאלו על הקריאה בפורים שיש בה שלושה פסוקים לכל אחד מהקרואים.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא המלמדת בענין אנשי המשמר:
תני – שנוי (שנו ברייתא): אנשי משמר (הכוהנים שהיו עובדים במקדש בשבוע של משמרם) היו מתענים בכל יום – ארבעה ימים רצופים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי, והיו מתענים בכל יום מהם על דבר שהוא מעין המעשה של אותו יום בשבעת ימי בראשית, כפי שממשיכים ואומרים. בשני היו מתענין על מפרשי ימים – על יורדי הים, שיגיעו למחוז חפצם, משום שנאמר במעשה היום השני: "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים" (בראשית א,ו) – שביום הזה עשה ה' את הימים. בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים – על היוצאים ממקומם ומהלכים בדרכים, שיינצלו מסכנת דרכים, משום שנאמר במעשה היום השלישי: "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים" (בראשית א,ט) – שביום הזה עשה ה' את היבשה, שהם הולכים עליה. ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה (מחלת גרון קשה ומידבקת, שהילדים חולים בה בייחוד) לתוך פיהם (אסכרה מתחילה במעיים וגומרת בפה ובגרון (בבלי שבת לג,ב), וכשעולה מהמעיים לפה, גורמת מיתה), שנאמר במעשה היום הרביעי: "ויאמר אלהים יהי מאורות" (בראשית א,יד) – שביום הזה עשה ה' את המאורות, 'מארת' כתיב – 'מארת' כתוב (בלא וי"וים), והוא לשון מארה (קללת מיתה ואבדון), שביום זה באה מארה לעולם, ולכן היו מתענים ביום זה שלא תבוא מארה על התינוקות וימותו. בחמישי היו מתענין על המעוברות (נשים הרות) שלא יפילו ועל המיניקות (נשים המזינות את ילדיהן מחלבן) שלא ימותו בניהן, שנאמר במעשה היום החמישי: "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א,כ) – שביום הזה עשה ה' את הדגים ואת העופות, שיש בהם חיוּת, ולכן היו מתענים ביום זה שתהיה חיוּת בעוברים ובתינוקות.
תני – שנוי (שנו ברייתא): אנשי משמר לא היו מתענין לא בערב שבת – ביום שישי, ולא במוצאי שבת (ב"שרידי הירושלמי": באחד בשבת) – ביום ראשון, מפני כבוד השבת – בערב שבת לא היו מתענים, כדי שיוכלו לעסוק בערב שבת בהכנת צורכי שבת. וביום ראשון לא היו מתענים, כדי שלא יבואו בשבת לידי חילול שבת, שאם היו מתענים ביום ראשון, יש לחשוש שמא יעשו בשבת מלאכה שלא יוכלו לעשותה לאחר השבת מחמת התענית. וכל שכן שלא היו מתענים בשבת עצמה.
בבבלי תענית כז,ב אמרו: תנו רבנן: אנשי משמר מתפללים על קורבן אחיהם (רש"י: תמיד שבכל יום) שיתקבל ברצון (ר"ג: כוהנים של משמר נחלקים לשבעה בתי אבות, וכל יום בית אב אחד עובד, ושאר שישה בתי אבות מתפללים על קורבן שמקריבים אחיהם בית אב שעובד שיתקבל ברצון). ואנשי מעמד (שמתכנסים בעריהם) נכנסים לבית הכנסת (וקוראים בתורה), ויושבים ארבע תעניות בשבת: בשני - על יורדי הים, בשלישי - על הולכי מדברות, ברביעי - על אסכרא שלא תיפול בתינוקות, בחמישי - על עוברות ומיניקות, עוברות - שלא יפילו, מיניקות - שיגדלו את בניהם. בערב שבת לא היו מתענים מפני כבוד השבת, וכל שכן בשבת עצמה. באחד בשבת מאי טעמא לא? - ...רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה (רש"י: שאדם נברא ביום שישי, ובכל יום שלישי הוא חלש). ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתרה (רש"י: שנוטלים אותה מן האדם במוצאי שבת, והוא חלש).
ובמסכת סופרים יז,ד נאמר: אנשי משמר היו מתענים בכל יום... בערב שבת ובמוצאי שבת לא היו מתענים, מפני כבוד השבת. ויש אומרים: מפני נשמה יתרה, שבערב שבת בין השמשות ניתוספת נשמה יתרה בישראל, ולאחר השבת נוטלים אותה הימנו.
ובמשנה תעניות ד,ג הוסיפו בנוסח שבדפוסים: ואנשי המעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי. ולא היו מתענים ערב שבת, מפני כבוד השבת; ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו.
היו מתענים בכל יום
בבבלי אמרו, שאנשי מעמד (שהיו מתכנסים בעריהם) היו מתענים, ובירושלמי אמרו, שאנשי משמר היו מתענים. ולא נחלק הירושלמי על הבבלי בענין זה, שכן אמרו בירושלמי בראש פרקנו, שיש ללמוד מן המשנה שמתענים במעמדות, והרי המשנה מדברת באנשי המעמד שהיו מתכנסים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום וקוראים בתורה, ואם כן, מן המשנה למדנו שאנשי המעמד היו מתענים, ומן הברייתא שהביאו בירושלמי למדנו שאף אנשי המשמר היו מתענים, אף על פי שלא היו מתפללים ארבע תפילות ביום ולא היו קוראים בתורה.
נראה שאף הלויים שהיו עובדים במקדש בשבוע של משמרם, וכן הישראלים שהיו עומדים במקדש על קורבנות הציבור בשבוע של מעמדם, היו מתענים עם אנשי משמר הכוהנים.
אנשי משמר ואנשי מעמד (הן מי שהיו עומדים במקדש על קורבנות הציבור והן מי שהיו מתכנסים בעריהם) אסורים בתענית בשבוע של משמרם ומעמדם (ראה לעיל ב,יב). חכמים החמירו על אנשי משמר ועל אנשי מעמד שיהיו מתענים במעמדות, כשם שהחמירו עליהם בתעניות גשמים.
במדרש תהילים כב,ה נאמר: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום" (אסתר ד,טז) - יכול יהיו צמים לילה ויום שלושה ימים ושלשה לילות ולא היו מתים? - אלא היו מפסיקים מבעוד יום.
גם אנשי משמר ואנשי מעמד, שהיו מתענים ארבעה ימים רצופים לילה ויום, היו מפסיקים את התענית מבעוד יום. ואפשר שהיו מתענים בימים אבל לא בלילות.
לא היו מתענים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת
בירושלמי לעיל ב,יג אמרו: בשבתות מתענים לפניהם ולאחריהם.
אנשי משמר לא היו מתענים לא בערב שבת ולא ביום ראשון, אף על פי שמותר להתענות בערב שבת וביום ראשון, שמכיון שהיו מתענים בכל יום, אם היו מתענים גם בערב שבת, לא היו יכולים לעסוק בהכנת צורכי שבת, וכמו כן, מכיון שהיו מתענים בכל יום, אם היו מתענים גם ביום ראשון, היו באים לידי חילול שבת.
לא במוצאי שבת מפני כבוד השבת
בירושלמי כתובות א,א אמרו: אינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת (ביום ראשון). לא בערב שבת - מפני כבוד שבת; ולא במוצאי שבת - חברייא אומרים: מפני הטורח, רבי יוסי אומר: מפני כבוד שבת (כדי שלא יבוא החתן בשבת לידי חילול שבת, שאם נישאת ביום ראשון, יש לחשוש שמא יעסוק בשבת בהכנת צורכי סעודת הנישואין).
הטעם שאמרו בירושלמי כאן הוא הטעם שאמר רבי יוסי בירושלמי שם.
תני – שנוי (שנו ברייתא): סנהדרין גדולה היתה מתענה עמהן (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: בכל יום) – חכמי הסנהדרין הגדולה, שישבו בלשכת הגזית שבמקדש, היו מתענים בכל יום עם אנשי המשמר. ושואלים: וסנהדרין יכולה להתענות בכל יום? – וכי חכמי הסנהדרין יכולים להתענות בכל יום בכל שבוע? שהרי חכמי הסנהדרין לא היו מתחלפים בכל שבוע כאנשי המשמר. - ומשיבים: מחלקין היו עצמן על בתי אבות – חכמי הסנהדרין היו מחלקים את עצמם לפי בתי האבות של הכוהנים שהיו עובדים במקדש בשבוע של משמרם, ובכל יום היו מתענים החכמים שהיו לחלקו של בית האב שעבד במקדש באותו יום.
• • •
שנינו לעיל, שבחמישי היו מתענים על המעוברות ועל המיניקות.
ותמהים: ואין (=והא אין) מתענין על שני דברים כאחת – והרי אין מתענים על שני דברים יחד, אלא על דבר אחד בלבד?! שכל תענית צריכה להיות מכוונת כלפי ענין אחד בלבד. וכיצד היו מתענים על שני דברים יחד?
טעם הדבר הוא, שהם צריכים לכוון ליבם בתעניתם לדבר שהם מתענים עליו, ואין אדם יכול לכוון ליבו לשני דברים יחד, אלא לדבר אחד בלבד.
ומניין שאין מתענים על שני דברים יחד? -
ואומרים: מן הדא – מן זה (מהכתוב הזה למדים זאת): שנאמר: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת" (עזרא ח,כג) – עזרא והעולים עימו מבבל צמו והתפללו לה', שיצילם מאויבים ואורבים בדרך ויגיעו לירושלים בשלום. ולמדים מהמילים 'על זאת' שאין מתענים אלא על זאת (על דבר אחד, ולא על שני דברים), שהמילה 'זאת' באה למעט: זאת ולא אחרת. אמר רבי תנחומה (אמורא ארץ ישראלי בדור השישי): לא מן הדא – לא מן זה (לא מהכתוב הזה למדים זאת), אלא מן הדא – אלא מן זה (מהכתוב הזה למדים זאת): שנאמר: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" (ורחמים לבקש מלפני אלוהי השמים על רז זה) (דניאל ב,יח) – דניאל ביקש את חבריו, חנניה, מישאל ועזריה, שאף הם יתפללו לה', שיגלה לו ה' את חלום נבוכדנצר וסוד משמעותו, כדי שלא יאבידו את דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל. ולמדים מהמילים 'על רזא דנא' שאין מתענים אלא על זה (על דבר אחד, ולא על שני דברים).
ואומרים (בתשובה לתמיהה לעיל): אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): שאם היו שני דברים, כגון עצירת גשמים וגוביי (ארבה), מתריעין עליהן – יש ללמוד, ממה ששנינו לעיל, שבחמישי היו אנשי המשמר מתענים על המעוברות ועל המיניקות, אף על פי שאין מתענים על שני דברים יחד, שאם שני הדברים הם כדבר אחד, מתענים עליהם, ומעוברות ומיניקות כדבר אחד הם, שמבקשים שלא ימותו התינוקות. ולכן, אם היו שני דברים, שבאו עליהם שתי צרות, כגון עצירת גשמים ומכת ארבה, מתענים ומתפללים על שתי הצרות האלו יחד, שכדבר אחד הן, ששתיהן מזיקות את התבואה.
המימרה של רבי חגי בשם רבי זעורה הובאה לעיל א,ז מפי רבי חייא בר אבא. ואמרו שם, שבאלה שני הדברים, עצירת גשמים וגובאי, השערים (המחירים) עולים, שעצירת גשמים וגובאי הבאים יחד מרבים את היוקר. הרי שתוצאת שני הדברים היא אחת, עליית המחירים, וזו הצרה שמתענים עליה.
ומספרים: רבי חגיי, כד דהוה (ב"שרידי הירושלמי": כדהוה) נפק לתעניתא הוה אמר קומיהון – כשהיה יוצא (לרחובה של עיר) לתענית, היה אומר לפניהם (לפני הציבור): אחינן, אף על גב דאית בליבינן עקין סגין, אלא להן דאתינן – אחינו, אף על פי שיש בליבנו צרות רבות (להתענות ולהתפלל עליהן, אין לנו להתענות ולהתפלל) אלא על זה (הדבר) שבאנו (לכאן להתענות עליו), משום שאין מתענים על שני דברים יחד, אלא על דבר אחד בלבד (אלא אם כן שני הדברים הם כדבר אחד, כפי שאמר רבי חגי לעיל).
רבי חגי דאג שכוונותיו ותפילותיו של הציבור יהיו אך ורק כלפי הצרה הנוכחית. התענית וסדריה באים על צרת הכלל, ואינם מיועדים לכל מצוקותיו של הפרט.
באיכה רבה א,נא נאמר: וכי מה היו משמרות (אנשי המשמר) עושות? ומה הנאה יש לעולם מהמשמרות? - בשני היו מתענים על מפרשי ימים, בשלישי היו מתענים על הולכי דרכים, ברביעי היו מתענים על התינוקות שלא יעלה אסכרה בפיהם וימותו, בחמישי היו מתענים על המעוברות שלא יפילו ועל המיניקות שלא ימותו בניהם. והלא אין מתענים על שני דברים כאחד, כדכתיב: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת" (עזרא ח,כג), וכתוב אחד אומר בדניאל: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" (דניאל ב,יח), ולא על תרין. אלא כההיא דאמר רבי חייא בר אבא: על עצירת גשמים וגלות (הלשון 'עצירת גשמים וגלות' הוא אשגרה ממדרשי הלכה, וצריך לומר: עצירת גשמים וגובאי) מתענים עליהם בבת אחת. אבל אין מתענים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת מפני כבוד השבת.
ובבבלי תענית ח,ב אמרו: בימי רבי שמואל בר נחמני היה רעב ודבר. אמרו: מה נעשה? על שניים אין מבקשים רחמים. אלא נבקש רחמים על הדבר, ורעב נסבול. אמר להם רבי שמואל בר נחמני: נבקש רחמים על הרעב, שכשנותן הקב"ה שובע, בשביל החיים הוא נותן (רש"י: לחיים ולא למתים, שאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם, אלא כדי שיחיו), שנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה). ומנלן דלא בעינן רחמי אתרתי? דכתיב: "ונצומה ונבקשה מאלוהינו על זאת" (עזרא ח), מכלל דאיכא אחריתי (רש"י: 'על זאת' - על אחת משמע). במערבא אמרי משמיה דרבי חגי / זירא מהכא: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" (דניאל ב), מכלל דאיכא אחריתי.
לפי הבבלי, במערבא אמרו, שרבי חגי / זירא למד מהכתוב בדניאל שאין מתפללים על שני דברים יחד. ואילו לפי הירושלמי, רבי תנחומא למד הלכה זאת מהכתוב בדניאל, אבל רבי חגי אמר הלכה זאת לפני הציבור כשיצא לתענית, ורבי חגי בשם רבי זירא אמר הלכה הנוגעת לענין זה.
• • •
תלמוד
בתוספתא תעניות ג,ד שנו: ...בשחרית ובמוסף, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שיש בו קורבן מוסף, קורים בו מוסף, וכל שאין בו (קורבן) מוסף, אין קורים בו מוסף.
לפי רבי מאיר, אנשי המעמד, שהיו מתפללים כל יום מוסף, היו קוראים בתורה כל יום במוסף. ולפי חכמים, ביום שיש בו קורבן מוסף היו קוראים בתורה, אבל ביום שאין בו קורבן מוסף לא היו קוראים בתורה, אף על פי שהיו מתפללים מוסף (תפילה נוספת). במשנה לא נזכרה מחלוקת זו.
במשנה בהלכה ד שנינו: ...בשחרית ובמוסף (היו קוראים בתורה כל יום בתפילת שחרית ובתפילת מוסף).
ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה של רבי מאיר (כדעתו), דרבי מאיר אמר: מתפללין וקורין, מתפללין וקורין – שרבי מאיר אמר (כאמור בתוספתא), שאנשי המעמד מתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה בתפילה זו, ומתפללים תפילת מוסף וקוראים בתורה גם בתפילה זו. ברם כרבנן – אבל כחכמים (כדעתם), מתפללין וקורין, מתפללין והולכין להן – אנשי המעמד מתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה בתפילה זו, ומתפללים תפילת מוסף והולכים להם מבית הכנסת ואין קוראים בתורה בתפילה זו. כך אמרו חכמים (כאמור בתוספתא), ולכן המשנה כדעת רבי מאיר ולא כדעת חכמים.
במשנה בהלכה ה שנינו: כל יום שיש בו הלל (ואין בו קורבן מוסף), אין בו מעמד שחרית (אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת שחרית).
ומדייקים: הא מוסף יש בו – אבל מעמד של מוסף יש בו, שביום שיש בו הלל, ואין בו קורבן מוסף, יש בו מעמד מוסף (יש בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת מוסף).
ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה של רבי מאיר (כדעתו), דרבי מאיר אמר: מתפללין וקורין (יש להשלים כאן כמו שנאמר לעיל: ...מתפללין וקורין. ברם כרבנן, מתפללין וקורין, מתפללין והולכין להן) – שרבי מאיר אמר (כאמור בתוספתא), שאנשי המעמד מתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה בתפילה זו, ומתפללים תפילת מוסף וקוראים בתורה גם בתפילה זו. אבל כדעתם של חכמים, אין קוראים בתורה ביום זה בתפילת מוסף, מפני שאין בו קורבן מוסף. ולכן המשנה כדעת רבי מאיר ולא כדעת חכמים.
מכאן יש ללמוד, ש"מעמד" פירושו קריאה בתורה (במעשה בראשית) של מעמדות, שהרי לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא אם קוראים במוסף ביום שאין בו קורבן מוסף, אבל על התפילה לא נחלקו, ולשניהם מתפללים במוסף תפילה יתרה אפילו ביום שאין בו קורבן מוסף.
• • •
במשנה שנינו: קורבן מוסף - אין בו מנחה. וקורבן עצים - אין בו נעילה, דברי רבי עקיבה. אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שונה: קורבן מוסף - אין בו נעילה. וקורבן עצים - אין בו מנחה.
ואומרים: אית תניי תני ומחלף – יש תנא השונה ומחליף (שונה את המשנה בגרסה הפוכה), וכך הוא שונה: קורבן מוסף - אין בו נעילה. וקורבן עצים - אין בו מנחה, דברי רבי עקיבה. אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שונה: קורבן מוסף - אין בו מנחה. וקורבן עצים - אין בו נעילה.
אמר רבי אחא (על פי מקבילות דומות בירושלמי יש לגרוס כמו בראבי"ה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כמתניתן – כמשנתנו (יש לשנות את המשנה בגרסה שבמשנתנו, ואין לחוש למי ששונה ומחליף).
אמר רבי: סימון (על פי מקבילות דומות בירושלמי יש לגרוס: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): סימנא) סוכרא דקיסא טרד – סימן: בריח של עץ נועל (סוגר את הדלת). פירוש סימן זה הוא, שבשעה שיש עצים ('בריח של עץ') יש נעילה ('נועל'). רבי יודן נתן סימן זה, כדי שלא לטעות בגרסה שבמשנתנו, ולזכור שבדברי בן עזאי, שחזר רבי עקיבא להיות שונה כדבריו, יש לגרוס: 'קורבן עצים - אין בו מנחה', אבל נעילה יש בו, וממילא יש לגרוס בדברי רבי עקיבא: 'קורבן מוסף - אין בו מנחה. וקורבן עצים - אין בו נעילה', ובדברי בן עזאי יש לגרוס: 'קורבן מוסף - אין בו נעילה...'.
יש שתי מקבילות דומות לאמור כאן.
בירושלמי כלאים ו,ד נאמר: ...אית תניי תני מחלף. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא כמתניתן. אמר רבי יודן: סימנא...
ובירושלמי פסחים ג,ח נאמר: אית תניי תני ומחלף. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסי כמתניתן. אמר רבי יודן: סימנא...
לפי דברי בן עזאי, שחזר רבי עקיבא להיות שונה כדבריו, יום שיש בו קורבן מוסף, כגון ראש חודש, אין בו נעילה (אין בו קריאת התורה של מעמדות בתפילת נעילה). מה טעם הדבר? -
ואומרים טעם אחד: אמר רבי מנא (על פי האמור להלן יש לגרוס כמו בראבי"ה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)): מפני סעודות ראש חודש – שהיו נוהגים לעשות סעודות ביום ראש חודש (ביום השלושים לחודש היוצא) בבית הכנסת, כדי לפרסם את ראש החודש, והיו נכנסים לסעודה מבעוד יום לפני שקיעת החמה (כפי שציוה רבי יוחנן, כמסופר להלן), ומכיון שתפילת נעילה היא מבעוד יום לפני שקיעת החמה (בנעילת שערי היכל, לרבי יוחנן (לעיל ד,א)), לא היו קוראים בתורה בתפילת נעילה, כדי שיוכלו להיכנס לסעודה מבעוד יום.
ואומרים טעם שני: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): על שם כל התדיר (נעשה לעיתים קרובות) מחבירו קודם את חבירו – יום שיש בו קורבן מוסף אין בו מעמד בנעילה, אבל יש בו מעמד במנחה, שהמעמד של נעילה נדחה ביום זה ולא המעמד של מנחה, משום שמנחה תדירה (תפילת מנחה היא בכל יום) ונעילה אינה תדירה (תפילת נעילה אינה אלא בתעניות, במעמדות וביום הכיפורים), ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם, ולכן התדיר אינו נדחה, ושאינו תדיר נדחה.
אבל, לפי רבי אלעזר, ביום שיש בו קורבן עצים, שהוא מדרבנן, נדחה התדיר, מפני שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולכן ביום זה אין בו מעמד במנחה, אבל יש בו מעמד בנעילה (ר"ח בבבלי תענית כח,א).
תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם
כלל לגבי סדרי קדימויות, שמשמעו, שיש לעשות את הדבר התדיר קודם הדבר שאינו תדיר. אבל כאן משמעו, שהדבר התדיר אינו נדחה, והדבר שאינו תדיר נדחה, ויש לעשות את הדבר התדיר, ואין לעשות את הדבר שאינו תדיר.
בירושלמי נזיר ז,א מצאנו כלל דומה במשמע דומה למשמעו של הכלל כאן, וכך אמרו שם: אתיא דרבי אליעזר כבית שמאי, דבית שמאי אומרים: תדיר ומקודש - מקודש קודם, כן רבי אליעזר אומר: תדיר ומקודש - מקודש קודם (כך יש לגרוס כמו בירושלמי יומא ז,ב).
במשנה נזיר ז,א שנינו, שאם היו כוהן גדול ונזיר מהלכים בדרך ומצאו מת מצוה, לפי רבי אליעזר, ייטמא למת מצוה כוהן גדול, ואל ייטמא לו נזיר. נזיר מקודש יותר, מפני שהוא מביא קורבן על טומאתו, וכוהן גדול תדיר יותר, מפני שקדושתו קדושת עולם. רבי אליעזר סבור, שתדיר ומקודש - מקודש קודם, ולכן הנזיר אינו נדחה, והכוהן הגדול נדחה.
כדי לפרסמו שהוא ראש חודש
בירושלמי שקלים ח,ו וסוכה ה,ו אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, ששירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש, אף על פי שכל התדיר מחברו קודם את חברו (ומשום כך מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש).
הרי שלפי רבי יוחנן, הטעם של פרסום ראש חודש עדיף מהטעם של כל התדיר מחברו קודם את חברו. ולכן, לא אמר רבי יוחנן כאן "על שם כל התדיר מחברו קודם את חברו", אלא אמר "מפני סעודות ראש חודש", שעושים כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש.
ואומרים: קרייא מסייע לרבי יוחנן – המקרא מסייע לרבי יוחנן, שנאמר: "ויהי ממחרת החודש השני וייפקד מקום דוד" (שמואל א כ,כז) – ביום החודש (ראש חודש) השני נחסר מקומו של דוד בסעודה שעשה שאול המלך (לאחר שנחסר מקומו של דוד בסעודה שעשה שאול ביום החודש הראשון). ומפרשים את המילים "החודש השני": אין תימר תרין ירחין הוון – אם תאמר: שני חודשים היו, שהסעודה האחת היתה ביום החודש של חודש אחד, והסעודה שאחריה, שהכתוב הזה מדבר בה, היתה ביום החודש של חודש שני, והא כתיב – והרי כתוב (בכתוב הזה): "ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" (שם)! – הרי שהסעודה האחת היתה ביום ראשון של ראש חודש (-'תמול', היום השלושים לחודש היוצא), והסעודה שאחריה היתה ביום שני של ראש חודש (-'היום', היום השלושים ואחד לחודש היוצא), שעשו שני ימים ראש חודש, ולכן אל תאמר: שני חודשים היו. יש ללמוד מכאן, שבימי שאול ודוד היו עושים שני ימים ראש חודש, והיו עושים סעודות מיוחדות לכבוד ראש חודש, ויש בזה כדי לסייע לרבי יוחנן, שדיבר להלן בשני הימים שהיו עושים ראש חודש, ודיבר לעיל בסעודות שהיו עושים בראש חודש.
ומספרים: אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן מפקד לכנישתא (הגרסה במקבילה בירושלמי ראש השנה ד,ד: מפקד לאילין דכנישתא) דכופרא – רבי יוחנן ציוה את אלה (האנשים) של (בית) הכנסת של כופרא (פרבר של טבריה): סבון (יש לגרוס: סכון) מיעול עד דו איממא – ראו (הביטו, התבוננו, שימו לב) להיכנס (לבית הכנסת לסעודת ראש חודש) בעוד שהוא יום (מבעוד יום), כדי שיראו אותם בני אדם כשהם נכנסים, ויתפרסם שהוא ראש חודש, ואתון אמרין 'זמנו' ו'עיבורו' – ואתם אומרים (בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש): "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו". במקומות הרחוקים מבית הדין שקידשו את החודש, שלא ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, היו עושים ראש חודש שני ימים (היום השלושים והיום השלושים ואחד לחודש היוצא) בכל ראשי החודשים, והיו נוהגים שני הימים קודש. ולכן היו אומרים בברכת קידוש ירחים: 'מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו' - החודש מקודש הן בזמנו (היום השלושים) והן בעיבורו (היום השלושים ואחד), ששני הימים קודש הם.
יום השלושים נקרא 'זמנו', משום שיום זה הוא זמנו של ראש חודש, כי חודשה של לבנה (הזמן שבין מולד למולד) הוא עשרים ותשעה ימים ומחצה. יום השלושים ואחד נקרא 'עיבורו', משום שהעבירו את ראש חודש מזמנו ליום זה ("תוספתא כפשוטה" ראש השנה).
מאמר זה של רבי חייא בר אבא מובא בירושלמי ראש השנה ד,ד על המשנה שם, שאם לא באו עדים ביום השלושים, היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, שהיו עושים שני ימים של ראש חודש, כמו שהיו עושים במקומות הרחוקים מבית הדין.
סעודות ראש חודש וקידוש ירחים
אם באו עדי החודש, שראו את הלבנה בחידושה, ביום השלושים לחודש היוצא, וקידשו בית דין (בית הוועד) את החודש ביום זה, ראש חודש הוא ביום השלושים (בזמנו), והחודש היוצא חסר (עשרים ותשעה ימים). ואם לא באו עדי החודש ביום השלושים לחודש היוצא, ראש חודש הוא ביום השלושים ואחד (בעיבורו), והחודש היוצא מלא (שלושים יום). כיון שהיו מצפים כל יום השלושים לביאת העדים, היו נוהגים בו קדושת ראש חודש מספק. אם לא באו עדים ביום השלושים, היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש (משנה ראש השנה ד,ד), שהיו עושים שני ימים של ראש חודש.
במקומות הרחוקים מבית הדין, שלא ידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, היו עושים ראש חודש שני ימים (היום השלושים והיום השלושים ואחד לחודש היוצא) בכל ראשי החודשים, והיו נוהגים שני הימים קודש.
נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בבתי הכנסת ובבתי המדרש בליל שלושים ואחד. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. בסיום הסעודה, אחרי ברכת המזון, בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים'.
בתוספתא מגילה ג,טו שנו: אימתי מסבים (מסובים) על החודש? - לאור עיבורו (אור ליום שלושים ואחד, הלילה שלפניו). כיצד? - חל (ראש חודש) להיות ערב שבת ושבת, מסבים עליו למוצאי שבת (אם חל יום שני של ראש חודש בשבת, לא היו נכנסים לסעודה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, כמו בראש חודש שחל להיות בחול, אלא מאחרים את הסעודה למוצאי שבת, שסעודת ראש חודש מאחרים (ירושלמי מגילה א,ו)).
גם בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו: תנו רבנן: אין עולים בעיבור החודש... אלא לאור עיבורו.
במסכת סופרים יט,ז נאמר: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטים (חברי מועצת העיר) ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד (לפני) שתשקע החמה. וצריך בברכת היין לומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בעגולה גידל דורשים, הורם ולימדם זמני חודשים, טיכס ירח, כילל לבנה, מינה נבונים סודרי עיתים, פילס צורנו קנצי רגעים, שבם תיקן אותות חודשים ומועדים, דכתיב 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו' (תהילים קד,יט), ואומר 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם' (ישעיהו סו,כב)", וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים". ואומר: "הודו לה' כי טוב; כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבנין בית המקדש; אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו; ירבו שמחות", ויענו העם ויאמרו: "אמן". "ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל; מקודש החודש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו; מקודש כתורה, מקודש כהלכה; מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים; מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בכל מקומות ישראל; מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד; 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' (תהילים קיח,א ו-כט), וכולכם ברוכים".
בעגולה – בסנהדרין, שהיו יושבים בכחצי גורן עגולה לקבוע מועד לקידוש החודשים. גידל – פיאר. דורשים – חכמים. טיכס – סידר. כילל – ייפה. פילס – שקל, קבע בדיוק. תחתונים – בית דין שהכריזו על קידוש החודש. עליונים – בית דין של מעלה.
ושם יט,ח נאמר: ואף על פי שאמר "יעלה ויבוא" ב"בונה ירושלים" (בברכת המזון), וגמר על הכוס ברכת הזימון, מביאים לו כוס אחר, ומברך "בורא פרי הגפן" ואחריו "אשר בעגולה גידל דורשים".
הקטע "אשר בעגולה" הוא קטע פיוטי קדום, שהוא חלק מנוסח הברכה. לאחריו באה שרשרת פסוקים הקשורים לענין קידוש החודש. שרשרת הפסוקים נחתמת במטבע הברכה: "ברוך... מקדש ישראל וראשי חודשים", ולאחריו באים קטעי ברכות ואיחולים שונים. האיחול "וכולכם ברוכים" הוא מטבע סיום של ברכות מזון קדומות.
בבבלי סנהדרין ע,ב אמרו (בענין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש).
רבי חייא בר אבא, שאמר לבניו שיקדימו ויעלו, הלך לשיטתו, שאמר בירושלמי כאן, שציוה רבי יוחנן לעלות לסעודה בעוד יום.
סעודת ראש חודש נזכרת במשנה סנהדרין ח,ב ("עיבור החודש") ובירושלמי מגילה א,ו, וכן בירושלמי ברכות ו,א ("אברייתא") ושם ו,ד ("ריש ירחא").
ובירושלמי מועד קטן ב,ג וסנהדרין ח,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: לווים בריבית לחבורת מצוה (חבורת מסובים לסעודת מצוה. ראה תוספתא מגילה ג,טו) ולקידוש החודש (לעיבור החודש). רבי יוחנן היה נכנס לבית הכנסת בבוקר (לאחר שאכלו שם בלילה לקידוש החודש) ומלקט פירורים (שנשארו ממה שאכלו שם) ואוכל, ואומר: יהא חלקי עם אלה שאכלו כאן בערב (הגרסה בסנהדרין: יהא חלקי עם מי שקידש את החודש כאן בערב).
הרי שלרבי יוחנן, סעודת ראש חודש סעודת מצוה היא.
ובירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם באבריות בראשי חודשים (ר"מ המאירי: בעיבורים שבראשי חודשים - אבריות מלשון 'עיבור' (בחילוף א ו-ע), או בסעודות שבראשי חודשים - אבריות מלשון 'הבראה' (האכלה)).
אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית) = סעודות עיבור החודש.
סעודות ראש חודש נקראו כך, משום שאכלו אותן בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה" מגילה).
'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.
הסעודות היו נעשות בבית הכנסת, כפי שמוכח מהירושלמי כאן: 'רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא' וכו', וכפי שמוכח מהירושלמי פסחים ומועד קטן שהבאנו לעיל.
מלבד הסעודות הציבוריות שהיו עושים בבית הכנסת, היה כל אדם עושה סעודה בביתו בראש חודש, ועל סעודה זו נאמר בויקרא רבה ל,א ובפסיקתא דרב כהנא כז,א: תני: מראש השנה נקצצים מזונותיו של אדם, חוץ ממה שהוא מוציא בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד.
• • •