משנה
משנתנו באה לבאר את ענין המעמדות, שנזכרו במשנה הקודמת.
אילו הן המעמדות? – מה הן המעמדות? ומה טעם הותקנו? - לפי שנאמר (בפרשת קורבנות התמיד): "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח,ב) – ומכאן שכל ישראל מצווים על הקרבת קורבן התמיד כל יום, וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? – מצוה על כל מי שמביא קורבן לעמוד בעזרה בשעת הקרבת קורבנו, משום שכתוב "את קורבני... תשמרו", אבל בקורבן ציבור, כקורבן תמיד, הרי אי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים בעזרה בשעת הקרבתו? - אלא שהתקינו הנביאים הראשונים (שמואל ודויד) עשרים וארבעה משמרות – שחילקו את הכוהנים ואת הלויים לעשרים וארבעה משמרות כהונה ולעשרים וארבעה משמרות לוייה, ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל – שיעורו של משפט זה הוא: ועל כל משמר ומשמר של כהנים ושל לוים היה מעמד בירושלים של ישראל – לאחר שקבעו משמרות של כוהנים ושל לויים, קבעו עשרים וארבעה מעמדות של ישראלים כנגד עשרים וארבעה משמרות של כוהנים ושל לויים, וכל שבוע היה משמר אחר של כוהנים ושל לויים עובד בבית המקדש, וכן היה מעמד אחר של ישראלים עומד בעזרה כשליחי כל ישראל בשעת הקרבת קורבנות הציבור. הגיע זמן המשמר – לעלות לירושלים, כהניו ולוייו – הכוהנים והלויים של אותו משמר, עולין לירושלים – כוהנים לעבודה, ולויים לשיר ולזמר על הדוכן. וישראל שבאותו המשמר – של אותו שבוע, שלא עלו לירושלים למעמד, שכן המעמד של ישראלים לא היו עולים כולם לירושלים אלא מקצתם, והנשארים היו מתכנסין בעריהן – היו מתאספים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום (לעיל הלכה א), וקוראין – בתורה בכל תפילה ותפילה בכל יום, במעשה בראשית (המילה "בראשית" במקרא היא תואר הפועל, ובלשון חכמים היא משמשת כשם עצם שעניינו קדמות העולם, מעשה הבריאה).
בתוספתא תעניות ג,ב-ג שנו: שמונה משמרות תיקן משה לכהונה, ושמונה ללוייה. משעמד דויד ושמואל הרואה, עשאום עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה, שנאמר: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א ט,כב), אלו משמרות כהונה ולוייה. עמדו נביאים שבירושלים וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים (מעמדות, שעומדים בירושלים על הקורבנות) כנגד עשרים וארבעה משמרות כהונה ולוייה, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קורבני לחמי" (במדבר כח,ב), אי אפשר לומר כל ישראל, אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו. הגיע זמן המשמר, כוהניו ולוייו עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר, שאין יכולים לעלות לירושלים, מתכנסים לעריהם וקורים מעשה בראשית, ובטלים מן המלאכה כל אותה שבת (שדינם כאילו קורבנם קרב, שהרי הם במקום כל ישראל, ולפיכך אסורים במלאכה, כדין מי שקורבנו קרב בו ביום).
המשנה קיצרה בלשונה ואמרה: "ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים...", ולא האריכה כלשונה של התוספתא, אך כוונת לשונה של המשנה מתבארת מלשונה של התוספתא.
תלמוד
שואלים: לא צורכא די לא (דֶלָּא=דְאֶלָּא) – אין צורך אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): אילו הן המעמדות - מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית! – מדוע האריך התנא של המשנה לבאר את ענין המעמדות? והרי לא היה צריך אלא לשנות, שהתקינו מעמדות שהיו מתכנסים בעריהם! שכן כל עיקרה של המשנה לא בא אלא לומר, שהמעמדות, שנזכרו במשנה א, הם אלה שמתכנסים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום וקוראים בתורה.
ומשיבים: בא להתחיל מתחילת הפרשה – התנא של המשנה בא להתחיל מתחילת ענין המעמדות, שרצה התנא לבאר את כל ענין המעמדות, מה הן המעמדות ומה טעם הותקנו.
בבבלי תענית כז,א: אמרו: אילו הן מעמדות? לפי שנאמר: "צו את בני ישראל" וכו'. מאי קאמר? - הכי קאמר: אלו הן מעמדות ומה טעם תיקנו מעמדות? - לפי שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קורבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו", היאך קורבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות...
לפי הבבלי, התנא של המשנה שואל שתי שאלות, אילו הן מעמדות ומה טעם הותקנו, ומשיב תחילה על השאלה מה טעם הותקנו - לפי שנאמר: "צו את בני ישראל" וכו', ואחר כך משיב על השאלה אילו הן מעמדות - התקינו מעמדות וכו'.
אילו הן מעמדות?
המעמדות, שנזכרו במשניות שבפרקנו, הם אלה שמתכנסים בעריהם ומתפללים ארבע תפילות ביום וקוראים בתורה. אבל אלה שעומדים בירושלים על קורבנות הציבור אינם מתפללים ארבע תפילות ביום ואינם קוראים בתורה, כמו שאמרו בבבלי זבחים יט,א: כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם (לשיר) וישראל במעמדם (רש"י: בירושלים, שבאים ועומדים בעזרה בשעת התמיד, והם שלוחי כל ישראל לעמוד על קורבנם) - פטורים מן התפילה ומן התפילין (רש"י: דקיימא לן: העוסק במצוה פטור מן המצוה).
"את קורבני... תשמרו"
מהכתוב "את קורבני... תשמרו" (במדבר כח,ב) למדים, שכל מי שמקריבים את קורבנו, חייב לעמוד בעזרה על גבי קורבנו בשעת הקרבתו (כשומר העומד על משמרתו). מהכתוב "את קורבני... תשמרו" למדים עוד, שכל מי שמקריבים את קורבנו, בטל ממלאכה ביום הקרבת קורבנו (שמירה היא אי עשיית מלאכה, כשמירה האמורה בשבת).
בירושלמי פסחים ד,א אמרו, שמי שקורבנו קרב, אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בו ביום, שיום זה יום טוב הוא לו. והוא הדין אנשי משמר ואנשי מעמד (הן מי שהיו עומדים במקדש על קורבנות הציבור והן מי שהיו מתכנסים בעריהם), שאסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בשבוע של משמרם ומעמדם, ששבוע זה יום טוב הוא להם.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ד,א.
מה טעם הותקנו המעמדות? -
אמר רבי יונה (רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הוסיף על הטעם האמור במשנה): אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון – אלה קורבנות התמיד, שמקריבים כל יום, קורבנותיהם של כל ישראל הם, כיון שקונים את התמידים בשקלים שנותנים כל ישראל. ובכן יש לשאול שאלה כפולה: אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים – ועומדים בעזרה כל יום על גבי קורבנותיהם, כדין כל מי שמקריבים את קורבנו, שעומד בעזרה על גבי קורבנו בשעת הקרבתו, והרי לית כתיב אלא – אין כתוב אלא: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (שמות כג,יז; לד,כג; דברים טז,טז)? – שחייבים כל ישראל לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה בלבד, ולא כל יום. אם יהו (יהיו) כל ישראל יושבין ובטילין – שלא יהיו עולים לירושלים כל יום, אלא שלוחיהם יעמדו על גבי קורבנותיהם, אבל יהיו יושבים בבתיהם ובטלים ממלאכה כל יום, כדין כל מי שמקריבים את קורבנו, שבטל ממלאכה ביום הקרבת קורבנו, והא כתיב – והרי כתוב: "ואספת דגנך" (דברים יא,יד)! ואם יהיו בטלים ממלאכה כל יום, מי אוסף להם את הדגן? אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, ועל כל משמר ומשמר היה עמוד (מעמד) בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל – כמו ששנינו במשנה, ועל ידי תקנה זו, לא יהיו כל ישראל עולים לירושלים ולא יהיו יושבים ובטלים, אלא ישראל של אותו מעמד, מהם עולים לירושלים ועומדים בעזרה על גבי קורבנות הציבור, ומהם מתכנסים בעריהם ובטלים ממלאכה כל אותו שבוע, שהם במקום כל ישראל.
• • •
בספר דברי הימים מסופר, שדויד המלך חילק את הכוהנים ואת הלויים ואת ישראל למחלקות (משמרות). על עשרים וארבע מחלקות הכוהנים מסופר בדברי הימים א פרק כד. על עשרים וארבע מחלקות הלויים מסופר בדברי הימים א פרק כג, פרק כה (עשרים וארבע מחלקות המשוררים) ופרק כו (עשרים וארבע מחלקות השוערים). על מחלקות ישראל מסופר בדברי הימים א פרק כז: "ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חודשי השנה, המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף" (שם פסוק א). דויד חילק את ישראל למחלקות, כשכל אחת מהן משרתת את המלך ומסייעת לו במלחמותיו ובעבודותיו חודש אחד בשנה. המחלקות גוייסו מכל שבטי ישראל, ופקדו עליהן בחירי גיבורי דויד. כיון שדנים כאן במעמדות של ישראל לעבודת המקדש, מביאים ברייתא המדברת במחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך. אפשר שאחד מתפקידי המחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך היה לעמוד על הקורבנות במקדש.
בבמדבר רבה יא,ג ובשיר השירים רבה ג פסוק ז נאמר: "הנה מיטתו" וגו' - רבי שמלאי פתר קרייה (פירש את המקרא) במשמרות: "הנה מיטתו" - הנה מטותיו ושבטיו, "שלשלמה" - של מלך (הקב"ה) שהשלום שלו, "שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל" - אלו עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה ושתים עשרה מחלקות (של ישראל הכתובות בדברי הימים א פרק כז), שהיו עומדים בירושלים.
ובשיר השירים רבה ד פסוק ד נאמר: "שיניך כעדר הקצובות" - מילין קצובין, עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה ושתים עשרה מחלקות.
מדרשים אלה מלמדים על הקשר בין משמרות הכהונה ומשמרות הלוייה ובין מחלקות ישראל. אפשר שתחילה ייסדו שתים עשרה מחלקות, שכל אחת מהן שימשה חודש בשנה, ולאחר מכן קבעו עשרים וארבעה מעמדות, שכל אחד מהם שימש שבוע.
במדרש תנחומא פרשת 'וילך' סימן א נאמר: בדברי הימים נכתב דויד מלא, שהוא בגימטרייה ארבעה ועשרים, כנגד ארבעה ועשרים משמרות שהעמיד דויד.
תני – שנוי (שנו ברייתא): נאמר: "המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף" (דברי הימים א כז,א) – כל מחלקה ומחלקה מהמחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך הכילה עשרים וארבעה אלף איש, ומכאן יש ללמוד למעמדות של ישראל לעבודת המקדש, - עמוד מירושלים (אולי צריך לומר: בירושלים) וחצי עמוד מיריחו (אולי צריך לומר: ביריחו) – מעמד של ישראלים היה בירושלים, והם עמדו על הקורבנות במקדש, וחצי מעמד של ישראלים היה ביריחו, שבכל מעמד ומעמד היו בירושלים עשרים וארבעה אלף איש, וביריחו היו שנים עשר אלף איש. אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם – גם יריחו היתה יכולה שיהיו בה מעמד שלם של ישראלים, כמו שהיו בירושלים, שבכל מעמד ומעמד יהיו ביריחו עשרים וארבעה אלף איש, אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים – בשל מעלתה וקדושתה של ירושלים, היתה מוציאה חצי עמוד – היה ביריחו חצי מעמד של ישראלים, ולא היה בה מעמד שלם של ישראלים (הלשון 'להוציא' ו'מוציאה' היא על פי הכתוב: "העיר היוצאת" (עמוס ה,ג), שכוונתו: העיר שמספר תושביה).
בבבלי תענית כז,א אמרו: תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל, ושנים עשר ביריחו. שנים עשר ביריחו? נפישו להו טובא! - אלא אימא: ושנים עשר מהם ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר עולה לירושלים, וחצי המשמר עולה ליריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם (רש"י: כיצד היו שנים עשר ביריחו? כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת, מתחלקים אנשי המשמר, חציים הולכים לירושלים לעבודה, וחציים הולכים ליריחו הסמוכה לירושלים, ומתקנים שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושים כל העשרים וארבעה משמרות, נמצא שנים עשר ביריחו).
הברייתא בבבלי היא מעין הברייתא בירושלמי, אלא שלפי הבבלי, חצי משמר היה עולה לירושלים, וחצי משמר היה עולה ליריחו, שלא חששו לחלוק כבוד לירושלים, ואילו לפי הירושלמי, משמר שלם היה עולה לירושלים, וחצי משמר היה עולה ליריחו, בשביל לחלוק כבוד לירושלים. אפשר שהברייתא בבבלי והברייתא בירושלמי אמרו דבר אחד, שעמוד בירושלים ועוד חצי עמוד ביריחו לכל משמר הם בין הכל עשרים וארבעה בירושלים ועוד שנים עשר ביריחו, אלא שהבבלי לא הבין את כוונת הברייתא ותיקן את לשונה.
כיון שהברייתא בבבלי ובירושלמי היא ברייתא אחת, אפשר שיש לגרוס כאן: תני: עשרים וארבעה - עמוד בירושלים וחצי עמוד ביריחו (עשרים וארבעה משמרות / מעמדות הם, ובכל משמר / מעמד - עמוד בירושלים וחצי עמוד ביריחו). ויש למחוק את המילה 'אלף', ובדפוס קושטא אין המילה הזו ("אהבת ציון וירושלים").
• • •
במשנה שנינו, שעל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים ושל לויים ושל ישראל (על כל משמר ומשמר של כוהנים ושל לויים היה מעמד בירושלים של ישראל).
ומסבירים: הכהנים לעבודה – הכוהנים של כל משמר ומשמר שימשו לעבודה, והלוים לדוכן – והלויים של כל משמר ומשמר שימשו לשיר ולזמר על הדוכן, וישראל מוכיחין על עצמן – והישראלים של כל מעמד ומעמד, מכיון שהם עומדים על הקורבן, מוכח וניכר ממעשיהם, שהן שלוחיהן של כל ישראל.
תני – שנוי (שנו בתוספתא): רבי שמעון (במקבילות בירושלמי: רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי)) אומר: הכהנים – המשמר של כוהנים שהקריבו את הקורבן (קורבן תמיד וקורבן מוסף), וגם תקעו בחצוצרות, כשניסכו את נסכי היין של הקורבן, והלוים – המשמר של לויים ששרו וזימרו, כשניסכו את נסכי היין של הקורבן, וישראל – המעמד של ישראלים שעמדו על הקורבן, ושיר – כלי השיר ששרו בהם הלויים, וכן החצוצרות שתקעו בהם הכוהנים, מעכבין את הקרבן – שאם חסר אחד מכל אלה, הקורבן פסול. רבי שמעון בן אלעזר סבור שעיקר שירה בכלי, ולכן כלי השיר מעכבים את הקורבן.
בתוספתא תעניות ג,ג שנו: רבי שמעון בן לעזר אומר: כוהנים ולויים וכלי שיר והעם מעכבים את העבודה.
ובתוספתא מנחות ו,יב שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כוהנים ולויים וישראל מעכבים את הקורבן.
ובבבלי תענית כז,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כוהנים ולויים וישראל מעכבים את הקורבן. במתניתא תנא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כוהנים ולויים וישראל וכלי שיר מעכבים את הקורבן. במאי קמיפלגי? מר (שמואל) סבר: עיקר שירה בפה (רש"י: וכלי לבסומי קלא בעלמא, וכיון דאיכא לויים, לא מעכב משום כלי שיר), ומר (רבי שמעון בן אלעזר) סבר: עיקר שירה בכלי.
לומדים ממקראות את ההלכה הזאת, שמשמרות של כוהנים ושל לויים ושל ישראל וכלי שיר מעכבים את קורבנות הציבור:
אמר רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): טעמא דרבי שמעון (במקבילה בירושלמי פסחים: דרבי שמעון בן אלעזר) – הטעם של רבי שמעון בן אלעזר, שכל אלה מעכבים את הקורבן, שכתוב במעשה השבת העבודה כתקנה וכסדרה בימי חזקיהו המלך: "ויעמדו הלויים בכלי דויד והכוהנים בחצוצרות. ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל. וכל הקהל משתחוים והשיר משורר והחצוצרות מחצצרים, הכל עד לכלות העולה" (דברי הימים ב כט,כו-כח), וכך למדים מהכתוב: "כל הקהל משתחוים" - אלו ישראל – המעמד של ישראלים, שעומדים בעזרה על הקורבנות, "והשיר משורר" - אלו הלוים – המשמר של לויים, ששרים בכלי שיר, "והחצוצרות מחצצרים" - אלו הכהנים – המשמר של כוהנים, שתוקעים בחצוצרות, "הכל עד לכלות העולה" – כל אלה היו עד לגמר העלאת אברי העולה, ומכאן: הכל מעכבין את הקרבן – כל אלה מעכבים את הקורבן, שנאמר: 'הכל'. גם כלי השיר כלולים בפסוק זה ('השיר'; 'החצוצרות').
רבי תנחומא אמר בשם רבי לעזר שהוא שמע לה מן הדא – למד אותה (את ההלכה הזאת) מן (המקרא) הזה (במדבר ח,יט): "ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל" - אלו הלוים – המשמר של לויים ששרו וזימרו, "לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד" - אלו הכהנים – המשמר של כוהנים שהקריבו (פירוש המילים "לעבוד..." הוא, שהלויים יעזרו לכוהנים בהכנת הקורבנות ובהקרבתם), "ולכפר על בני ישראל" - זה השיר – כלי השיר ששרו בהם הלויים (מכיון שהלויים ששרו וזימרו נדרשו כבר מהפסוק הזה, לכן השיר הנדרש כאן הוא כלי השיר), "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש" - אלו ישראל – המעמד של ישראלים שעמדו על הקורבנות (שהם הניגשים אל הקודש. פירוש המילים "ולא יהיה..." הוא, שהלויים ישמרו שזרים לא יתקרבו אל המקדש, כדי שלא ימותו). ומכאן, שכל אלה מעכבים את הקורבן. גם דרשה זו היא לדעת רבי שמעון בן אלעזר, שסבור שעיקר שירה בכלי.
בילקוט שמעוני פרשת 'בהעלותך' תשיט גרסו: רבי תנחומא שמע לה מן הדא: "ואתנה את הלויים" - אלו הלויים, "נתונים לאהרן ולבניו" - אלו הכוהנים, "לכפר על בני ישראל" - זה השיר.
"ולכפר" זה השיר
התורה הטילה על הלויים שלושה תפקידים במקדש: עזרה לכוהנים בעבודתם, שירה, ושמירת המקדש. שלושת התפקידים הללו נזכרים בפסוק הזה. המילים "לעבוד..." מוסבות על העזרה לכוהנים בעבודתם. המילים "ולא יהיה..." מוסבות על שמירת המקדש. לכן המילים "ולכפר..." מוסבות על השירה, כפי שדרשו כאן, שהרי אין ללויים עבודה אחרת במקדש.
אמוראים אחרים דורשים גם כן את הכתוב "ולכפר על בני ישראל" בענין השיר.
מניין שהשיר קרוי כפרה? - אמר חיננה אבוי דבר נטה (במקבילה בירושלמי פסחים: אבוי דרב ינטה. וב"שרידי הירושלמי" שם: אבוי דברנטי) בשם רבי בניה (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים): "ולכפר על בני ישראל" - זה השיר – הכפרה האמורה בכתוב הזה מוסבת על כלי השיר ששרו בהם הלויים, כמו שדרשו לעיל, ומכאן שהשיר נקרא כפרה.
מניין שהשיר מעכב את הקורבן? - אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי שמעון בולווטה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, היה איש מועצת העיר) שאמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "ולכפר על בני ישראל" - זה השיר – הכפרה האמורה בכתוב הזה מוסבת על כלי השיר ששרו בהם הלויים, כמו שדרשו לעיל, ומכיון שקרא הכתוב לשיר בלשון כפרה, יש ללמוד מכאן, שכשם שכפרה (מתן דמים) מעכבת את הקורבן, כך השיר מעכב את הקורבן, ואם חסר השיר, הקורבן פסול.
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
בבבלי ערכין יא,א אמרו: תנו רבנן: השיר מעכב את הקורבן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו מעכב. מאי טעמא דרבי מאיר? - אמר רבי אלעזר: דאמר קרא: "ואתנה את הלויים (רש"י: ולויים משוררים הם) נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל... ולכפר על בני ישראל" (במדבר ח), מה כפרה מעכבת, אף שיר מעכב. ורבנן? - לכדאידך דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מה כפרה ביום, אף שיר ביום.
• • •
במשנה שנינו, שהתקינו הנביאים הראשונים (שמואל ודויד) עשרים וארבעה משמרות כהונה. מתארים את השתלשלות תקנת משמרות הכהונה:
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שמונה משמרות כהונה העמיד משה, ארבעה משמרות משל אלעזר וארבעה משמרות משל איתמר – שני בניו הכוהנים של אהרן, עד שעמד דוד ושמואל הרואה (הנביא) והוסיפו עליהם עוד שמונה משמרות, ארבעה משמרות משל אלעזר וארבעה משמרות משל איתמר – ועשו אותם שישה עשר משמרות, שמונה משמרות משל אלעזר ושמונה משמרות משל איתמר. וביקשו דויד ושמואל להוסיף עוד שמונה משמרות, ארבעה משמרות משל אלעזר וארבעה משמרות משל איתמר, ולעשותן עשרים וארבעה משמרות, ומצאו משל אלעזר ולא מצאו משל איתמר – ולכן חילקו את שמונה המשמרות של אלעזר לשניים, ועשאום שש עשרה משמרות, ושמונה המשמרות של איתמר נשארו כשהיו, הדא הוא דכתיב – זה הוא שכתוב (בענין חלוקת הכוהנים לעשרים וארבעה מחלקות (משמרות) שחילק דויד): "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום, לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה" (דברי הימים א כד,ד) – לאחר שנערך מפקד, נמצאו בני אלעזר מרובים במספרם מבני איתמר, וחילקו את הכוהנים, כששש עשרה מחלקות היו מבני אלעזר ושמונה מחלקות מבני איתמר.
לפני החלוקה המחודשת של הכוהנים למשמרות, שישה עשר משל אלעזר ושמונה משל איתמר, היו שמונה משמרות משל אלעזר ושמונה משמרות משל איתמר. לומדים דבר זה מן הכתוב:
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול מהעיר ציפורי בגליל, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: כתוב (באותו ענין): "בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר" (דברי הימים א כד,ו), ופירושו של הכתוב: "בית אב אחד (בית אב אחד (מילים אלו מיותרות)) אחוז לאלעזר" - שנתוסף לו בתי אבות אחרים – נוספו לאלעזר משמרות אחרים על המשמרות שהיו בידו מתחילה, שתפס משמר אחד (-'בית אב אחד אחוז') בנוסף לכל משמר שהיה בידו מתחילה, "ואחוז אחוז לאיתמר" - מה שתפס תפס – המשמרות שהיו בידו של איתמר מתחילה נשארו בידו, שלא נוספו לאיתמר משמרות אחרים ('אחוז' - לשון תפיסה). נמצא שלפני החלוקה המחודשת של הכוהנים למשמרות, היו שמונה משמרות משל אלעזר ושמונה משמרות משל איתמר.
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי, נולד בבבל, עלה לארץ ישראל) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): כתוב (באותו ענין בסדר המחלקות): "לחזיר שבעה עשר" (דברי הימים א כד,טו) – המשמר השבעה עשר היה משמרו של חזיר (המשמרות נקראו על שם ראשי בתי האבות), ודרשו את השם 'חזיר' - שחזר המחזור לאלעזר – כשהוסיפו שמונה משמרות לאלעזר וקבעו על פי גורלות את סדר עשרים וארבעה המשמרות, העלו בגורל תחילה שמונה משמרות מאלעזר ושמונה מאיתמר, ואחר העלו בגורל עוד שמונה משמרות מאלעזר, ונמצא שבמשמר השבעה עשר חזר מחזור (סדר) המשמרות לאלעזר, ועל שם חזרה זו נקרא משמר זה בשם 'חזיר'.
אפשר שהסדר הזה של העלאה בגורל היה מכוון, שנתנו בקלפי תחילה שמונה שמות משמרות מאלעזר ושמונה מאיתמר והעלום בגורל, ואחר כך נתנו בקלפי שמונה שמות משמרות הנותרים מאלעזר והעלום בגורל; ואפשר שנתנו בקלפי את כל שמות המשמרות, ובדרך נס העלו בגורל תחילה שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר ואחר כך העלו בגורל שמונה הנותרים מאלעזר. אפשר שבדרך נס עלה הגורל השבעה עשר לחזיר (זה היה שמם מתחילה), לסימן שבמשמר השבעה עשר חזר מחזור המשמרות לאלעזר. הטעם לסדר הזה של העלאה בגורל הוא, שמכיון ששמונה המשמרות מאיתמר היו נמנים בשישה עשר המשמרות הראשונים, שוב אין לדחות אותם ממקומם, שכבר זכו בו על פי המשפט.
משמרות כהונה ולוייה
בתוספתא תעניות ג,ב שנו: שמונה משמרות תיקן משה לכהונה, ושמונה ללוייה. משעמד דויד ושמואל הרואה, עשאום עשרים וארבעה משמרות כהונה ועשרים וארבעה משמרות לוייה, שנאמר: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם (ששניהם העמידום על עשרים וארבעה)" (דברי הימים א ט,כב) - אלו משמרות כהונה ולוייה.
ובבבלי תענית כז,א אמרו: אמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה מאלעזר (רש"י: מבניו של אלעזר, שעשה מהן ארבעה משמרות, וגמרא גמר לה) וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידם על שישה עשר, בא דוד והעמידם על עשרים וארבעה, שנאמר: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א ט).
מיתיבי: משה תיקן להם לישראל שישה עשר משמרות, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר, חילקום לעשרים וארבעה, שנאמר: "ויימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר (רש"י: ראשי הגברים של בני אלעזר היו רבים מאיתמר, והאי "ויימצאו" משמע דקודם לכן היו קבועים, ועכשיו הוסיפו עליהם) ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות שישה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה" (דברי הימים א כד), ואומר: "בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר (רש"י: מה שהיה אחוז מתחילה לאיתמר אחוז עתה כבתחילה, שלא הרבו עליהם שום בית אב)" (שם)... תיובתא דרב חסדא! - אמר לך רב חסדא: תנאי היא, ואנא דאמרי כי האי תנא.
משה תיקן משמרות
בבמדבר רבה ג,י אמרו: "ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי" (במדבר ג), וכן "ובני קהת למשפחותם עמרם ויצהר חברון ועזיאל" (שם), וכן "ובני מררי למשפחותם מחלי ומושי" (שם. הרי שמונה משפחות) - אמרו רבותינו: אלו שמונה משמרות (ללוייה) שהתקין משה מפי הקב"ה, עד שעמד דויד ועשה אותם עשרים וארבעה לכהונה וללוייה.
בירושלמי ובבבלי לא נזכר שמשה תיקן משמרות ללוייה.
בויקרא רבה א,ג דרש רבי יהושע ברבי נחמיה את הכתוב בדברי הימים א כד,ו על משה, וסבור דרשן זה שמשה תיקן עשרים וארבעה משמרות כהונה (וכן הוא בתרגום לכתוב שם).
חלוקת הכוהנים למשמרות בימי משה רמוזה בכתוב (בענין סדר עבודת הכוהנים בבית ה'): "חלק כחלק יאכלו, לבד ממכריו על האבות" (דברים יח,ח) - חוץ מן הקורבנות המגיעים לכוהני המשמר העובד במקדש מכוח הממכר של אבותיהם שמכרו זה לזה, רוצה לומר, שחילקו משה ואבות הלויים את הכוהנים למשמרות, והכוהנים שאין משמרם היום מכרו חלקם למשמר המשרת היום, ולשבוע האחר כשהתחלפו המשמרות חזרו הכוהנים שכבר שירתו ומכרו חלקם למשמר שנכנס לשרת.
• • •
מקורו של הקטע להלן בירושלמי סוכה ה,ח, וכאן הובא רק סופה של הסוגיה שם.
במשנה שם שנינו: הנכנסים (הכוהנים של המשמר הנכנס) חולקים (ביניהם את לחם הפנים שקיבלו) בצפון (של העזרה), והיוצאים (והכוהנים של המשמר היוצא) בדרום (חולקים ביניהם את לחם הפנים בדרום העזרה). בלגה (משמר ששמו בלגה) לעולם חולקת בדרום (אפילו כשהוא נכנס לעבודה, חולק את לחם הפנים בדרום העזרה, ולא בצפונה ככל המשמרות הנכנסים).
ובירושלמי שם אמרו: בלגה לעולם חולקת בדרום - מפני מרים בת בלגה (אחת מבנות הכוהנים של אותו משמר) שנשתמדה, והלכה ונישאת לסרדיוט אחד משל מלכות בית יון, ובאה וטפחה על גגו של מזבח (כשנכנסו היוונים להיכל בימי החשמונאים), אמרה לו: לוקוס ('לוגוס' ביוונית מקביל ל'מימרא' בארמית, שהוא התרגום של שם ה'), לוקוס, אתה החרבת נכסיהם של ישראל ולא עמדת להם בשעת דוחקם (וכשגברה יד החשמונאים וטיהרו את המקדש והחזירו את העבודה למקומה, קנסו חכמים את אותו משמר משום מעשה זה). ויש אומרים: על ידי שהגיע זמנה לעלות (לבוא לעבודתם) ולא עלתה, ונכנס ישבאב (המשמר המשמש לפני המשמר של בלגה) ושימש תחתיה בכהונה גדולה (בכהונה חשובה), לפיכך בלגה לעולם ביוצא (חולקת בדרום) וישבאב בנכנס (תוספתא סוכה ד,כח). ויעקרו אותה ממקומה! (שיקנסו את המשמר של בלגה שישמש אחרי המשמר המשמש אחריו בסדר המשמרות) - לית יכיל (אין אתה יכול לשנות את סדר המשמרות ולהקדים את המשמר המאוחר ולאחר את המשמר המוקדם), דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומה. ויעשו אותם עשרים ושלושה (משמרות במקום עשרים וארבעה, שיבטלו את המשמר של בלגה לגמרי)! - לית יכיל, דכתיב: "המה ייסד דויד ושמואל הרואה באמונתם"...
לעשותן עשרים ושלשה – משמרות במקום עשרים וארבעה, שיבטלו את המשמר של בלגה לגמרי, אין את (אתה) יכול – אין אתה רשאי לעשות את המשמרות עשרים ושלושה, אלא יש להשאירם עשרים וארבעה, משום דכתיב – שכתוב (בענין משמרות הלויים השוערים, והוא אמור גם לענין חלוקת הכהונה והלוייה למחלקות בימי דויד): "המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם" (דברי הימים א ט,כב) - באומנותם – את המשמרות התקינו דויד ושמואל הנביא במעשה אומנות (דרשו את המילה 'באמונתם' - לשון 'אמונה' כאילו נכתב 'באומנותם' - לשון 'אומנות'). אומנות גדולה היתה שם – מלאכת מחשבת גדולה (חישוב חשבונות רבים) היתה שם כשהעמידו דויד ושמואל את מספר המשמרות על עשרים וארבעה, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו – שאם הקדיש אדם את שדה אחוזתו (שדהו שבאה לו בירושה) וגאלה (פדה את השדה מיד ההקדש) איש אחר, השדה יוצאת מידי הפודה ביובל ומתחלקת לכוהנים שבמשמר העובד בראש השנה (תוספתא מנחות יג,יז, או ביום הכיפורים) של שנת היובל, שהיובל נכנס בתוך משמרם, וכן אם לא נגאלה השדה מידי ההקדש לא על ידי הבעלים ולא על ידי אחר, השדה יוצאת מידי ההקדש ביובל לכוהנים. וכשהתקינו דויד ושמואל את משמרות הכהונה, חישבו על פי חשבון מולדות הלבנה ותקופות החמה את השנים הרגילות והמעוברות שיבואו, וחישבו על פי מספר המשמרות את סדר המשמרות שישמשו כל שבוע במקדש באותן שנים שיבואו, ומצאו שאם יחלקו את משמרות הכוהנים לעשרים וארבעה (ולא לכל מספר אחר), הרי שבכל אחד מראשי השנים של היובלות שיבואו ישמש משמר כהונה אחר מעשרים וארבעה המשמרות, ונמצא שבכל יובל ייטול משמר כהונה אחר את שדות האחוזה שיוקדשו ויצאו ביובל לכוהנים, ולא יהא משמר אחד נוטל פעם אחת שדות אחוזה שיצאו ביובל אחד וחוזר ונוטל פעם שנייה שדות אחוזה שיצאו ביובל אחר, עד שייטלו כל שאר המשמרות שדות אחוזה שיצאו ביובלות. ולכן אין לעשות את המשמרות מספר אחר, משום שבאופן זה יהא משמר נוטל פעם אחת שדה אחוזה וחוזר ונוטל פעם שנייה שדה אחוזה לפני שמשמר חברו נוטל פעם אחת שדה אחוזה. וכן אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חישבתים שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.
אומנות גדולה היתה שם
לפי הירושלמי, מועדי עבודתם של המשמרות נשתנו משנה לשנה, כך שבמשך הזמן כל משמר היה עובר את כל חודשי השנה ואת כל המועדים.
במשנה שקלים ה,ה שנינו, שעל החותמות במקדש, ששימשו סימן לקבלת תשלום בעד נסכים, היה כתוב היום שבו ניתן החותם, מפני הרמאים. ובירושלמי שם אמרו, שהיה כתוב על החותם היום, השבת, החודש, וכן שם המשמר של אותו שבוע, שמא יוציאו הרמאים את החותם לשנה הבאה באותו יום.
על החותם היו כתובים פרטים כה מרובים, עד שלא ייתכן שיזדמן שוב צירוף כל הפרטים יחד באותו יום אלא לאחר שנים רבות או בכלל לא. אילו בכל שנה עבד המשמר באותו שבוע ובאותו חודש, הרי שהפרטים שעל החותם היו מתאימים באותו תאריך מדי שנה בשנה, ולא כעבור שנים רבות.
בויקרא רבה כח,ב ובקהלת רבה פרשה א ובפסיקתא דרב כהנא ח,א ובפסיקתא רבתי פרשה יח נאמר: תני רבי חייא: כתיב: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג,טו) - ואימתי הן תמימות? - בזמן שאין משמרות ישוע ושכניה באות בהן.
כך נראה לפרש ברייתא זו: שבעת השבועות של ספירת העומר הם תמימים, כשחל יום טוב הראשון של פסח בשבת, שכן ספירת העומר מתחילה למחרתו ביום ראשון ונשלמת בשבת בערב העצרת, ונמצאו השבועות של הספירה שלמים משבוע לשבוע. אבל כשחל יום טוב הראשון של פסח באמצע השבוע, שבעת השבועות של ספירת העומר אין הם תמימים (בבלי מנחות סה,ב). משמרות ישוע ושכניה הם סימן לדבר זה. כיצד? -
משמרות ישוע ושכניה הם המשמרות התשיעי והעשירי מעשרים וארבעה משמרות הכהונה המשרתים במקדש. המשמר הראשון יהויריב מתחיל לשרת במקדש בראש חודש ניסן. אם חל ראש חודש ניסן בשבת, חל יום טוב הראשון של פסח בשבת, ושבת ערב העצרת שבה נשלמת ספירת העומר היא השבת העשירית מראש חודש ניסן, ובה יוצא ישוע ונכנס שכניה, ונמצא שלא שירת שכניה קודם שנשלמה הספירה, וזה סימן ששבעת השבועות של הספירה הם תמימים. אבל אם חל ראש חודש ניסן ביום חול, הרי יהויריב נכנס בשבת שלפני ראש חודש ניסן, והשבת שבה יוצא ישוע ונכנס שכניה היא בשבת שלפני העצרת, ונמצא ששירת שכניה גם הוא קודם שנשלמה הספירה, וזה סימן ששבעת השבועות של הספירה אין הם תמימים.
לפי ברייתא זו שבמדרשים, שבכל שנה המשמר הראשון יהויריב מתחיל לשרת במקדש בראש חודש ניסן, נמצא שבכל שנה המשמרות משרתים בשבתות קבועות, ונמצא שבכל יובל ייטול אותו משמר כהונה את שדות האחוזה שיצאו ביובל לכוהנים. הרי שברייתא זו חלוקה על דברי הירושלמי.
בירושלמי להלן ד,ח אמרו, שיום תשעה באב שחרב בו הבית היה משמרתו של יהויריב. אם נאמר שבכל שנה החל משמר יהויריב את עבודתו במקדש בראש חודש ניסן, כיצד ייתכן שתורו של משמר זה יגיע שוב בתשעה באב, שהרי עד יום זה טרם סיימו כל עשרים וארבעה המשמרות את המחזור שלהם.
דויד חישב
במדרש תהילים עח,כא נאמר: "וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם" - רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: ישב (דוד) וחישב לו שלא יהיה משמר נוטל עם חברו בשדה אחוזה ('בתבונות כפיו' פירושו: בחשבונות שחישב דויד באצבעות ידיו. המילה 'תבונות' רומזת, שהיה דויד בקי בחישוב תקופות החמה ומולדות הלבנה והיה יודע לקבוע ולעבר שנים וחודשים, כמו שדרשו חכמינו את המילים "כי היא חכמתכם ובינתכם" ואת המילים "יודעי בינה לעיתים").
לפי המדרש, אמר רבי אבהו, שדויד חישב. ולפי זה, יש להגיה בדברי רבי אבהו שבירושלמי: חישב (דויד), ואין לגרוס: חישבתים.
ובמדרש תהילים מט,ג נאמר: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות" - כמה שנאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם" (דברים ד,ו). "אפתח בכינור חידתי" - במשמרות של בית המקדש (דויד פתר את חידת קביעת משמרות הכהונה בחכמות ובתבונות שהיו לו).
• • •
מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ב,א בענין משמרות הכהונה שהתקינו בראשית ימי הבית השני:
ארבעה משמרות (של כוהנים) עלו מן הגולה – מבבל לארץ ישראל בבית שני. ברשימת העולים הראשונים שעלו עם זרובבל (עזרא ב,לו-לט; נחמיה ז,לט-מב) נמנו ארבע משפחות (בתי אבות) כוהנים, והם: ידעיה – המשמר השני, חרים – המשמר השלישי, פשחור – פשחור לא נזכר ברשימת עשרים וארבעה משמרות כהונה שנתפרשו בדברי הימים א כד, אבל מזהים אותו עם יקים המשמר השנים עשר (למשמרות היה מלבד השם העצמי גם שם שני או כינוי), ואמר – המשמר השישה עשר (הסדר בכתובים: ידעיה, אימר, פשחור וחרים. הברייתא מנתה את ארבע המשמרות לפי הסדר בדברי הימים, והכתובים מנאום לפי סדר חשיבותם). ושאר המשמרות לא היו מהעולים הראשונים שעלו מהגולה. (והתנו עמהן הנביאים שביניהן, שאפילו יהויריב עולה מן הגולה, שלא ידחה את המשמר שלפניו, אלא ייעשה טפילה לו. (משפט זה הועתק לכאן מלהלן, ויש למוחקו מכאן)) ועמדו הנביאים שביניהן (חגי וזכריה ועוד נביאים. הגרסה בתוספתא: נביאים שבירושלים) ועשו עשרים וארבעה גורלות (הגרסה בתוספתא: ועשאום עשרים וארבעה משמרות) – שחילקו כל אחד מארבעה המשמרות שעלו מהגולה לשש משמרות, שהם בין הכל עשרים וארבעה משמרות, ורשמו על עשרים וארבעה גורלות (פתקים) מספרים סידוריים מאחת עד עשרים וארבע, כדי לקבוע את סדר המשמרות החדש, והטילום בקלפי (הגרסה בתוספתא: ובללום והטילום לתוך קלפי (כלי או תיבה ששמים בה גורלות)), ובא ידעיה ונטל חמשה והוא, הרי ששה, ובא חרים ונטל חמשה והוא, הרי ששה, ובא פשחור ונטל חמשה והוא, הרי ששה, ובא אימר ונטל חמשה והוא, הרי ששה – כל אחד מארבעה ראשי המשמרות שעלו מהגולה נטל מהקלפי שישה גורלות, גורל אחד עבור המשמר שנקרא בשם המשמר שעלה מהגולה, וחמישה גורלות עבור המשמרות שהיו מאותו המשמר לפני שחילקו אותו. והתנו (קבעו חוק בל יעבור) עמהן הנביאים שביניהן, שאפילו יהויריב – שהיה הראשון למשמרות בבית הראשון, עולה מן הגולה, שלא ידחה את המשמר שלפניו (הגרסה בתוספתא: לא יהא אחד מהן נדחה מפניו) – שלא ידחה המשמר של יהויריב ממקומו את אחד מהמשמרות שעלו מהגולה לפניו, אלא ייעשה טפילה (תוספת) לו – שכוהני המשמר של יהויריב יהיו נוספים ונלווים לאחד מהמשמרות שעלו מהגולה לפניו, הואיל ולא היו מהעולים הראשונים שעלו מהגולה (והוא הדין אם עולים מהגולה עוד משמרות). ואין עושים את המשמרות עשרים וחמישה, שיעשו את של יהויריב משמר לעצמו, משום שאין עושים אלא עשרים וארבעה משמרות, כאמור לעיל. ועמדו ראשי משמרות ועשו עצמן בתי אבות – ראשי המשמרות שנקבעו חילקו את המשמרות לבתי אבות, שכן כל משמר היה מחולק לבתי אבות והיה משמש במקדש בימי השבוע של משמרו לפי בתי אבותיו, כמבואר בברייתא להלן.
ברייתא זו הובאה גם בבבלי תענית כז,א וערכין יב,ב.
המשמרות שעלו מן הגולה
העלייה הראשונה מבבל עם ששבצר היתה בימי כורש, והיו בה כוהנים. העלייה השנייה מבבל עם זרובבל וישוע הכוהן הגדול היתה בימי דריוש, ובאו בה יותר מארבעת אלפים כוהנים. הכתובים בנחמיה יב,א-ז פירשו את שמות עשרים ושניים בתי אבות (משמרות) הכוהנים בימי זרובבל וישוע הכוהן הגדול. הכתובים שם יב,יב-כא פירשו את שמות בתי האבות (המשמרות) ואת שמות ראשיהם בימי יויקים בן ישוע הכוהן הגדול.
בשתי הרשימות האלו נזכר השם ידעיה פעמיים, ובזה רמוזה חלוקת המשמר של ידעיה. כן נזכרים בהן השמות חרים (הוא רחום) ואימר (הוא אמריה). ברשימה השנייה חסר בית אב אחד, ושני בתי אבות נמנים כבית אב אחד. ולפי זה, נמנו בה עשרים בתי אב לעומת עשרים ושניים בתי אב ברשימה הראשונה. נראה שמשתי הרשימות נשמטו כמה בתי אבות, שכן מספרם היה עשרים וארבעה (רש"י: לא דקדק המקרא למנות כל עשרים וארבעה המשמרות).
לפי הכתובים האלה, לאחר עלייתם מהגולה היו הכוהנים מחולקים רק למשמרות ולא לבתי אבות, והמשמר היה נקרא גם בית אב, וראש המשמר ראש בית אב. רק לאחר זמן, כשרבו הכוהנים, חילקו את המשמרות לבתי אבות, כפי שאמרו כאן בברייתא.
בני יהויריב עלו ארצה לאחר העולים הראשונים, שכן השם יהויריב נזכר בשתי הרשימות האלו. יהויריב לא נמנה שם הראשון, משום שנעקר ממקומו. היותו של יהויריב טפל (מחובר) לאחד מהמשמרות רמוזה בוי"ו החיבור הבאה רק בראש השם יויריב בנחמיה יב,ו ושם יב,יט.
על האמנה בימי נחמיה היו חתומים עשרים ואחד ראשי משפחות (בתי אבות) הכוהנים (נחמיה י,ג-ט). רוב השמות ברשימה הראשונה מימי זרובבל וישוע חוזרים באמנה, חלקם בשינויים. שלושה שמות (פשחור, דניאל וברוך) נזכרו רק באמנה. אם נוסיף שלושה בתי אבות אלה לעשרים ואחד בתי אבות ברשימה הראשונה (יהויריב אינו נחשב כבית אב לעצמו), נמצא בין הכל עשרים וארבע בתי אבות (משמרות).
הנביאים חגי וזכריה עלו כנראה עם זרובבל, והתנבאו בימי זרובבל וישוע הכוהן הגדול ועוררו את העם לבנין המקדש. הם נזכרים בעזרא ה,א; ו,יד. ייתכן שזכריה הוא זה הנמנה ברשימת ראשי הכוהנים שבנחמיה יב,טז. בבבלי (מגילה טו,א) אמרו, שמלאכי זה מרדכי, או שמלאכי זה עזרא (הסופר), או שמלאכי שמו. מרדכי נזכר כאחד מראשי העולים עם זרובבל. ובסדר עולם רבה פרק כ נאמר: ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל איש חמודות ומרדכי היהודי וחגי וזכריה ומלאכי כולם נתנבאו בשנת שתיים לדריוש. כל אלה היו הנביאים שביניהם.
בחתימת ספרו אמר נחמיה (יג,ל), שהוא העמיד משמרות של כוהנים ולויים. גם נחמיה נזכר כאחד מראשי העולים עם זרובבל.
כמה משמות המשמרות ברשימות האלו הוא כשמותם בדברי הימים. כידוע, שמות המשמרות וסדרם, כפי שנמנו בדברי הימים, נשמרו בימי הבית השני ואף שנים רבות לאחר חורבנו. אפשר שלאחר זמן חזרו כל המשמרות בבית השני לקרוא לעצמם בשמות הקדומים של המשמרות. ואפשר שלאחר שעלו כל המשמרות מהגולה, ביטלו את התנאי שהתנו, והסכימו להחזיר את המשמרות לסדרם שהיה בבית הראשון.
• • •
מביאים ברייתא בתוספתא תעניות ב,ב בענין חלוקת המשמרות לבתי אבות ושימושם במקדש. כל משמר היה מחולק לבתי אבות והיה משמש במקדש בימי השבוע של משמרו לפי בתי אבותיו (הברייתא הזאת היא המשכה של הברייתא לעיל):
ויש משמר שהיה בו חמשה בתי אבות, ויש משמר שהיו בו ששה בתי אבות, ויש משמר שהיו בו שבעה בתי אבות, ויש משמר שהיו בו שמונה בתי אבות, ויש משמר שהיו בו תשעה בתי אבות (וכן יש משמר שהיו בו פחות מחמישה בתי אבות או יותר מתשעה בתי אבות).
משמר שהיה בו חמשה בתי אבות - שלשה בתי אבות מקריבין שלשה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד, ושנים מקריבין ארבעה ימים – כל בית אב מהם משמש שני ימים.
משמר שהיה בו ששה בתי אבות - חמשה בתי אבות מקריבין חמשה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד, ובית אב אחד מקריב שני ימים.
משמר שהיה בו שבעה בתי אבות - כל אחד ואחד מקריב את (המילה 'את' מיותרת) יומו – כל בית אב מהם משמש יום אחד.
משמר שהיה בו שמונה בתי אבות - ששה בתי אבות מקריבין ששה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד, ושנים מקריבין יום אחד – משמשים יחד יום אחד.
משמר שהיו בו תשעה בתי אבות - חמשה בתי אבות מקריבין חמשה ימים – כל בית אב מהם משמש יום אחד, וארבעה בתי אבות מקריבין שני ימים – כל שני בתי אבות מהם משמשים יחד יום אחד (וכן משמר שהיו בו פחות מחמישה בתי אבות או יותר מתשעה בתי אבות, בתי האבות משמשים על זה הדרך).
ויש מהן שקבעו עצמן לעולם – יש בתי אבות שקבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם, שכשחילקו את המשמרות לבתי אבות, קבעו בתי האבות של המשמר על פי גורל את הימים בשבוע של משמרם שיהיו משמשים תמיד בכל פעם שהמשמר משמש, כגון משמר שיש בו שבעה בתי אבות, משמר שהיה בשבת – בית אב של המשמר שנקבע על פי גורל שישמש ביום השבת, היה בשבת לעולם – היה משמש ביום השבת בשבוע של משמרם תמיד, במוצאי שבת – בית אב שנקבע על פי גורל שישמש לאחר יום השבת (ביום ראשון), היה במוצאי שבת לעולם – היה משמש לאחר יום השבת (ביום ראשון) בשבוע של משמרם תמיד. וכן בית אב שנקבע על פי גורל שישמש באחד משאר ימי השבוע, היה משמש באותו יום בשבוע של משמרם תמיד.
ויש מהן שהיו מקריבין (הגרסה בתוספתא: מגרילין) על כל משמר ומשמר – ואולם יש בתי אבות שלא קבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם, אלא שהיו קובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהיו משמשים, והימים שהיו משמשים היו משתנים מדי פעם. יש בתי אבות (מאותם שלא קבעו עצמם לעולם) שבכל שבוע ימים של משמרם היו קובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהיו משמשים, שכל פעם שהגיע זמנו של המשמר לשמש במקדש, היו עושים גורל לקבוע את הימים שישמשו בתי האבות של המשמר באותו שבוע ימים של משמרם, ויש מהן שהיו מגרילין על כל שבוע ושבוע – ויש בתי אבות (מאותם שלא קבעו עצמם לעולם) שבכל שבע שנים היו קובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהיו משמשים, שפעם בשבע שנים היו עושים גורל לקבוע את הימים שישמשו בתי האבות של המשמר בשבוע הימים של משמרם באותן שבע שנים.
בתוספתא תעניות ב,ב שנו: משמר יש בו ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה. משמר שיש בו ארבעה - שלושה מקריבים שני שני ימים, ואחד מקריב אחד. משמר שיש בו חמישה - שלושה מקריבים שני שני ימים, ושניים מקריבים יום אחד. משמר שיש בו שישה - חמישה מקריבים חמישה ימים, ואחד מקריב שני ימים. משמר שיש בו שבעה - כל אחד ואחד מקריב יומו. משמר שיש בו שמונה - שישה מקריבים שישה ימים, ושניים מקריבים יום אחד. משמר שיש בו תשעה - חמישה מקריבים חמישה ימים, וארבעה מקריבים שני ימים.
בתוספתא הוסיפו משמר שיש בו ארבעה, וקבעו חלוקה שונה למשמר שיש בו חמישה. על חלוקה זו קשה, למה יעבדו שלושה בתי אבות שני ימים כל אחד ואחד, ואילו שני בתי אבות יעבדו בין שניהם רק יום אחד?
בברייתא נאמר: "משמר שהיה בשבת... משמר שהיה במוצאי שבת...", משום שהמשמרות התחלפו בשבת, ובית האב הראשון של המשמר שימש בשבת, ובית האב השני שימש ביום ראשון.
כל בית אב שימש ביומו מתחילת היום, ועבד כל אותו היום ובלילה שלאחריו. וצריך לומר שבית האב הראשון שהתחיל בשבת באמצע היום השלים את יומו בשבת הבאה עד שנכנס המשמר החדש.
בתוספתא גרסה אחרת בהמשכה של הברייתא: יש מהם שקבעו עצמם לעולם - הבא בשבת, בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם. יש מהם שמגדילים פעם אחת בחודש, יש מהם שמגדילים פעם אחת בשנה, יש מהם שמגדילים פעם אחת בשבוע, ויש מהם שמגדילים בכל משמר ומשמר.
הגרסה בתוספתא 'מגדילים' ("תוספתא כפשוטה": מגרילים על ידי הוצאת אגודל), במקום 'מגרילים'. המשפט בתוספתא '...פעם אחת בחודש' אינו מובן (שהרי אין משמר משמש ושונה בחודש אחד), ובכתב יד אחד הוא חסר. אפשר להוסיף בלשון הברייתא שבירושלמי על פי התוספתא: ויש מהן שהיו מגרילין על כל שנה ושנה.
• • •
כיון שדנו במינויים של בתי אבות הכוהנים ובסדר קדימויות המינויים (ידעיה קודם ליהויריב), דנים להלן במינויים ובסדר קדימויות מינויים.
מספרים: רבי הוה ממני תרין מינויין – רבי (רבי יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) היה ממנה (בכל שנה) שני מינויים (מינויי חכמים). אין הוון כדיי, היו (הוון) מתקיימין – אם היו (הממונים) ראויים, היו (הממונים) מתקיימים (חיים), ואין לא, הוון מסתלקין – ואם לא (היו הממונים ראויים), היו (הממונים) מסתלקים (מתים). מדדמך – כשנפטר (רבי), פקיד לבריה ואמר – ציוה (רבי) את בנו (הבכור, רבן גמליאל השלישי, נשיא ישראל, בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) ואמר: לא תעביד כן – אל תעשה כך (למנות בכל שנה שני מינויים), אלא מני כולהון כחדא – אלא מנה את כולם (כל מינויי החכמים) יחד, ומני לרבי חמא בר חנינה (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: לרבי חנינא בר חמא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, עלה מבבל, דר בציפורי שבגליל)) בראשה – ומנה את רבי חנינא בר חמא בראשונה (קודם המינויים האחרים).
במקבילה בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: רבי הוה ממני תרין מנאין (מינויים) בכל שנה. אין הוון כדי, הוון מתקיימין, ואין לא, הוון דמכין (מתים). מן דאתא רבי למדמך (למות), אמר לבריה: לא תעביד כן, אלא הוי ממני כולהון כחדא, ומני לך רבי חנינא (בר חמא) קדמאי (בראשונה).
בימיו של רבי היתה סמכות המינויים בידיו, והוא זה שהיה ממנה חכמים (על ידי מתן סמיכה). הענקת סמיכה לחכם הכשירה אותו לתפקידי שיפוט (דיין בבית דין מרכזי או בבית דין מקומי), הוראת ההלכה, התרת נדרים ועוד. החכמים היו יושבים בישיבה (בבית המדרש) ומשתתפים בדיונים שם. רבי הגביל את מספר המתמנים לשניים בשנה (כמסופר כאן ובקהלת רבה).
רבי מנע לפעמים את המינוי מאנשים שפגעו בו (בירושלמי מועד קטן ג,א מסופר על בר קפרא ולהלן מסופר על רבי חנינא בר חמא, שרבי סירב למנותם כדיינים). רבי הקפיד על מי שפגע בכבודו ברבים, משום שסבר, שנשיא שמחל על כבודו, אין כבודו מחול.
בבבלי כתובות קג,א-ב אמרו: תנו רבנן: בשעת פטירתו של רבי, אמר: שמעון בני - חכם, גמליאל בני - נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש (הישיבה).
על פי הבבלי, יש שפירשו את לשון הירושלמי: 'ומני לרבי חנינא בר חמא בראשה' – ומנה את רבי חנינא בר חמא בראש הישיבה. אבל לפי הגרסה בקהלת רבה: 'ומני לך רבי חנינא קדמאי', יש לפרש את לשון הירושלמי: 'ומני לרבי חנינא בר חמא בראשה' – ומנה את רבי חנינא בר חמא בראשונה.
רבי חנינא בר חמא מונה לראש הישיבה (בית המדרש), או שהיה הראשון בתור למינוי, משום שהיה החכם הבכיר והותיק מכל החכמים (ראה ירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב).
בשבע עשרה שנותיו האחרונות של רבי הוא דר בציפורי, ובית המדרש המרכזי היה בעיר זו בימי רבי וגם לאחר פטירתו.
נראה שחשש רבי שלא תהיה סמכות המינויים בידיו של בנו כפי שהיתה בידיו, ולכן ציוה את בנו למנות לאחר פטירתו את כל המינויים.
ושואלים (על הציווי של רבי לבנו למנות את רבי חנינא בר חמא): ולמה לא מניתיה הוא? – ולמה לא מינהו הוא? (למה לא מינה רבי עצמו את רבי חנינא בר חמא?)
ומשיבים: אמר רבי דרוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): בגין דצווחין עלויי בציפורין (מילה זו יתרה, ואינה במסירה מהגניזה) ציפוראיי – לפי שצווחו עליו (על רבי חנינא בר חמא) בני ציפורי (בני ציפורי היו צועקים וקובלים עליו, שאין ראוי שימנה אותו, ולא רצה רבי להכניס עצמו במחלוקת).
ותמהים (על תשובה זו): ובגין צווחה עבדין?! – וכי בשביל צווחה עושים (מעשה)?! (כלומר, למה היה לו לרבי להשגיח עליהם?). ואולי יש לגרוס: ובגין צווחה עברין?! – וכי בשביל צווחה מעבירים (מן המועמדות למינוי)?!
אלא משיבים (על השאלה: למה לא מינה רבי עצמו את רבי חנינא בר חמא?): אמר רבי לעזר בירבי יוסה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): על שהשיבו טעם ברבים – בגלל שהשיב רבי חנינא בר חמא את רבי על דבריו והכלימו ברבים, כמסופר להלן, לפיכך לא מינה אותו, ולא היה אפילו מועמד למינוי (המילה 'טעם' כאן פירושה: ניקוד וקריאה נכונה).
(במסירה מהגניזה נוסף: ומה טעם השיבו? -) ומספרים: רבי הוה יתיב מתני – רבי היה יושב ומַשְׁנֶה (מלמד מקרא ברבים, או שהיה מלמד מדרש שמובא בו מקרא זה (כגון המדרש במכילתא דרבי ישמעאל פרשת 'בשלח' מסכתא ד'ויהי בשלח' פרשה ה)): "וזכרו פליטיהם אותי" (יחזקאל ו,ט); "ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגיאיות כולם הומיות" (שם ז,טז) – (במסירה שלפנינו גרסו בטעות את תחילת הפסוק הראשון, משום הדמיון לתחילת הפסוק השני, ויש למחוק את תחילת הפסוק הראשון ולגרוס את תחילת הפסוק השני, כמו במסירה מהגניזה). - אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא בר חמא לרבי): צריכים לומר: "הומות" (בלא י'). - אמר ליה – אמר לו (רבי לרבי חנינא בר חמא): הן קריתה? – היכן קרית (לפני מי למדת לקרוא)? - אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא בר חמא לרבי): קדם רב המנונא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים בבבל) דבבל – לפני רב המנונא מבבל. - אמר ליה – אמר לו (רבי לרבי חנינא בר חמא בדרך לעג): כד תיחות לתמן, אמור ליה דמנייתך חכים – כאשר תרד לשם (לבבל), אמור לו (לרב המנונא) שמיניתי אותך חכם. - וידע דלא מיתמני ביומוי – וידע (הבין רבי חנינא בר חמא מדבריו של רבי) שאינו מתמנה (כחכם על ידי רבי) בימיו (של רבי).
במקבילה בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: והוא למה לא מנייה? - רבי יוסי בר זביד אמר: על דצווחין ציפוריא עליה. - ומן צווחא עבדין?! הא כדון צווחין טבאות (הרי עכשיו הם צווחים היטב), אם אנן שמעין בהדא (ואם אנו שומעים להם בזו), אוף בההיא צריכין שמוע להון (אף בזו אנו צריכים לשמוע להם)! [...] אמר ליה: קדם מן קרייתא? - אמר ליה: קדם רב המנונא ספרא דבבל (הסופר שבבבל). - אמר ליה: כד תיזל לתמן, אמור ליה שמיניתיך זקן. - וידע דלא מתמני ביומיה.
במדרש חסר קטע מהסיפור.
צווחו עליו ציפוריים
על יחסם של אנשי ציפורי לרבי חנינא בר חמא ראה ירושלמי לעיל ג,ד. לפי המסופר שם, אנשי ציפורי היה להם מה לצווח עליו, כי הוא הוכיחם קשות ואמר שיש ביניהם כמה זמרי, וש"ליבם קשה ושומעים דברי תורה ולא מתכנעים".
ובגין צווחה עברין?!
בירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב אמרו: "ובכתב בית ישראל לא ייכתבו" (יחזקאל יג,ט) - זה המינוי.
בירושלמי פיאה ח,ז אמרו: רבי יוסי עבר (העביר) חד מן תרין אחין. עאל ואמר קומיהון: לא נמצא לאיש פלוני דבר עבירה, אלא שאין מעמידים שני אחים פרנסים.
המועמדים למינוי היו נכתבים ברשימה. מי שלא היה ראוי להתמנות, היו מעבירים ומוחקים אותו מהרשימה של המועמדים למינוי.
"הומות"
במקרא נאמר במקום אחד "הומות" (יחזקאל ז,טז) ובמקום אחד "הומיות" (משלי א,כא). אפשר שהיה חילוק מסורה בין ארץ ישראל לבבל בקרי ובכתיב של המילה "הומות" (יחזקאל ז,טז).
• • •
ממשיכים ומספרים: מן דדמך – לאחר שנפטר (רבי), בעא בריה ממניתיה – ביקש בנו (של רבי) למנותו (את רבי חנינא בר חמא), ולא קביל עליה מתמנייא – ולא קיבל עליו (רבי חנינא בר חמא) להתמנות. אמר (רבי חנינא בר חמא): לית אנא מקבל עלי מתמנייא עד זמן דתמני רבי פס דרומא קמיי – אין אני מקבל עלי להתמנות אלא עד שתמנה את רבי אפס הדרומי (אמורא ארץ ישראלי, מראשוני הדור הראשון) לפניי.
והוה תמן חד סב – והיה שם זקן אחד, אמר (אותו זקן): אין רבי חנינה קדמיי – אם רבי חנינא בר חמא ראשון (מתמנה לפניי), אנא תיניין – אני שני (מתמנה אחריו), אין רבי פס דרומיא קדמיי – ואם רבי אפס הדרומי ראשון, אנא תיניין – אני שני (שבין כך ובין כך לא אהיה שלישי). - וקביל עלוי רבי חנינה מיתמנייא תליתאי – וקיבל עליו רבי חנינא בר חמא להתמנות שלישי (אחרי רבי אפס ואותו זקן, שמכיון שראוי אותו זקן להתמנות שני, שוב אין לדחות אותו ממקומו, שכבר זכה בו על פי המשפט).
בבבלי כתובות קג,ב אמרו: לא קיבל רבי חנינא (לשבת בראש), שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ישב רבי אפס בראש, וישב רבי חנינא בחוץ (רש"י: חוץ לבית המדרש, שלא היה נכפף לרבי אפס). מת רבי אפס וישב רבי חנינא בראש.
לפי הבבלי, אחרי רבי אפס נתמנה רבי חנינא. ואילו לפי הירושלמי, נתמנה זקן אחד אחרי רבי אפס ולפני רבי חנינא.
אמר רבי חנינה (בר חמא): זכית מארכה יומין – זכיתי להאריך ימים (שנים רבות). ואמר, שאינו יודע במה זכה להאריך ימים – אין בגין הדא מילתא – אם בגלל הדבר הזה (שקיבלתי עלי להתמנות שלישי, על כן זכיתי להאריך שנים רבות), לית אנא ידע – אין אני יודע, ואין בגין דהויית סליק מן טיבריא לציפורין – ואם בגלל שהייתי עולה מטבריה לציפורי, והוינא עקים איסרטין (במסירה מהגניזה: אסטרטי) מיעול מישאול בשלמיה דרבי שמעון בן חלפותא (תנא בדור החמישי) בעין תינה (עין תאנה, יישוב בגליל בחוף הכינרת, בגבול בקעת גינוסר) – והייתי מעקם (מאריך) את דרך הרבים (כדי) להיכנס לשאול בשלומו של רבי שמעון בן חלפתא בעין תאנה (על כן זכיתי להאריך שנים רבות), לית אנא ידע – אין אני יודע.
המילים "לית אנא ידע" הוכפלו בכל אחד מאופני הספק, כמו שדרך הירושלמי לכפול את המילים "לא ידעין" בכל אחד מאופני הספק.
במקבילה בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: כיון דדמך, בעא בריה דימניניה, ולא קביל עליה. אמר: לית אנא מקבל אלא קדם רבי אפס דרומא. הוה תמן חד סב, אמר: אם רבי חנינא קדמי, אנא תניין, ואם רבי אפס קדמי, אנא תניין. קביל עלוי רבי חנינא למתמני תליתוי. וזכה למארכה סגין שנין (וזכה להאריך שנים רבות). אמר: לית אנא ידע מן בגין מה זכיתי מארכה שנין סגין (אין אני יודע מפני מה זכיתי להאריך שנים רבות), אם מן בגין הדא מילתא, ואם מן בגין דהוינא סליק מן טבריה לציפורין והוינא עקים איסטרטיא שאיל בשלמה דרבי שמעון בן חלפתא, באידין מתניין לית אנא ידע (באיזה מהשניים אין אני יודע).
במדרש גרסו בטעות: 'באידין מתניין', במקום: 'בעין תינה'.
בשתי העובדות הללו כיבד רבי חנינא אדם זקן (רבי שמעון בן חלפתא היה כבר זקן בימי רבי חנינא), ומי שמכבד אדם זקן, זוכה לאריכות ימים.
מישאול בשלמיה רבי שמעון בן חלפותא
בויקרא רבה יח,א נאמר: רבי שמעון בן חלפותא הוה יליף סליק שאיל בשלמיה דרבי בכל ריש ירח וירח (היה למוד (רגיל) לעלות לשאול בשלומו של רבי בכל ראש חודש). כיון דסב, יתיב ליה ולא יכיל למיסק (כיון שהזקין, ישב לו ולא יכל לעלות).
מה שעשה רבי שמעון בן חלפתא לרבי, עשה רבי חנינא לרבי שמעון בן חלפתא.
רבי שמעון בן חלפותא בעין תאנה
בקהלת רבה פרשה ג פסוק ב נאמר: מעשה באחד מגדולי ציפורי שבאתה לו מילה, ועלו אנשי עין תאנה לכבדו, ועלה עימהם רבי שמעון בן חלפתא...
הרי שישב רבי שמעון בן חלפתא בעין תאנה.
• • •
מכיון שסיפרו על סדר קדימויות בהתמנות, כשמי שזכאי להתמנות ראשון מוותר על זכותו לטובת אחר, ויש מי שזכאי להתמנות שני, מספרים על סדר קדימויות בישיבה, כשמי שזכאי לשבת ראשון מוותר על זכותו לטובת אחר, ויש מי שזכאי לשבת שני (המעשה הזה היה בבבל):
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ואילין דבית שילא – ואותם (החכמים) של בית (המדרש של רבי) שילא (אמורא בבלי בדור הראשון) הוון (במסירה מהגניזה נוסף: עלין ו)שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום – היו (נכנסים ו)שואלים בשלומו של הנשיא (ראש הגולה שבבבל) בכל יום, והוון אילין דבית שילה עלין קדמיי ויתבין קדמיי – והיו אותם (החכמים) של בית שילא נכנסים (לבית הנשיא) ראשונים ויושבים ראשונים. פלגון איקר לשמואל ואייתיבוניה קדמיי – חלקו (החכמים של בית שילא) כבוד לשמואל והושיבו אותו ראשון (והם ישבו אחריו). עאל רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) לתמן – נכנס רב לשם (לבית הנשיא), או: בא רב לשם (לבבל מארץ ישראל), ופלג ליה שמואל איקר ואותביניה קדמיי – וחלק לו שמואל (לרב) כבוד והושיב אותו ראשון. אמרין אילין דבית שילה – אמרו אותם (החכמים) של בית שילא: אנן תיניינין אנן – אנו שניים אנו (לכניסה ולישיבה בבית הנשיא). - וקבל עלויי שמואל מיתב תליתאי – וקיבל עליו שמואל לשבת שלישי (אחרי רב ואלה של בית שילא, שמכיון שהיו אלה של בית שילא יושבים שניים, שוב אין לדחות אותם ממקומם, שכבר זכו בו על פי המשפט).
המנהג הרומאי היה לבקר ביקור של כבוד ולדרוש בשלומו של המלך. נוהג רומאי זה היה מקובל בחצרו של הנשיא בארץ ישראל בתקופת האמוראים (ירושלמי שבת יב,ג והוריות ג,ט). ואולם, בירושלמי כאן מתוארת מציאות בבלית והנשיא הנזכר אינו אלא ראש הגולה.
• • •
מכיון שסיפרו לעיל על חילוק מסורה בכתיב ובקרי, מספרים על חילוקי מסורה בכתיב ובקרי שנמצאו בזמן שבית המקדש היה קיים:
(במקבילה במסכת סופרים ו,ד: אמר רבי שמעון בן לקיש:) שלשה ספרים (ספרי תורה) מצאו בעזרה (שבמקדש) – ובכל אחד מהספרים היה חילוק מסורה בדבר אחד שבו היה חלוק על שני הספרים האחרים, וקראו לכל אחד מהספרים על שם הדבר שבו היה חלוק על שני הספרים האחרים, ספר 'מעוני' (הגרסה במסכת סופרים: ספר 'מעון') וספר 'זעטוטי' וספר 'היא'.
באחד (בספר 'מעון') מצאו כתוב: "מעון אלהי קדם", ובשנים (בספרים האחרים) מצאו כתוב: "מעונה (בה"א בסוף התיבה) אלהי קדם" (דברים לג,כז), וקיימו השנים וביטלו האחד – קיימו את המסורה של הכתוב בשני הספרים וביטלו את המסורה של הכתוב בספר האחד, והגיהו את הספר האחד על פי שני הספרים, שהלכו אחר הרוב.
באחד (בספר 'זעטוטי') מצאו כתוב: "וישלח את זעטוטי בני ישראל", ובשנים (בספרים האחרים) מצאו כתוב: "וישלח את נערי בני ישראל" (שמות כד,ה), וקיימו השנים וביטלו האחד.
באחד (בספר 'היא') מצאו כתוב תשע פעמים "היא", ובשנים (בספרים האחרים) מצאו כתוב אחת עשרה פעמים "היא" – שבכל התורה, אף שהקרי 'היא', הכתיב 'הוא', חוץ ממספר מקומות, שבהם הכתיב 'היא' כמו הקרי, ובזה היו חלוקים הספרים שמצאו, וקיימו השנים וביטלו האחד.
במקבילה במסכת סופרים ו,ד נאמר: באחד מצאו כתוב אחת עשרה 'הוא', ובשניים מצאו כתוב אחת עשרה 'היא'.
אין ידוע הזמן שבו מצאו ספרים אלה. בספרי התורה שבעזרה היו קוראים בעזרה הכוהן הגדול ביום הכיפורים והמלך ב'הקהל'. על פי ספרי התורה שבעזרה היו מגיהים את כל ספרי התורה. המסורה שבידינו מתאימה למסורה שקיימו: 'מענה', 'נערי', אחת עשרה 'היא'.
בספרי דברים פסקה שנו נאמר, שבספר 'זעטוטי' מצאו כתוב גם כן: "ואל זעטוטי בני ישראל", ובשניים כתוב: "ואל אצילי בני ישראל" (שמות כד,יא).
בתורה שכתבו הזקנים ביוונית לתלמי המלך (תרגום השבעים), הם שינו וכתבו "זעטוטי" במקום "נערי" ובמקום "אצילי" (בבלי מגילה ט,א ועוד, אבל בירושלמי מגילה א,יא לא נזכר שינוי זה), כמו שמצאו כתוב בספר 'זעטוטי'.
מילת "זאטוט=זעטוט" מתועדת בעברית (באחת ממגילות ים המלח) ובארמית במשמעות "קטן". מילה זאת כנראה גזורה מן המילה הארמית "זוטא". קשה לדעת מה היה אופיו של ספר 'זעטוטי' והאם היה לו קשר כלשהו עם תרגום השבעים.
• • •
מכיון שסיפרו על ספרים שמצאו בעזרה, מספרים על מגילה שמצאו בירושלים:
אמר רבי לוי: מגילת יוחסין (ספר שבו רשומים מוצא והשתייכות למשפחה) מצאו בירושלים, וכתוב בה:
הלל (נשיא וראש שושלת הנשיאים בארץ ישראל) מן דדוד – מוצאו משל דויד (המלך),
בן יצף (?) מן דאסף (משורר מן הלויים בימי דויד),
בן ציצית הכסת (בדור חורבן בית שני, מעשירי ירושלים) מן דאבנר (שר צבא למלך שאול),
בן קוביסין (?) מן דאחאב (מלך ישראל),
בן כלבא שבוע (בדור חורבן בית שני, מעשירי ירושלים) מן דכלב (בן יפונה מתרי הארץ),
רבי יניי (תנא בדור הרביעי, או מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) מן דעלי (כוהן גדול ושופט),
מן (צריך לומר: בן) יהוד (?) מן ציפורין (העיר ציפורי),
רבי חייה רבה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) מבני שפטיה (בן דויד) בן אבוטל (צריך לומר: אביטל (אשת דויד)),
רבי יוסי בירבי חלפתא (תנא בדור הרביעי) מבני יונדב בן רכב (עיין ירמיהו לה),
רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) מן נחמיה התרשתא (הפחה, בן חכליה).
בבראשית רבה צח,ח נאמר: אמר רבי לוי: מגלת יוחסים מצאו בירושלם, וכתיב בה: הלל מדוד, רבי חייא רבה מן דשפטיה בן אביטל, דבית כלבא שבוע מדכלב, דבית ציצת הכסת מן דאבנר, דבית כובשין מן דאחאב, דבית יצאת מן דאסף, דבית יהוא מן ציפורין, דבית ינאי מן דעלי, רבי יוסי בר חלפתא מן דיונדב בן רכב, רבי נחמיה מדנחמיה התרשתא.
סדר השמות שם שונה מסדרם כאן.
מה שאמרו 'מן ציפורין' תמוה, כי ציפורין היא שם עיר ולא ראש משפחה, ושאר השמות כאן מציינים ראש משפחה ידוע.
הלל מדוד
רבי יהודה הנשיא היה מצאצאי הלל, שהיה מדויד. גם בבבלי שבת נו,א אמרו, שרבי בא מדויד. ובבבלי כתובות סב,ב אמרו: רבי בא משפטיה בן אביטל, ורבי חייא בא משמעי אחי דויד (שלא כמו שאמרו כאן: רבי חייא רבה מבני שפטיה בן אביטל). ובירושלמי כלאים ט,ד וכתובות יב,ג ובבראשית רבה לג,ג נאמר: רבי היה אומר: אילו עלה רב הונא ראש הגולה (שבבבל) לכאן, הייתי מושיב אותו למעלה ממני, שהוא מיהודה ואני מבנימין, והוא מן הזכרים (של יהודה) ואני מן הנקבות (של יהודה).
כלבא שבוע
שמותיהם של בן כלבא שבוע (מן דכלב) ושל רבי נחמיה (מן דנחמיה) מעידים על מוצאם.
במסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק ו ובבבלי גיטין נו,א נאמר: ולמה נקרא שמו בן כלבא שבוע? - שכל הנכנס לביתו רעב ככלב, היה יוצא מביתו שבע.
הרי שנחלקו למה נקרא שמו בן כלבא שבוע.
• • •
מכיון שדנו לעיל בסדר מינויים ובסדר ישיבה, דנים בסדר הסבה על מיטות בסעודה:
תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא ברכות ה,ה): סדר הסב – כיצד סדר הסבה בסעודה? -
בזמן שהן שתי מיטות – בזמן שיש שתי מיטות להסב שני מסובים, הגדול שבהן עולה ומיסב בראש העליונה (אולי צריך לומר: על העליונה) – החשוב שבהם נכנס ומסב ראשון על המיטה העליונה, והשני לו למטה ממנו – הקטן ממנו מסב אחריו במיטה שלצד מרגלותיו של הגדול, שאם יצטרך הגדול לדבר עם הקטן, לא יצטרך הגדול להזדקף על מיטתו, משום שפניו של הגדול כלפי הקטן ממנו.
בזמן שהן שלש מיטות – בזמן שיש שלוש מיטות להסב שלושה מסובים, הגדול שבהן עולה ומיסב בראש האמצעית (אולי צריך לומר: על האמצעית) – החשוב שבהם נכנס ומסב ראשון על המיטה האמצעית, והשני לו למעלה ממנו – הקטן ממנו מסב אחריו על המיטה שלצד מראשותיו של הגדול, והשלישי לו למטה הימנו (ממנו) – הקטן שבהם מסב אחריהם על המיטה שלצד מרגלותיו של הגדול, שאם יצטרך הגדול לדבר עם הקטן שבהם (השלישי), לא יצטרך הגדול להזדקף על מיטתו, משום שפניו של הגדול כלפי הקטן שבהם, ואם יצטרך הגדול לדבר עם הקטן ממנו (השני), יצטרך הגדול להזדקף על מיטתו, משום שאין פניו של הגדול כלפי הקטן ממנו, אך כך יכבד הגדול את הקטן ממנו לעומת הקטן שבהם, מה שאין כן אם היה השני למטה מן הראשון והשלישי למעלה מן הראשון.
וכן מסדירין והולכין – בזמן שיש מיטות להסב ארבעה או יותר מסובים, סדר הסבתם בסעודה הוא על הדרך הזאת שאמרו כאן. אם היו ארבעה, הגדול מסב באמצעית, והשני לו בעליונה, והשלישי למטה מן השני על יד הגדול, והרביעי למטה מן הגדול. וכשהיו חמישה, הגדול באמצע ושניים מכאן ושניים מכאן, לפי אותו סדר.
בתוספתא ברכות ה,ה נאמר: כיצד סדר הסב? - בזמן שהן שתי מיטות, גדול מסב בראשה של ראשונה (אולי צריך לומר: בראש על הראשונה), שני לו למטה ממנו. בזמן שהן שלש מיטות, גדול מסב בראשה של אמצעית (אולי צריך לומר: בראש על האמצעית), שני לו למעלה ממנו, שלישי לו למטה ממנו. כך היו מסדירים והולכים.
ובבבלי ברכות מו,ב אמרו: תניא, כיצד סדר הסבה: בזמן שהן שתי מיטות, גדול מסב בראש (רש"י: מסב תחילה על מיטתו) ושני לו למטה הימנו (רש"י: מיטת השני לצד מרגלותיו של גדול, שאם הוצרך גדול לספר עימו, לא יהא צריך לזקוף). בזמן שהן שלוש מיטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו (רש"י: לצד מראשותיו), שלישי לו למטה הימנו (רש"י: ואם בא גדול לספר, מספר עם השלישי לו, ואם בא לספר עם השני לו, טוב הוא שיזקוף, ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו, שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו).
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): אבות - דרך הסב הן קבורין – שלושת האבות קבורים במערת המכפלה שבחברון באותו סדר ששלושה מסובים בסעודה – אברהם באמצע, יצחק למעלה מאברהם, ויעקב למטה מאברהם.
• • •
לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי מגילה ג,ז.
במשנה שנינו, שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית.
ואומרים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לעולם אין העולם עומד אלא על הקרבנות – העולם מתקיים רק בזכות הקרבת הקורבנות, ומכיון שתקנת המעמדות קשורה להקרבת הקורבנות, לפיכך אנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, כדי ללמדנו שכל מעשה בראשית אינו מתקיים אלא בזכות הקורבנות.
בבבלי תענית כז,ב הובא מאמר מעין זה בשם אותם אמוראים על מה ששנינו במשנה: "וישראל שבאותו המשמר מתכנסים בעריהם וקורים במעשה בראשית", וכך אמרו שם: מנהני מילי (שקוראים במעמדות במעשה בראשית)? - אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ... (רש"י: אלמלא עסקי קורבנות שישראל עושים, הם היו כלים בחטאם, ומשהם כלים - שמים וארץ העומדים בזכותם אין מתקיימים, והואיל ועל עסקי קורבנות העולם עומד, לכך קורים אנשי מעמד בעריהם במעשה בראשית)
בירושלמי מגילה ג,ז הובא מאמר זה על מה ששנו במשנה שם, שבמועדים קוראים בקורבנות המועדים, וכך אמרו שם: רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: ללמדך שאין העולם עומד אלא על הקורבנות.
מביאים משנה שנאמר בה, שהעולם עומד על הקורבנות: תמן תנינן – שם (במשנה אבות א,ב) שנינו: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה – אחרון החכמים מאנשי כנסת הגדולה, שהיתה מועצת נביאים וחכמים בתחילת ימי הבית השני. הוא היה אומר – היה רגיל לומר כך: על שלשה דברים העולם עומד – בזכות שלושה דברים אלה העולם (היקום) מתקיים: על התורה – בזכות לימוד התורה, ועל העבודה – בזכות עבודת הקורבנות, ועל גמילות חסדים – בזכות גמילות חסדים.
ואומרים: ושלשתן בפסוק אחד – שלושה דברים אלה רמוזים באותו פסוק: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה" (ישעיהו נא,טז), ודרשו: "ואשים דברי בפיך" - זו תורה – שישראל לומדים ומשננים את דברי ה', התורה, "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילות חסדים – משום שמי שעסוק בגמילות חסדים, ה' מכסה אותו בצל ידיו, שומר ומגן עליו, כדלהלן, ומוסיפים במאמר מוסגר: ללמדך – הכתוב בא ללמד לך, שכל מי שהוא עסוק (הגרסה במקבילה: עוסק) בתורה ובגמילות חסדים, זכה (הגרסה במקבילה: זוכה) לישב בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב – זה הוא שכתוב: "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח) – עשיית חסד יקרה בעיני ה', ומי שעסוק בה, זוכה לחסות בצל כנפיו של ה', ששומר עליהם, וחוזרים למאמר העיקרי: "לנטוע שמים וליסוד ארץ" - אלו הקרבנות – משום שבזכות הקורבנות העולם מתקיים. הרי שנרמזו בפסוק זה שלושת הדברים האלה (התורה, זכות עבודת הקורבנות וזכות גמילות חסדים).
"ולאמר לציון עמי אתה" - אלו ישראל – 'ציון' שבפסוק זה אלו ישראל, כאמור להלן, שבזכות שלושת הדברים האלה שישראל עושים, הם נקראים עמו של ה'. אמר רבי חיננה בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חיזרנו (סבבנו) על כל המקרא ולא מצאנו מקום שנקראו ישראל ציון אלא זה: "ולאמור לציון עמי אתה" – שבכל המקרא בשם 'ציון' נקראת העיר ירושלים, ורק בפסוק זה בשם 'ציון' נקראים עם ישראל (הגרסה במקבילה: "ולאמור לציון עמי אתה" – אמר רבי חיננא וכו').
מביאים משנה שלשונה דומה למשנה לעיל: תמן תנינן – שם (במשנה אבות א,יח) שנינו: רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא, תנא בדור הרביעי) אומר: על שלשה דברים העולם עומד – בגלל שלושה דברים אלה העולם (האנושות) מתקיים: על הדין – שהדיינים מזכים את הזכאי ומחייבים את החייב, ומצילים עשוק מיד עושקו, ועל האמת – שאין משקרים איש בעמיתו, ועל השלום – בין אדם לחברו. (במסירה שלפנינו נוסף כאן: ושלשתן בפסוק אחד: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". משפט זה חוזר להלן, ולכן נמחק על ידי מגיה, אך במקבילה בפסיקתא דרב כהנא הוא נאמר כאן. גם במשנה נאמר פסוק זה)
ואומרים: ושלשתן דבר אחד הן – אין אלה שלושה דברים נפרדים, אלא כל דבר גורר את חברו, שתוצאת הדבר הראשון היא הדבר השני, ותוצאת הדבר השני היא הדבר השלישי, כפי שממשיכים ואומרים, נעשה הדין - נעשה אמת – כשעשו דין, גרמו שנעשתה אמת, נעשה אמת - נעשה שלום – כשעשו אמת, גרמו שנעשה שלום. אמר רבי מנא: ושלשתן בפסוק אחד – שלושה דברים אלה אמורים באותו פסוק: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז) – 'משפט' הוא דין (במשנה הובא פסוק זה בדברי רבן שמעון בן גמליאל). המילים 'אמת ומשפט' נסמכות למילה 'שלום', והכוונה שאמת ומשפט מביאים שלום. הרי שגם נלמד מפסוק זה, ששלושתם דבר אחד הם.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
בפסיקתא דרב כהנא יט,ו נאמר: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך" וגו' (ישעיהו נא,טז). -
תמן תנינן: שמעון הצדיק היה משיירי וכו'. רבי הונא בשם רבי אחא: עוברי הים (ים סוף) פירשו אותו: "נחית בחסדך עם זו גאלת" (שמות טו,יג) - זו גמילות חסדים; "נהלת בעוזך" (שם) - זו תורה, "י"י עוז לעמו ייתן" (תהילים כט,יא); ועדיין העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס העולם? משבאו "אל נוה קודשך" (לעבודת בית המקדש) (שמות טו,יג).
תמן תנינן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים, ושלושתם בפסוק אחד: "אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז), ושלושתם דבר אחד, נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: "ואשים דברי בפיך" (ישעיהו נא,טז) - אלו דברי תורה; "ובצל ידי כיסיתיך" (שם) - זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לחסות בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב: "מה יקר חסדך ובני אדם בצל כנפיך" וגו' (תהילים לו,ח); "לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיהו נא,טז) - אלו הקורבנות.
"ולאמור לציון עמי אתה" (שם) - אמר רבי חנינא בר פפא: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישראל ציון, ואיכן מצינו? כאן: "ולאמור לציון עמי אתה" (שם).
מי שהוא עוסק בגמילות חסדים, זוכה לחסות בצילו של הקב"ה
ברות רבה ה,ד נאמר: בוא וראה כמה גדול כוחם של גומלי חסדים, שאין חוסים אלא בצילו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב: "מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח).
• • •