פרק זה פותח בהשלמה לסדר התעניות שבפרק ב, והוא מביא בתחילתו את עניין ברכת כוהנים. נשיאת הכפיים ארבע פעמים ביום מאפיינת לא רק את התעניות, אלא גם את המעמדות ואת יום הכיפורים, ולכן הפרק דן בהמשכו במעמדות. עקב ההלכה שמבטלים מעמד בימי קורבן עצים, הפרק מונה את הימים הללו, וחוזר לעניין המעמדות: יום קורבן העצים האחרון ברשימה, האחד בטבת, יום שלא היה בו מעמד. אחר כך חוזר הפרק לנושא המסכת ומתאר את התעניות ואת שאר מנהגי האבילות הנוהגים בחודשי תמוז ואב.
משנה
בשלשה פרקים (זמנים שונים) הכהנים נושאין את כפיהן – מברכים את העם בנשיאת כפיים, ארבע(ה) פעמים ביום, שהם בשחרית ובמוסף – בתפילה שמוסיפים בין שחרית למנחה, ובמנחה ובנעילת שערים – בתפילה שמתפללים בזמן נעילת שערים, ולכן היא נקראת תפילת "נעילת שערים" (או בשם מקוצר: "נעילה"). ואלו הם שלושת הפרקים: בתעניות – של ציבור, ובמעמדות – בתפילות של אנשי המעמד, כמבואר במשנה הבאה, וביום הכיפורים.
בתוספתא תעניות ב,ד שנו: תענית ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) - כוהנים נושאים כפיהם ארבע פעמים ביום (שבתעניות אלו מתפללים מוסף ונעילה), מה שאין כן בתענית יחיד (בתעניות היחידים וראשונות של גשמים, שאין בהן מוסף ונעילה).
ושם ג,א שנו: בשלושה פרקים (בתעניות, במעמדות וביום הכיפורים, כמבואר במשנה) כוהנים נושאים כפיהם ארבע פעמים ביום, בשחר, בחצות, במנחה ובנעילה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאות (כפיים), שנאמר "לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו" (דברים יח,ה), מקיש בניו לו, מה הוא מעומד ונשיאות כפיים בבוקר, אף בניו מעומד ונשיאות כפיים בבוקר.
התוספתא דייקה בלשונה ואמרה "בחצות" במקום "במוסף", מפני שבתעניות ציבור ובמעמדות אין מוסף ממש אלא תפילה נוספת בין שחרית למנחה.
בתעניות ציבור (בתעניות שניות ואחרונות של גשמים, וכן בתעניות של שאר צרות) היו בתפילה נוספת זו עשרים וארבע ברכות. ורק שליח הציבור היה מוסיף בחזרת התפילה בקול שש ברכות, אבל היחידים לא היו מוסיפים בתפילה בלחש שש ברכות. אבל בשאר התפילות לא היו עשרים וארבע ברכות.
• • •
ואומרים: את שמע מינה תלת – אתה למד ממנה (אפשר להסיק מהמשנה) שלוש (הלכות). ואלו הן: את שמע מינה – אתה למד ממנה, שמתענין במעמדות – שאנשי מעמד היו מתענים, ולכן הכוהנים נושאים את כפיהם בתפילות של אנשי מעמד גם במנחה ובנעילה, שאם לא היו מתענים, לא היו הכוהנים נושאים את כפיהם במנחה ובנעילה, משום שזמנן לאחר זמן סעודה, ויש חשש שמא שתו הכוהנים יין ושיכור אסור בנשיאת כפיים, אבל ביום תענית הכוהנים נושאים את כפיהם במנחה ובנעילה, הואיל ואין חשש לשכרות, ושמתפללים ארבע – שבשלושת הפרקים הללו מתפללים ארבע תפילות ביום, שאין הכוהנים נושאים את כפיהם אלא בתפילה, ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום – שאין הכוהנים נושאים את כפיהם אלא ביום, שאם היו נושאים את כפיהם גם בלילה, היה צריך לשנות במשנה: חמש פעמים - בערבית בלילה ובארבע תפילות ביום.
ושואלים: וישא את כפיו ואל יתפלל? – שמא נאמר, שהכוהנים נושאים את כפיהם שלא בתפילה? ואם כן, אין אתה למד מהמשנה, שמתפללים ארבע פעמים ביום.
ומשיבים: מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים, ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה – יש תפילה בלא נשיאת כפיים, ואין נשיאת כפיים בלא תפילה, ולכן, אם נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, אתה למד מכאן, שמתפללים ארבע פעמים ביום.
מתענים במעמדות
אנשי מעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע: בשני, בשלישי, ברביעי ובחמישי (להלן ד,ג). באותם ארבעה ימים הכוהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום. אבל בראשון ובשישי, שלא היו מתענים בהם, אין נושאים את כפיהם אלא בשחרית ובמוסף, אבל לא במנחה ובנעילה, מחשש לשכרות.
מוסף בתעניות ובמעמדות
מלשון המשנה משמע, שבשלושת הפרקים הללו היו ארבע התפילות, שחרית ומוסף ומנחה ונעילה, והכוהנים היו נושאים את כפיהם בכל תפילה, וכך למדו בירושלמי כאן מהמשנה. אבל לפי הבבלי תענית כו,ב, בתעניות ובמעמדות היו מתפללים שחרית ומנחה ונעילה, ואין בהן מוסף, וביום הכיפורים היו ארבע התפילות.
• • •
תני – שנוי (שנו ברייתא): זו דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – משנתנו זו (שנשנתה סתם, שלא פורש מי אמרה) היא דבריו של רבי מאיר (אינה דעת כל החכמים, אלא דעת יחיד). בתוספתא תעניות ג,א שנו את משנתנו בדברי רבי מאיר והביאו את דברי חכמים החלוקים עליו.
בבבלי תענית כו,ב אמרו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים: שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפיים, מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפיים. מאן חכמים? - רבי יהודה היא. דתניא: שחרית ומוסף, מנחה ונעילה, כולן יש בהן נשיאות כפיים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפיים, מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפיים. רבי יוסי אומר: נעילה יש בה נשיאות כפיים, מנחה אין בה נשיאות כפיים.
במאי קמיפלגי? - רבי מאיר סבר: שחרית ומוסף דכל יומא טעמא מאי פרסי כהני ידייהו משום דלא שכיחא בהו שכרות, מנחה ונעילה דהאידנא (בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים) לא שכיחא בהו נמי שכרות. רבי יהודה סבר: שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא בהו שכרות - לא גזרינן (ר"ג: בהני דלמא אתי למיעבד בשאר יומי נמי), מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא בהו שכרות (רש"י: שכבר סעדו, ופעמים הסעודה נמשכת עד המנחה ומשתכרים, וכוהן שתוי יין אסור לישא את כפיו) - גזרינן. ורבי יוסי סבר: מנחה דאיתה בכל יומא - גזרינן, נעילה דליתה בכל יומא (שאין מתפללים תפילת נעילה אלא בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים) - לא גזרינן.
ואומרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בעירובין ובתענית ציבור נהגו הכל כרבי מאיר – בעירובין ובתענית ציבור חלוקים רבי מאיר וחכמים, והכל נהגו כרבי מאיר ולא כחכמים. בתוספתא עירובין ו,ו נאמר: משתתפים במבוי ומערבים בחצרות, שלא לשכוח עיקר העירוב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: או מערבים או משתתפים. במחלוקת בעירובין נהגו הכל כרבי מאיר, ועושים גם עירובי חצרות וגם שיתופי מבואות. וגם במחלוקת בתענית ציבור נהגו הכל כרבי מאיר, והכוהנים נושאים כפיהם ארבע פעמים ביום.
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יוחנן: אף במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר – גם במגילת אסתר חלוקים רבי מאיר וחכמים, והכל נהגו כרבי מאיר ולא כחכמים. במשנה מגילה ב,ג נאמר: מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר: כולה. רבי יהודה אומר: מ"איש יהודי". רבי יוסי אומר: מ"אחר הדברים האלה". במחלוקת במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר, וקוראים את המגילה כולה, מתחילתה ועד סופה.
לקטע הזה מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ומגילה ב,ג.
בבבלי תענית כו,ב אמרו (בענין תענית ציבור): אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר. ורב הונא אמר: מנהג כרבי מאיר. ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי מאיר. מאן דאמר הלכה - דרשינן לה בפירקא (רש"י: הלכה כרבי מאיר, דבעינן דליקום כוותיה עלמא). מאן דאמר מנהג - מדרש לא דרשינן, אורויי מורינן (כרבי מאיר - אי אתו לקמן, אבל בפירקא - לא דרשינן, דלא פשיטא ליה כולי האי דתהוי הלכה כרבי מאיר). ומאן דאמר נהגו - אורויי נמי לא מורינן, ואי עבוד - לא מהדרינן להו (רש"י: 'נהגו' משמע: הם נהגו מאליהם, אבל אינו עיקר, ו'מנהג' משמע: תורת מנהג יש בדבר, ומנהג כשר הוא).
הרי שדעתו של רבי יוחנן בירושלמי כדעתו בבבלי.
• • •
מניין שכוהן ששתה יין אסור בנשיאת כפיים? - רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם רבי יהודה בר פדיה (בר פדא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מפני מה סמך הכתוב פרשת נזיר (במדבר ו,א-כא) לנשיאת כפים (במדבר ו,כב-כז)? – ללמדך – הכתוב בא ללמד לך, כשם שהנזיר אסור ביין – שאסור לנזיר לשתות יין (במדבר ו,ג), כך נשיאת כפים אסורה ביין – שאסור לכוהן לשתות יין ולשאת את כפיו.
ושואלים: אי – אם (אם למדים נשיאת כפיים מנזיר, יש ללמוד:) מה הנזיר אסור בחרצנים ובזוגין – כשם שאסור לנזיר לאכול חרצנים וזגים (במדבר ו,ד. לפי רבי יוסי (משנה נזיר ו,ב), חרצנים הם הגרעינים, וזגים הם הקליפות של הענבים, והוא נותן סימן, כדי שלא תטעה: כזוג של בהמה (כפעמון התלוי בצואר של בהמה): החיצון זוג (החלק החיצוני של הפעמון נקרא זוג), והפנימי ענבל (החלק הפנימי נקרא ענבל), וכך בענבים הזג הוא החלק החיצוני. ומשום כך קוראים כאן לזגים זוגים), אף נשיאות כפים אסורה בחרצנים ובזוגין! – כך גם יהא אסור לכוהן לאכול חרצנים וזגים ולשאת את כפיו! תמוה הוא הדבר, שלא שמענו כן (אין משיבים על שאלה זו).
ועוד בענין זה: מניין שכוהן ששתה יין אסור בנשיאת כפיים? - רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר: איתפלגון יושוע בר גזורה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, תלמידו של רבי זירא) ורבי זעורה – נחלקו שני האמוראים, חד ילף לה מן הנזיר – (אמורא) אחד למד אותה (את ההלכה, שכוהן הנושא את כפיו אסור ביין) מן הנזיר (ממה שסמך הכתוב נזיר לנשיאת כפיים, ללמדך, כשם שהנזיר אסור ביין, כך נשיאת כפיים אסורה ביין), וחד ילף לה מן השירות – ו(אמורא) אחד למד אותה (את ההלכה, שכוהן הנושא את כפיו אסור ביין) מן השירות (ממה שסמך הכתוב שירות לנשיאת כפיים, שכתוב: "לשרתו (שירות ועבודה במקדש) ולברך בשמו (נשיאת כפיים)" (דברים י,ח), ללמדך, כשם שהשירות אסור ביין (שכוהן ששתה יין אסור בשירות בבית המקדש), כך נשיאת כפיים אסורה ביין), ולא ידעין מאן ילף לה מן הנזיר ומאן ילף לה מן השירות – ואין יודעים מי למד אותה מן הנזיר ומי למד אותה מן השירות (לעיל אמר רבי זירא בשם אמוראים בדורות שקדמו לו, שלמדים נשיאת כפיים מנזיר, אך אין לדעת מזה מה סבר הוא עצמו).
מאן דילף מן הנזיר – מי שלמד אותה מן הנזיר (יש לשאול עליו:) - אי – אם (אם למדים נשיאת כפיים מנזיר, יש ללמוד:) מה הנזיר אסור בחרצנים ובזוגים – כשם שאסור לנזיר לאכול חרצנים וזגים, אף נשיאות כפים אסור בחרצנים ובזוגין! – כך גם יהא אסור לכוהן לאכול חרצנים וזגים ולשאת את כפיו! תמוה הוא הדבר, שלא שמענו כן (אין משיבים על שאלה זו).
ומאן דיליף לה מן השירות – ומי שלמד אותה מן השירות (יש לשאול עליו:) - אי – אם (אם למדים נשיאת כפיים משירות, יש ללמוד:) מה השירות אסור בבעלי מומין – כשם שאסור לכוהן בעל מום לשרת, אף נשיאות כפים אסור בבעלי מומין! – כך גם יהא אסור לכוהן בעל מום לשאת את כפיו! תמוה הוא הדבר, שכן שנינו, שמותר לו לשאת את כפיו: (כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,ח) והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): אם היה דש בעירו, מותר! – אם היה הכוהן, שהוא בעל מום, מורגל בעירו (שכבר היו אנשי עירו רגילים בו ולא היו מסתכלים בו עוד), מותר לו לשאת את כפיו (ואם לא היה דש בעירו, לא יישא את כפיו, מפני שהציבור מסתכלים בו ומסיחים את דעתם מן הברכה, כאמור להלן). וכן היה מעשה, שהתירו לכוהן בעל מום לשאת את כפיו: כהדא – כזו (העובדה): רבי נפתלי הוות אצבעתיה עקומה – רבי נפתלי (שהיה כוהן) היתה אצבעו (שבידו) עקומה, אתא שאל לרבי מנא – בא ושאל את רבי מנא (אם מותר לו לשאת את כפיו), אמר ליה – אמר לו (רבי מנא): מכיון שאתה דש בעירך, מותר. ואם למדים נשיאת כפיים משירות, יהא אסור לכוהן בעל מום לשאת את כפיו, אפילו היה דש בעירו! (אין משיבים על שאלה זו).
מי שלמד מנזיר, אין לשאול עליו מבעלי מומים, משום שנזיר יכול להיות בעל מום, ומי שלמד משירות, אין לשאול עליו מחרצנים וזגים, משום שכוהן שאכל חרצנים וזגים מותר בשירות.
שיכור אסור בנשיאות כפיים
בבבלי תענית כו,ב-כז,א אמרו: דכולי עלמא מיהת שיכור אסור בנשיאות כפיים, מנהני מילי? - דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: למה נסמכה פרשת כוהן מברך לפרשת נזיר? - לומר לך: מה נזיר אסור ביין, אף כוהן מברך אסור ביין. מתקיף לה אהבה בריה דרבי זירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), ואמרי לה יושוע בר גיזורה: אי מה נזיר אסור בחרצן, אף כוהן מברך אסור בחרצן? - אמר רבי יצחק: אמר קרא: "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח), מה משרת מותר בחרצן (רש"י: עובד עבודה, דלא מיתסר אלא שתויי יין, דכתיב: "יין ושכר אל תשת" וגו', הא בחרצן - מותר), אף כוהן מברך מותר בחרצן. - אי מה משרת בעל מום לא, אף כוהן מברך בעל מום לא! - הא איתקש לנזיר. - ומאי חזית דמקשת לקולא, אקיש לחומרא! - אסמכתא דרבנן היא לקולא.
בבבלי, כששאלו על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר, היה ספק אם בנו של רבי זירא שאל או שיושוע בר גזורה שאל. אם בנו של רבי זירא שאל על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר, נמצא שהוא עצמו למד נשיאת כפיים משירות. ואם יושוע בר גזורה שאל על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר, נמצא שהוא עצמו למד נשיאת כפיים משירות. הרי שנחלקו יושוע בר גזורה ובנו של רבי זירא ואין יודעים מי למד נשיאת כפיים מנזיר ומי למד נשיאת כפיים משירות, כשם שבירושלמי כאן נחלקו יושוע בר גזורה ורבי זירא ואין יודעים מי למד נשיאת כפיים מנזיר ומי למד נשיאת כפיים משירות.
בבבלי השיבו על השאלות ששאלו על מי שלמד נשיאת כפיים מנזיר ועל מי שלמד נשיאת כפיים משירות, שלא כמו בירושלמי.
דש בעירו
בתוספתא מגילה ג,כט שנו: כוהן שיש בו מום בפניו, בידיו וברגליו, הרי זה לא יישא את כפיו, שהעם מסתכלים בו. ואם היה חבר עיר (שכולם מכירים אותו ורגילים בו), הרי זה מותר.
רבי נפתלי
לפי הראשונים, כך היה המעשה ברבי נפתלי: ההוא דהוויין ידוי עקישן (כוהן אחד שהיו ידיו עקומות), אתא לקמיה דרבי נפתלי (בא לפני רבי נפתלי), אמר ליה (אמר לו רבי נפתלי): כיון דאת (שאתה) דש בעירך, מותר.
• • •
מספרים: רב חונה הוה מעבר זלדקן – רב הונא העביר (כוהן) דל זקן (שזקנו דל (זלדקן=דלזקן, שאותיות ד ו-ז מתחלפות בעברית ובארמית)), שהסירו והורידו מן הדוכן, שלא יישא את כפיו, משום שלא יחשדו בו שהוא קטן (כמבואר להלן).
ושואלים: והא תני – והרי שנוי (שנו ברייתא): אם היה דש בעירו, מותר! – וכיון שהיה כוהן זה דש בעירו, ואנשי עירו יודעים שהוא גדול, מותר לו לשאת את כפיו, ומדוע העבירו רב הונא?
ומשיבים: אמר רבי מנא: ריגלא הוות, בגין שלא יהו אומרין: ראינו קטן נושא את כפיו – הגרסה במקבילה בירושלמי מגילה: אמר רבי מנא: רגליה הוי סגין, שלא יהו אומרים: ראינו קטן נושא את כפיו. פירוש אחד: רִגְלַיָּה הוי סגין - הרגליים היו רבות (בני האדם היו רבים), שהיו מצויים שם הרבה בני אדם ועוברי דרכים שבאו מחוץ לעיר, שלא היו מכירים כוהן זה ורגילים בו, ואם יהיה נושא את כפיו, יהיו מסתכלים בו ואומרים: ראינו קטן נושא את כפיו, ויהיו סבורים שקטן מותר לו לשאת את כפיו, וההלכה היא, שקטן אינו נושא את כפיו (משנה מגילה ד,ו), ולכן העבירו רב הונא, כדי שלא יהיו אומרים כך. פירוש אחר: צריך לומר: 'דיגלא' או 'דגליה' (במקום: 'ריגלא' או 'רגליה'), ופירוש המילה 'דיגלא': שקר, תרמית. וכן הוא בתרגום למשלי בכמה מקומות: 'שקר' - 'ריגלא' (יד,ה; יז,ד; כ,יז), וצריך לומר: 'דיגלא'. ופירוש דברי רבי מנא, שהשקר והתרמית של אותו זלדקן היו גדולים, שלא היה ניכר כלל שהוא גדול, ואם יישא את כפיו, יהיו אומרים: ראינו קטן נושא את כפיו, ולכן העבירו רב הונא, כדי שלא יהיו אומרים כך.
זלדקן
בתוספתא חגיגה א,ג נאמר: נתמלא זקנו - ראוי ...לישא את כפיו. רבי אומר: אומר אני, עד שיהא בן עשרים שנה, שנאמר: "ויעמידו את הלויים (זה אחד מהמקומות שנקראו הכוהנים לויים) מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" (עזרא ג,ח).
ובירושלמי סוכה ג,יב אמרו: ...ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו. רבי אומר: וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר: "ויעמידו את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית יי'".
מה שאמרו במשנה מגילה ד,ו שקטן אינו נושא את כפיו, ומשמע קטן דווקא, היינו שאפילו עם אחרים אינו נושא את כפיו, אבל כשהביא שתי שערות נושא את כפיו עם אחרים, ולבדו לא יישא את כפיו עד שיתמלא זקנו ("תוספתא כפשוטה").
זבלגן
בבבלי מגילה כד,ב אמרו: אמר רב הונא: זבלגן (שעיניו זולגות ודומעות) לא יישא את כפיו (רש"י: לפי שמסתכלים בו). - והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא, והוה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הוה (רש"י: כבר היו רגילים אנשי עירו ולא היו מסתכלים בו עוד). תניא נמי הכי: זבלגן לא יישא את כפיו, ואם היה דש בעירו, מותר.
ההלכה היא, שכוהן שיש לו מום, אם לא היה דש בעירו, אסור לו לשאת את כפיו. ומסיקים מכאן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): זאת אומרת, שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל – מההלכה הזאת נובע, שאסור להסתכל בכוהנים בשעה שהם מברכים, כי אם היה מותר להסתכל בכוהנים בשעה שהם מברכים, הרי שאפילו לא היה דש בעירו, היה מותר לו לשאת את כפיו.
ואומרים: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כלום (וכי) אמרו אין מסתכלין לא (שלא) מפני הסיע דעת (הסח דעת, הרחקת תשומת לב)?! – וכי אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים שלא מפני שמי שמסתכלים בהם מסיחים את דעתם מן הברכה (אלא מפני טעם אחר)?! הרי אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים רק מפני שמי שמסתכלים בהם מסיחים את דעתם מן הברכה. משה! (לשון שבועה) דאנא מסתכלנא ולא מסעה (מסע) דעתי – נשבע אני, שאני מסתכל (בכוהנים בשעה שהם מברכים) ואף על פי כן איני מסיח את דעתי. כך אמר רבי חגי על עצמו.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
אסור להסתכל בכוהנים
בבבלי חגיגה טז,א אמרו: דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכוהנים... בכוהנים בזמן שבית המקדש קיים, בשעה שעולים לדוכן ומברכים את העם בשם המפורש (רש"י: שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם).
אבל בירושלמי כאן אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים מפני הסח הדעת. הרי שדין זה אמור אפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים.
לדעת בעל ספר "חרדים", כשם שמצות עשה על הכוהנים לברך את ישראל, כך מצות עשה על ישראל להתברך מפי הכוהנים. יש לסייע לדעה זו מדברי הירושלמי, שאסור להסתכל בכוהנים בעת נשיאת כפיהם, משום הסח הדעת, שכן אם אין מצוה על ישראל להתברך מהכוהנים, מה בכך אם יסיחו דעתם מברכת הכוהנים. ועוד, שגזרו חכמים על כוהן שיש בו מום שלא יקיים מצות נשיאת כפיים, משום החשש שיסתכלו בו ויסיחו דעתם, ואם אין מצוה על ישראל להתברך, למה גזרו לבטל את הכוהן ממצות נשיאת כפיים בשביל כך (ראה שו"ת "יביע אומר" חלק ז - "אורח חיים" סימן יב ושו"ת "יחוה דעת" חלק ה סימן טו).
"משה!"
רבי חגי היה רגיל לומר לשון שבועה: "משה!", כדי לחזק את דבריו (ירושלמי דמאי ד,ג; יומא א,א; תענית ד,א; מגילה א,יב; שם ד,ח; נזיר ה,א; סנהדרין ב,א; הוריות ג,ד).
• • •
שואלים: מניין לנשיאות כפים? – מניין למדים, שהכוהנים נושאים את כפיהם לברך את העם? - ומשיבים: שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג) – הרי שציוה ה' את הכוהנים לברך את העם.
ושואלים: עד כאן בשחרית – מכאן לא למדנו אלא שהכוהנים מברכים את העם פעם אחת ביום, והיא בתפילת שחרית, שישנה בכל יום, משום שאין נשיאת כפיים בלא תפילה, אבל במוסף? – מניין שהכוהנים מברכים את העם פעם שנייה ביום, והיא בתפילת מוסף, שאינה בכל יום? - ומשיבים: שנאמר (במעשה היום השמיני למילואים): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא ט,כב). הרי שבירך אהרן את העם, לאחר הקרבת קורבנות המילואים, שהיו מוסף על עולת התמיד ונעשו אחרי עולת התמיד, ומכאן למדים, שהכוהנים מברכים את העם בתפילת המוסף, לאחר הזכרת קורבנות המוסף, שהרי התקינו את התפילות כנגד הקורבנות.
הירושלמי למד מן הכתובים את חובת הכוהנים לברך את העם בשחרית ובמוסף, ולא בשאר התפילות, וזה כשיטת החכמים, שאין נשיאת כפיים במנחה ובנעילה אלא בבוקר.
ברם, יש ללמוד מפסוק זה שהכוהנים נושאים את כפיהם בכל פעם שמקריבים קורבן ציבור תמידי, כגון תמיד ומוסף. נמצא שבכל תפילות ציבור שהם במקום קורבן ציבור הוא מצות עשה מן התורה לישא את כפיו ולברך (שו"ת "חתם סופר" חלק א "אורח חיים" סימן כב). מכאן, שהכוהנים מברכים את העם גם בתפילת המנחה.
• • •
דורשים את הכתוב הזה: "ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא ט,כב):
המקרא הזה מסורס הוא, והלא לא צריך לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" ואחר כך "וישא אהרן את ידיו" וגו', אלא מלמד, שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם – נראה, על פי הלשונות המקובלות במדרשי המקראות, שחוברו כאן בטעות שתי דרשות שונות, וכך צריך לגרוס: והלא לא היה צריך לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" ואחר כך "וישא אהרן את ידיו" וגו', אלא מלמד... (- המשך דרשה זו חסר, וכאן מתחילה דרשה אחרת שמקורה בספרא -) המקרא הזה מסורס הוא – הכתוב הזה מהופך הוא, ואין ראוי לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו" וגו', שבירידתו למזבח (בספרא אין מילה זו ויש למחוק אותה, או שיש לגרוס: מן המזבח) נשא את כפיו ובירך את העם – שלאחר שירד אהרן מן המזבח, לאחר שעשה את הקורבנות על המזבח, בירך את העם.
לפי הדרשה הראשונה, הכתוב הזה אינו מסורס, ואהרן נשא את כפיו ובירך את העם ואחר כך ירד מן המזבח, ובא הכתוב הזה ללמד (הדבר שבא הכתוב ללמד חסר בנוסח הירושלמי שלפנינו). ואילו לפי הדרשה השנייה, הכתוב הזה מסורס, ואהרן ירד מן המזבח ואחר כך נשא את כפיו ובירך את העם, ואין טעם למה הכתוב הזה מסורס.
הדרשה הראשונה אין מקורה ידוע, והדרשה השנייה והדרשות האמורות להלן מקורן באותה ברייתא בספרא.
ועוד דורשים את הכתוב הזה: "ויברכם" (ויקרא ט,כב) - בעמידה – אהרן בירך את העם בעודו עומד על המזבח, ומכאן שהכוהנים מברכים את העם בעמידה. ושואלים: יכול שלא בעמידה? – יכול אני לומר, שמברכים את העם אפילו שלא בעמידה אלא בישיבה? ומניין שמברכים בעמידה בלבד? - ומשיבים: תלמוד לומר – בא הכתוב (דלהלן בפרשת עגלה ערופה) ללמדנו ולומר: "כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשמו" (דברים כא,ה) – ה' בחר בכוהנים לעבוד במקדש ולברך את ישראל, מקיש ברכה לשירות – הכתוב הזה מקיש את ברכת הכוהנים לשירותם במקדש, מה שירות בעמידה – כשם שהכוהנים עובדים בעמידה, שנאמר: "לעמוד לפני ה' לשרתו" (דברים י,ח), וכן נאמר: "כי בו בחר ה' אלוהיך לעמוד לשרת בשם ה'" (שם יח,ה), אף ברכה בעמידה – כך הם מברכים בעמידה. וכן הוא (הכתוב) אומר (בענין הפסח שעשה חזקיהו מלך יהודה): "ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם" וגו' (דברי הימים ב ל,כז) – הרי שבירכו הכוהנים, שהם משבט לוי, את העם בעמידה, והכוונה לברכת כוהנים. מן התורה לא למדנו דבר זה אלא בהקש, אבל בכתוב הזה הדבר נאמר בפירוש. והמשכו של הכתוב הזה: "ויישמע בקולם ותבוא תפילתם למעון קודשו לשמים" – בדורו של חזקיה מלך יהודה שהיו יגעים בתורה הכתוב מדבר – שמכיון שהיו עוסקים בתורה, ה' נשמע ונתרצה להם, אבל בדורות אחרים (הגרסה בספרא: בדורות האחרונים) שהיו עובדים עבודה זרה מהו (מה הוא (הכתוב)) אומר: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיהו א,טו) – שמכיון שחטאו, העלים ה' את עיניו מהם, כשהם פרשו את כפיהם בתפילה, ולא קיבל את תפילתם, גם כשהרבו להתפלל. פרישת הכפיים האמורה בכתוב הזה היא, לפי מה שדורשים כאן, נשיאת הכפיים של הכוהנים לברך את העם.
ועוד דורשים את הכתוב הזה: "ויברכם" (ויקרא ט,כב) - ברכה סתומה – הברכה שבירך אהרן את העם סתומה (אינה מפורשת), אבל לא שמענו אי זו היא – שאין אנו יודעים מה היא הברכה שאמר אהרן, עד שבא הכתוב להלן ופירשה: "יברכך יי' וישמרך, יאר יי' פניו אליך ויחנך, ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו,כד-כו) – זו ברכת הכוהנים, וזו היא הברכה שבירך אהרן את העם.
בספרא 'שמיני' פרשה א נאמר: "ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" - זה מקרא מסורס, ואין ראוי לומר אלא "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם.
"ויברכם" - בעמידה. אתה אומר בעמידה, או בעמידה ושלא בעמידה? - תלמוד לומר: "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח), מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה, אף ברכה בעמידה. וכן הוא אומר: "ויקומו הכוהנים הלויים ויברכו את העם ויישמע בקולם ותבוא תפילתם למעון קודשו לשמים". בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקים בתורה, מה נאמר בהם? - "ותבוא תפילתם למעון קודשו לשמים". אבל בדורות האחרונים שהיו עובדים עבודה זרה, מה נאמר בהם? - "ובפרשכם כפיכם...".
"ויברכם" - זו ברכה סתומה שאין אתה יודעה, וחזר הכתוב ופירש להלן: "יברכך ה' וישמרך... וישם לך שלום".
וראה בבלי סוטה לח,א.
המקרא הזה מסורס הוא
בבבלי מגילה יח,א למדו מפסוק זה (ויקרא ט,כב), שבתפילה יש לומר ברכת כוהנים אחר ברכת עבודה וברכת הודאה. לימוד זה מובן, אם הכתוב הזה מסורס.
ובבבלי סוטה לח,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כל כוהן שאינו עולה בעבודה (רש"י: קודם שיסיים שליח צבור "רצה" צריך לעלות על הדוכן) - שוב אינו עולה, שנאמר: "ויישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (רש"י: אלמא בעוד עבודה בידו בירך, ואחר כך "וירד מעשות", אלמא השתא הוא דגמר), מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.
לפי רבי יהושע בן לוי, הכתוב הזה אינו מסורס.
"ובפרשכם כפיכם"
בבבלי ברכות לב,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: כל כוהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו, שנאמר: "ובפרשכם כפיכם... ידיכם דמים מלאו".
גם לפי מימרה זו, פרישת הכפיים האמורה בכתוב הזה היא נשיאת הכפיים של הכוהנים.
• • •
לאמור מכאן ועד סוף הלכה א יש מקבילה בירושלמי ברכות ד,א.
במשנה נזכרה תפילת נעילה. ושואלים: ומניין לנעילה? – מניין למדים, שיש להתפלל בימים מסוימים תפילת נעילה? - ומשיבים: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר: "גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיהו א,טו) – כשחטאו, לא קיבל ה' את תפילתם, גם כשהרבו להתפלל, מיכן – מכאן למדים, שכל המרבה בתפילה נענה – שאם לא חטאו, ה' מקבל את תפילתם, כשמרבים להתפלל, ותפילת נעילה היא ריבוי תפילה על התפילות שמתפללים בכל ימות השנה, ומכיון שבתעניות, במעמדות וביום הכיפורים יש להרבות בתפילה, לכן בימים הללו מתפללים תפילת נעילה.
פסוק זה הוא המשכו של הפסוק שהובא לעיל: "ובפרשכם כפיכם" וכו'. לעיל אמרו, שפרישת הכפיים האמורה בכתוב הזה היא נשיאת הכפיים של הכוהנים לברך את העם, ומכאן יש ללמוד, שהכוהנים מברכים את העם גם בתפילת הנעילה, שלמדו אותה מהפסוק הזה.
ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי לוי! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי לוי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (שם, במקום אחר, בירושלמי ביכורים ב,א) אמר רבי אבא בריה דרבי – בנו של רבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי יהושע דסיכני (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מיישוב בגליל המערבי) שאמר בשם רבי לוי: נאמר: "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד,כג) – המרבה דברים יהיה לו חיסרון ונזק, שכן מצינו בחנה, אימו של שמואל הנביא, - חנה על ידי שריבת (שריבתה) בתפילתה – חנה האריכה בתפילתה לה' שייתן לה בן, כמו שנאמר: "כי הרבתה להתפלל לפני ה'" (שמואל א א,יב), ועל ידי כך קיצרה בימיו (את ימיו) של שמואל, שאמרה: "וישב שם עד עולם" (שמואל א א,כב) – שאמרה חנה, שישב שמואל, שהיה לוי, לפני ה' כימי עולמו של לוי (כשנות עבודתו של לוי במשכן שבמדבר), והלא אין עולם של לוי (עולמו של לוי) אלא חמשים שנה, דכתיב: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח,כה) – הרי שהלויים עבדו במשכן עד גיל חמישים, ומכאן יש ללמוד, שימיו של שמואל היו חמישים שנה, שמת בקיצור שנים. חנה, שאמרה לאחר לדת שמואל: "וישב שם עד עולם", פירשה את הנדר שנדרה בתפילתה: "ונתתיו לה' כל ימי חייו" (שמואל א א,יא), ש"כל ימי חייו" שנתנה אותו לה' הם "עד עולם", ואילו לא ריבתה בתפילתה, לא נדרה, וזהו שאמרו, שעל ידי שריבתה בתפילתה, קיצרה בימיו של שמואל.
ושואלים: והיי דילון (=והיי דין אילין) חמשין ותרתיי? – ואיזה אלה חמישים ושתיים? שלפי רבותינו, ימיו של שמואל היו חמישים ושתיים שנה, ואילו מכאן יש ללמוד, שחי חמישים שנה! - ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (בר אבין, מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ושתיים שגמלתו – שאמרה חנה: "עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם", שלאחר שייגמל (יפסיק לינוק), שיהיה בן שנתיים, שזה זמן יניקתו של תינוק, ישב לפני ה' כימי עולמו של לוי, שהם חמישים שנה, הרי חמישים ושתיים שנה.
וממשיכים את התמיהה: שם אמר רבי לוי, שהמרבה בתפילה יהיה לו חיסרון ונזק, וכא הוא אמר הכין! – וכאן הוא (רבי לוי) אמר כך, שכל המרבה בתפילה נענה!
ומיישבים את הסתירה: כאן ביחיד – במקום אחד (שם) מדובר ביחיד, שיחיד המרבה בתפילה יהיה לו חיסרון ונזק, כמו שמצינו בחנה, כאן בציבור – במקום השני (כאן) מדובר בציבור, שציבור המרבה בתפילה נענה, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים (בבלי ברכות ח,א), ותפילת נעילה היא תפילת ציבור (כמו שלמדנו מהפסוק "תרבו תפילה", שהוא לשון רבים).
שתיים שגמלתו
במשנה גיטין ז,ו שנו: כמה היא מניקתו (כמה הוא זמן ההנקה)? - שתי שנים (מיום שנולד הילד).
• • •
מביאים דעות החלוקות על רבי לוי: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי שמעון בן חלפותה (תנא בדור החמישי) אמר בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): "והיה כי הרבתה להתפלל" (שמואל א א,יב) – מיכן – מכאן למדים, שכל המרבה להתפלל (במקבילה ובמסירה מהגניזה: המרבה בתפילה) נענה – שאפילו יחיד המרבה בתפילה נענה, כמו שמצינו בחנה, שהאריכה בתפילתה ונתקבלה תפילתה. ומכאן לנעילה.
לפי דעות אלו, ובהן דעתו של רבי יוחנן, לא מת שמואל בן חמישים ושתיים בגלל חנה, שעל ידי שריבתה בתפילתה, קיצרה בימיו של שמואל, כדברי רבי לוי, אלא מת בן חמישים ושתיים משום שנדחה שמואל מפני דוד, כדברי רבי יוחנן עצמו בבבלי תענית ה,ב:
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב "ויהי כאשר זקן שמואל" (שמואל א ח), ומי קש שמואל כולי האי? והא בר חמשין ותרתין שנין הוה, דאמר מר: מת בחמישים ושתיים - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי! - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: זקנה הקפיץ עליו הקב"ה (רש"י: הלבין שערו), דכתיב "נחמתי כי המלכתי את שאול (רש"י: ורצה הקב"ה להורגו מיד)... ויחר לשמואל ויזעק אל ה'..." (שמואל א טו) - אמר לפניו: ריבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב: "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צט), מה משה ואהרן לא בטלו מעשי ידיהם בחייהם, אף אני לא יבטלו מעשי ידי בחיי! - אמר הקב"ה: היכי אעביד? לימות שאול - לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזוטר (רש"י: בחור) - מרנני כולי עלמא אבתריה (רש"י: דאמרי: מדמית זוטר, שמא חס וחלילה עברה היתה בו), לא לימות לא שאול ולא שמואל - כבר הגיעה מלכות בית דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. מיד הקפיץ עליו זקנה...
• • •
ועוד שואלים בענין תפילת נעילה: עד אימתי היא נעילה (במקבילה בברכות: אימתי היא נעילה)? – מתי היא תחילת זמן תפילת נעילה? - ומשיבים: רבנן דקיסרין אמרין – חכמי קיסריה אומרים: איתפלגון רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי יוחנן – נחלקו רב ורבי יוחנן (בשאלה זו). רב אמר: בנעילת שערי שמים – תחילת זמן תפילת נעילה היא כשננעלים שערי שמים בעד השמש, והוא בשקיעת החמה. ורבי יוחנן: בנעילת שערי היכל – תחילת זמן תפילת נעילה היא כשננעלים שערי ההיכל בבית המקדש לאחר גמר עבודות היום, והוא מבעוד יום לפני שקיעת החמה. תפילה זו נקראת במשנה 'נעילת שערים', לפי רב, על שום נעילת שערי שמים, ולפי רבי יוחנן, על שום נעילת שערי היכל.
שערי שמים
שערי שמים הם שערים שברקיע, שבהם החמה יוצאת בבוקר ונכנסת בערב. בהנץ החמה היא יוצאת בשער מזרח של הרקיע, ובשקיעתה היא נכנסת בשער מערב של הרקיע. ואף שאין לה אלא שער אחד בבוקר ושער אחד בערב, השתמשו בלשון "שערי", משום שבכל יום ויום היא זורחת ושוקעת בנקודות מתחלפות. הביטוי "נעילת שערי שמים" מתאר את הזמן שבו עיגול החמה שוקע מתחת האופק ונכנס בשער מערב של הרקיע, ולכן נעילת שערי שמים היא בשקיעת החמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
שערי היכל
לא היה להיכל אלא שער אחד בלבד, ונקרא במשנה "שער הגדול". פתיחת שער ההיכל היתה סימן להתחלת עבודת היום במקדש, ונעילת שער זה היתה סימן שנשלמה עבודת היום. נעילת שערי היכל היתה אחר הדלקת הנרות, שהיתה העבודה האחרונה שבמקדש ביום (מלבד הקטרת חלבים ואיברים שהיתה בלילה), וקדמה הרבה לשקיעת החמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אף שלא היה להיכל אלא שער אחד, השתמשו בלשון רבים "שערי", משום שהמשנה אמרה "נעילת שערים", והכוונה לארבע הדלתות שהיו לשער ההיכל. ואולי "היכל" כאן הוא כינוי לבית המקדש, ו"שערי היכל" הם שער ההיכל ושערי העזרה.
אמר רבי יודן ענתונדריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני): מתניתא מסייעא לרבי יוחנן – המשנה מסייעת לרבי יוחנן, ששנינו במשנתנו: בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהם ארבע(ה) פעמים ביום - בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים – הרי שנעילת שערים היא ביום. ומכאן יש לסייע לדעת רבי יוחנן: אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום?! – וכי יש לך (אפשר לך) לומר, נעילת שערי שמים ביום?! שלדעת רב, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי שמים, שהוא בשקיעת החמה, אין אתה יכול לומר שנעילה היא ביום, שכן לאחר שקיעת החמה אין זה יום, והרי אמרו במשנה, שנעילה היא ביום ("הכוהנים נושאים את כפיהם... ביום... בנעילת שערים"). אבל לדעת רבי יוחנן, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי היכל, שהוא לפני שקיעת החמה, אין אתה יכול לומר אלא שנעילה היא ביום, ולכן המשנה מסייעת לרבי יוחנן, שהרי אמרו במשנה, שנעילה היא ביום.
ומספרים: אחוה דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא – אחי אימו של רב אדא היה מחזיק את גלימתו של רב בצום הגדול (ביום הכיפורים). אמר ליה – אמר לו (רב): כד תיחמי שימשא בריש דיקלי – כשתראה את השמש בראש הדקלים (לפני שקיעת החמה), את יהב לי (במקבילה בברכות: תיהב) גולתי – אתה נותן לי את גלימתי, דניצלי נעילת שערים – שאתפלל נעילת שערים (תפילת נעילה).
ותמהים: מחלפה שיטתיה דרב! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רב (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן (שם, במקום אחר, לעיל) הוא אמר: תחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי שמים – שהוא בשקיעת החמה, וכא (וכאן) הוא אמר: תחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי היכל! – שלפי המסופר כאן, רב התפלל תפילת נעילה לפני שקיעת החמה, ומכאן שרב סבר, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי היכל, שלא כדעתו לעיל.
ומיישבים את הסתירה: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי): על ידי דהוה מאריך רב בצלותיה סגין – מכיון שהיה מאריך רב בתפילתו הרבה, הוה מגיע סמוך לנעילת (במקבילה בברכות: הוה מגיע לנעילת) שערי שמים – היה מגיע לנעילת שערי שמים. רב האריך בבקשות ובתחנונים קודם שהגיע לתפילה עצמה, ואמר תחנוניו קודם התפילה מבעוד יום לפני שקיעת החמה, וכשגמרם כבר שקעה חמה, והתפלל נעילה לאחר שקיעת החמה, כדעתו, שתחילת זמן תפילת נעילה היא בנעילת שערי שמים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נעילת שערים
בבבלי יומא פז,ב אמרו: תנן התם: בשלשה פרקים בשנה כוהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים... מאי נעילת שערים? - רב אמר: תפילה יתרה (מתפלל שבע כשאר התפילות), ושמואל אמר: "מה אנו מה חיינו" (אומר נוסח וידוי בלבד, ואינו מתפלל שבע).
לפי הירושלמי, הן לרב והן לרבי יוחנן, נעילה היא תפילה יתרה (נוספת).
צומא רבא
ליום הכיפורים הוסיפו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו בכינוי הסתמי "צום".
• • •
ועוד שואלים בענין תפילת נעילה: נעילה מהו שתפטור את של ערב? – האם תפילת נעילה תפטור את תפילת הערב (תפילת ערבית), שאם התפלל נעילה, אינו מתפלל לאחריה ערבית?
להלן אמר רבי יוחנן, שאין אדם יכול להתפלל ערבית מבעוד יום, ולכן לדעת רבי יוחנן אין לשאול: "נעילה מהו שתפטור את של ערב?", שכן לדעתו זמן תפילת נעילה הוא לפני שקיעת החמה, ועדיין לא הגיע זמן תפילת ערבית, ולכן אין נעילה יכולה לפטור את של ערב.
בבבלי ברכות אמר רב, שאדם יכול להתפלל ערבית מבעוד יום, ולכן לדעת רב יש לשאול: "נעילה מהו שתפטור את של ערב?", שכן לדעתו זמן תפילת נעילה הוא לאחר שקיעת החמה, וכבר הגיע זמן תפילת ערבית, ולכן נעילה יכולה לפטור את של ערב. ואכן השיבו לשאלה זו בשמו של רב.
ומשיבים: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב: נעילה פוטרת תפילה של ערב – שאם התפלל נעילה, אינו מתפלל לאחריה ערבית.
להלן אמרו, שמי שאומר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, ומי שאומר שתפילת ערבית חובה, סבור שאין תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית. רב סבור שתפילת ערבית רשות, ולכן אמר שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית.
ושואלים על דברי רב: אמר רבי בא לרב חונה – שאל רבי בא את רב הונא רבו, שמסר את דברי רב: ואיכן (והיכן) הוא מזכיר של אבדלה (הבדלה)? – שבמוצאי יום הכיפורים יש להזכיר בתפילת ערבית הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדעה), שחתימתה "חונן הדעת", ואם תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, היכן יזכיר בתפילת נעילה הבדלה? שהרי בתפילת נעילה אין ברכת הדעה.
ועוד שואלים על דברי רב: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) לרבי בא – שאל רבי יונה את רבי אבא, שמסר את דברי רב: והיאך יהו שבע ברכות פוטרות שמונה עשרה ברכות? – שבתפילת נעילה של יום הכיפורים שבע ברכות, ובתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים שמונה עשרה ברכות של ימי החול, ואיך תפילת נעילה פוטרת את תפילת ערבית, שאין ברכותיהן שוות?
אמר ליה – אמר לו (רבי אבא לרבי יונה): ולא כבר איתתבת?! – וכי לא כבר הושבה (הוקשתה, הופרכה) ההלכה שאמר רב? ומדוע הקשית עוד על דברי רב?! שהרי כבר שאלתי על דברי רב: והיכן הוא מזכיר של הבדלה?
אמר ליה – אמר לו (רבי יונה לרבי אבא): ובגין דאיתתבת תיבטל?! – וכי מכיון שהושבה (הוקשתה, הופרכה) ההלכה שאמר רב, תתבטל ההלכה הזו, ושוב אין להקשות עליה?! והרי ייתכן שישיבו על מה ששאלת, וירצו לקיים את ההלכה שאמר רב, אלא אם כן יקשו עליה את מה ששאלתי.
ומעירים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): מה דקשי רבי בא קשי יאות – מה שהקשה רבי אבא (על דברי רב) הקשה יפה (כראוי, כהוגן), אבל מה דקשי רבי יונה לא קשי יאות – מה שהקשה רבי יונה (על דברי רב) לא הקשה יפה, משום שיש להשיב על מה ששאל רבי יונה כך: קל הקילו עליו מפני תעניתו שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה – חכמים הקילו על אדם זה המתפלל נעילה ביום הכיפורים, שלא יתפלל לאחריה ערבית, מפני תעניתו שהתענה ביום זה, שלא יצטרך להאריך בתעניתו ולהתעכב מלאכול עד שיתפלל ערבית, ולכן, אף על פי שבתפילת נעילה שבע ברכות, ובתפילת ערבית שמונה עשרה ברכות, תפילת נעילה פוטרת את תפילת ערבית.
• • •
מביאים דעות החלוקות על רב: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר לחברייא (לקבוצת החכמים בבית המדרש (חכמי טבריה)): מריי – רבותי, מן כולכון שמעית – מכולכם שמעתי, שאין נעילה פוטרת תפילה של ערב – שלא כדברי רב.
וכן אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי לוי (הגרסה במקבילה בברכות: בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)): אין נעילה פוטרת תפילה של ערב.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ותני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) כן – ושונה רבי חייא (ברייתא) כך (שאין נעילה פוטרת של ערב): בכל יום אדם מתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות שלמות, ולא מעין שמונה עשרה (תפילה מקוצרת בדומה לשמונה עשרה הברכות שבתפילה), וגם במוצאי שבת – בערבית במוצאי שבת מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון שצריך לצאת לדרך במוצאי שבת מיד), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדעה), שחתימתה "חונן הדעת", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול להזכיר הבדלה, ובמוצאי יום הכיפורים – בערבית במוצאי יום הכיפורים מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון מפני טורח התענית), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית, ובמוצאי תענית ציבור – המילה "במוצאי" שנאמרה לגבי תענית ציבור היא אשגרה מהמילה "במוצאי" שנאמרה לגבי שבת ויום הכיפורים (שכן ערבית במוצאי תענית ציבור היא כמו ערבית בכל יום, שיכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק), והכוונה: ובתענית ציבור ("יפה עיניים", "פירושים וחידושים בירושלמי"), שבתפילות בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית. הרי שבמוצאי יום הכיפורים מתפלל בערבית שמונה עשרה, ואין נעילה פוטרת של ערב.
נעילה פוטרת של ערב
בבבלי יומא פז,ב אמרו: אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של ערבית. רב לטעמיה, דאמר תפילה יתרה היא, וכיון דצלי לה - תו לא צריך (ר"ח: להתפלל תפילת ערבית). מיתיבי (רש"י: קתני נעילה וקתני ערבית): אור (רש"י: ליל כניסתו) יום הכיפורים מתפלל שבע ומתוודה, בשחרית מתפלל שבע ומתוודה, במוסף מתפלל שבע ומתוודה, במנחה מתפלל שבע ומתוודה, בנעילה מתפלל שבע ומתוודה, בערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה (רש"י: מפני טורח התענית). רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אביו: מתפלל שמונה עשרה שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת". - תנאי היא (רש"י: אי פטרה נעילה את של ערבית, אי לא)...
בבבלי כמו בירושלמי כאן הביאו ברייתא, שאין נעילה פוטרת את של ערב, שלא כדברי רב. דברי רבי חנינא בן גמליאל בשם אביו, רבן גמליאל, הם כדברי הברייתא ששנה רבי חייא שהובאה בירושלמי כאן.
גם בירושלמי להלן כמו בבבלי אמרו שנחלקו תנאים האם נעילה פוטרת את של ערב או לא.
בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה
במשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה).
הברייתא ששנה רבי חייא שהובאה בירושלמי כאן היא דברי רבן גמליאל, שאמר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. לדעת רבן גמליאל, בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה, חוץ מבמוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים ובתענית ציבור, שאינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, כדברי הברייתא כאן. ולדעת רבי יהושע, אף שלא בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה.
• • •
כיון שדיברו בענין תפילת נעילה, מביאים שתי הלכות בענין זה, ואגב כך מביאים שתי הלכות דומות בענין תפילת מוסף. ההלכות וסדרן הם על פי הגרסה במקבילה בירושלמי ברכות ד,א, ולא על פי הגרסה כאן.
אמר רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין תפילת נעילה בשבת – שמתפללים תפילת נעילה משום יום הכיפורים ולא משום השבת, מזכיר של שבת בנעילה – המתפלל תפילת נעילה מזכיר את השבת בתפילה (בברכת קדושת היום).
בבבלי שבת כד,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת (רש"י: לומר: "ותיתן לנו את יום השבת הזה ואת יום הכיפורים הזה", וחותם: "מקדש השבת ויום הכיפורים", ואף על פי שאין תפילת נעילה בשבת), יום הוא שנתחייב בארבע תפילות (רש"י: אין תפילת הלילה בכלל, אלא תפילות היום: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה).
ברכת קדושת היום ביום הכיפורים בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה:
[(לשבת:) "יום ענוגה (עונג)"...] (פתיחה לשבת לפני נוסח הברכה)
"אתה בחרת בישראל עמך"...
"ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה [(לשבת:) שבתות למנוחה,] מועדים לשמחה, [(לשבת:) את יום המנוח הזה,] את יום מקרא קודש הזה, את יום צום הכיפורים הזה, את יום מחילת העוון הזה, [(לשבת:) לאות ולברית,] למחילה ולסליחה ולשבת שבתון ולמקרא קודש, ככתוב בתורתך [(לשבת:) 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ויינפש' (שמות לא,יז),] ונאמר 'וידבר ה' אל משה לאמור אך בעשור לחודש...'" (ויקרא כג,כו-לב)...
"אלוהינו ואלוהי אבותינו גלה כבוד מלכותך"...
"אנא אלוהינו יעלה ויבוא"...
"והשיאנו ה' אלוהינו את ברכת [(לשבת:) שבתותיך ו]מועדיך לשלום, כאשר אמרת ורצית כן תברכנו סלה, כי בישראל עמך בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ו[(לשבת:) יום המנוח הזה,] יום מקרא קודש הזה, יום צום הכיפורים הזה, יום מחילת העוון הזה, באהבה ובשמחה הנחלתנו [(לשבת:) וכתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם' (שמות לא,טז)]. ברוך אתה ה' מקדש ישראל [(לשבת:) והשבת] ויום צום הכיפורים ומועדי שמחה והזמנים ומקראי קודש".
ברכה זו כוללת פסוקים מענין יום הכיפורים אחרי "אנא אלוהינו יעלה ויבוא" ולפני "והשיאנו" (ויקרא טז,ל; מיכה ז,יח-כ; ועוד). הברכה כוללת גם קטעים מפויטים לשבת וליום הכיפורים.
אוספון עלה – הוסיפו (הלכה דומה) עליה (על ההלכה הקודמת): ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור – שאם התחילו כבר להתענות בתעניות שגזרו בית דין על הציבור, וחלה תענית בראש חודש, מתענים (משנה תענית ב,י), אף על פי שאין נעילה בראש חודש – שמתפללים תפילת נעילה משום התענית ולא משום ראש חודש, מזכיר של ראש חודש בנעילה – המתפלל תפילת נעילה מזכיר את ראש חודש בתפילה, שאומר מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בברכת העבודה. הלכה זו נלמדת מההלכה הקודמת שמסרו בשם רבי יהושע בן לוי.
הזכרה של ראש חודש בברכת העבודה בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה:
"אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא, יגיע, ייראה, יירצה, יישמע, ייזכר, ייפקד זכרוננו ופקדוננו וזכרון עמך בית ישראל לפניך לטובה ולרחמים ביום ראש החודש הזה. רחם עלינו בו והושיענו והרווח לנו מצרותינו, כי אליך עינינו, כי אל חנון ורחום אתה לבדך נקראת".
• • •
אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה – שמתפללים תפילת מוסף משום שבת ולא משום חנוכה, מזכיר של חנוכה במוסף – המתפלל תפילת מוסף מזכיר את חנוכה בתפילה, שאומר מעין המאורע של חנוכה ("על הניסים") בברכת ההודאה.
אוספון עלה – הוסיפו (הלכה דומה) עליה (על ההלכה הקודמת): ראש חודש טבת שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה – שמתפללים תפילת מוסף משום ראש חודש ולא משום חנוכה, מזכיר של חנוכה במוסף – המתפלל תפילת מוסף מזכיר את חנוכה בתפילה, שאומר מעין המאורע של חנוכה ("על הניסים") בברכת ההודאה. הלכה זו נלמדת מההלכה הקודמת שמסרו בשם רבי יהושע בן לוי.
בבבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספים? (רש"י: בתפילת המוספים של שבת וראש חודש שבימי חנוכה, מהו להזכיר "על הניסים" בהודאה?) כיון דלית ביה מוסף בדידיה - לא מדכרינן, או דילמא: יום הוא שחייב בארבע תפילות? (רש"י: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה, וכיון שתפילת מוסף חובת היום, אינה פחותה משאר תפילות היום) - רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו: אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו: מזכיר... ולית הלכתא ככל הני שמעתתא (רש"י: רב הונא ורב יהודה), אלא (רש"י: כתפילה אחת כך חברתה לכל דבר היום, ומזכיר) כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפילות.
בבבלי למדו, שיש להזכיר של חנוכה במוסף של שבת שחלה בחנוכה על פי הקש מדברי רבי יהושע בן לוי, שפסק שיש להזכיר של שבת בנעילה של יום הכיפורים שחל בשבת. אולם בירושלמי מסרו, שרבי יהושע בן לוי פסק כן במפורש גם במקרה זה.
ובפסיקתא רבתי פרשה ד נאמר: ילמדנו רבנו, ראש חודש שחל להיות בחנוכה, הואיל שאין תפילות המוספים בחנוכה, מי שהוא מתפלל תפילת המוספים, מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה? - לימדונו רבותינו: אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: ראש חודש שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בראש חודש, צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים. שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת, צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים. והיכן הוא מזכיר? - בהודאה.
• • •
כיון שהביאו לעיל הלכה בענין ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, ממשיכים כאן לדון באותו ענין.
שואלים: ראש חודש ותענית (במקבילה בברכות: ראש חודש שחל להיות בתענית), איכן (היכן) הוא מזכיר של ראש חודש? – בתעניות ציבור מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. בראש חודש שחל להיות בתענית, בשחרית, במנחה ובנעילה מתפלל תפילה של שמונה עשרה ברכות, ומזכיר את המאורע של תענית כמו בכל תענית ציבור, ומזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה) או לדעת רבי אליעזר בברכת ההודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה) כמו בכל ראש חודש (תוספתא ברכות ג,י), אבל במוסף, היכן הוא מזכיר את המאורע של ראש חודש? - שהרי בכל ראש חודש, במוסף מתפלל תפילה של שבע ברכות ואומר את ברכת קדושת היום (ברכה מעניינו של היום) של ראש חודש ברכה רביעית, אבל בראש חודש שחל להיות בתענית, במוסף מתפלל כמו שמתפללים בתעניות משום התענית (שליח ציבור מתפלל עשרים וארבע ברכות, ויחיד מתפלל שמונה עשרה ברכות), והיכן הוא מזכיר את המאורע של ראש חודש?
ומשיבים שלוש תשובות:
רבי זעורה אמר (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): בהודייה – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה, ואינו אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה בפני עצמה, משום שאין להוסיף על מספר הברכות שתיקנו חכמים (נראה שרבי זעורא פסק שהלכה כרבי אליעזר, שבתפילה מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה).
רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר: בעבודה – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה, ואינו אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה בפני עצמה.
רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) אמר: אומרה ברכה רביעית – המתפלל תפילת מוסף בראש חודש שחל בתענית אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה רביעית בפני עצמה כמו בכל ראש חודש, ולאחריה חוזר לסדר הברכות של תענית.
אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל): מה מצאנו בכל מקום אומרה ברכה רביעית – כשם שמצאנו בשבתות (בכל התפילות), בראשי חודשים (בתפילת מוסף) ובימים טובים (בכל התפילות), שהמתפלל אומר את ברכת קדושת היום ברכה רביעית, אף כאן ברכה רביעית – כך גם בראש חודש שחל להיות בתענית המתפלל תפילת מוסף אומר את ברכת קדושת היום של ראש חודש ברכה רביעית, כדברי רבי אבונה (רבי בא אמר אותה לשון שאמר רבי בעניין ברכת קדושת היום בתפילת מוסף של ראש השנה (תוספתא ראש השנה ב,יא; ירושלמי ראש השנה ד,ו)).
ונפק (במקבילה בברכות: וכן נפק) עובדא כהדא דרבי בא – וכך יצא המעשה (כלומר, פסק ההלכה) כמו (הדיעה) הזאת של רבי בא (שבא מעשה, שחל ראש חודש להיות בתענית, ויצאה הוראה למעשה, שהמתפלל תפילת מוסף אומר את ברכת קדושת היום ברכה רביעית בפני עצמה).
כשהוא מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת העבודה, הוא אומר "יעלה ויבוא", שכל דבר שהוא בקשה להבא אומרו בברכת העבודה. ולדעת רבי אליעזר, כשהוא מזכיר את המאורע של ראש חודש בברכת ההודאה, הוא אומר נוסח אחר המתקשר עם ברכת ההודאה, שמודה לה' על ראש חודש שנתן לנו, שכל דבר שהוא הודאה לשעבר אומרו בברכת ההודאה (כגון "על הניסים") (כך כתבו ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,ג וב"תוספתא כפשוטה" ברכות ג,יא).
• • •
הקטע הבא "במה קורין" וכו' הועתק לכאן מלעיל ב,טו בענין ראש חודש שחל להיות בתענית. אפשר שהמעתיקים העתיקו משם לכאן גם את המילים "נפק עובדא כהדא דרבי בא", שבאות לפני הקטע הבא, והן שייכות לעיל בסיומו של הקטע הקודם שם "כמה היא התחלה", ואינן שייכות לכאן בסיומו של הקטע הקודם כאן "איכן הוא מזכיר של ראש חודש".
או חילוף הדברים. הקטע הבא "במה קורין" וכו' הועתק לעיל מכאן. אפשר שהמעתיקים העתיקו מכאן לשם גם את המילים "נפק עובדא כהדא דרבי בא", ששייכות לכאן בסיומו של הקטע הקודם, ואינן שייכות לעיל.
בכמה סוגיות בירושלמי שהועתקו מצאנו שמעתיקי הסוגיות התחילו את העתקת הסוגיה לפני תחילתה.
• • •
ועוד שואלים: ראש חודש שחל להיות בתענית, במה קורין? – האם קוראים בתורה קריאה של ראש חודש או קריאה של תענית?
ומשיבים: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אומר: קורין ברכות וקללות – קוראים בתורה קריאה של תענית. - בתעניות קוראים ברכות וקללות (משנה מגילה ג,ו) שבתורת כוהנים (ויקרא כו,ג ואילך).
אמר לון (צריך לומר כמו במקבילות: ליה) – אמר לו רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי יוסי: בגין מודעתון די (=דהיא) תעניתא?! – בשביל להודיע להם שהיא תענית?! (וכי יש צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית כדי להודיע לציבור שהיום הוא תענית, אף על פי שהוא ראש חודש?!) רביעין על מעיהון ולא ידעין די (=דהיא) תעניתא?! – שוכבים על מעיהם (על בטנם) ואין יודעים שהיא תענית?! (הלא הם יודעים שהיום הוא תענית בלי קריאה זו, שהרי הם משתחווים על הארץ (משתטחים בפישוט ידיים ורגליים), והשתחוויה זו היתה סימן היכר של יום התענית, כיון שאין נוהגים בה אלא בתענית ציבור בלבד, ולכן אין צורך שיהיו קוראים קריאה של תענית כדי להודיע להם שהיום הוא תענית!)
אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): להודיעך (נראה שצריך לומר: 'להודיע') שקורין ברכות וקללות – בראש חודש שחל בתענית קוראים בתורה קריאה של תענית כדי להודיע להם דבר זה עצמו, כלומר, קוראים קריאה זו מפני שהיא עניינו של היום, ולא כדי להודיע להם שהיא תענית (וכן פירש ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א. ונקט רבי יוסי בלשון 'להודיע', משום שרבי מנא בתמיהתו נקט בלשון זו, שאמר 'בגין מודעתון').
ומספרים (בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית): רבי יודן קפודקייא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי, מאזור באסיה הקטנה) אמר קומי – אמר לפני רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, בנו של רבי שמעון בן פזי. משפחת בן פזי מקומה בלוד): קורין בראש חודש – בראש חודש שחל בתענית קוראים בתורה קריאה של ראש חודש, שלא כדעת רבי יוסי שקוראים קריאה של תענית. - בראשי חודשים קוראים "ובראשי חודשיכם" (משנה מגילה ג,ו) - פרשת הקורבנות בראש חודש (במדבר כח,יא-טו).
קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פפי (צריך לומר: פזי) – עמד רבי יוסי עם רבי יהודה בר פזי (ניגש אליו כדי להעלות בפניו תמיהה על מה שאמר לפניו רבי יודן קפודקיא. 'קם עם' בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם'), אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לרבי יהודה בר פזי): את(ה) שמעת מן אבוך הדא מילתא? – (האם) אתה שמעת מאביך את הדבר הזה (שקוראים קריאה של ראש חודש, כפי שאמר בשמך רבי יודן קפודקייא)?
אמר ליה – אמר לו (רבי יהודה בר פזי לרבי יוסי): אבא לא אמר כן – אבי לא אמר כך (לא שמעתי מאבי את הדבר הזה). אלא בעייני טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין שהיו מקבלים את העדים שראו את הירח החדש ומקדשים את החודש, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל), על ידי דאינון ידעין דהוא ריש ירחא – על ידי (מכיון, מפני) שהם יודעים שהוא ראש חודש (שבעין טב היו מקדשים את החודש), - קורין בראש חודש – קוראים שם בראש חודש שחל בתענית קריאה של ראש חודש ולא קריאה של תענית (רבי יודה בן פזי ידע זאת בשל קרבתו לאותו מקום. וזה המקור למה שאמר בשמו רבי יודן קפודקיא); ושאר כל המקומות - קורין ברכות וקללות – אבל בשאר כל המקומות, מכיון שאין הם יודעים שהיום הוא ודאי ראש חודש, שעדיין לא הודיעו בית דין לכל המקומות שביום הזה נתקדש החודש, קוראים קריאה של תענית, מפני שאין קריאת ראש חודש שהיא ספק דוחה קריאת תענית שהיא ודאי (בכך קיבל רבי יוסי אישור לדעתו שקוראים ברכות וקללות).
כאן מסתיימת המקבילה לעיל.
• • •
הקטעים הבאים בענין הקריאה בתורה בראש חודש הועתקו לכאן מירושלמי מגילה ג,ה. הם מובאים כאן, כיון שדיברו לעיל בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל להיות בתענית.
שתי שיטות היו בחלוקת התורה לקריאות השוטפות של השבתות. לפי האחת, נחלקה התורה לחמישים וכמה פרשות, שקריאתן נסתיימה מדי שנה ביום טוב של שמיני עצרת. לפי השנייה, נחלקה התורה ליותר ממאה וחמישים סדרים, שקריאתם נסתיימה אחת לשלוש שנים ומחצה לערך במועד לא קבוע. השיטה הראשונה נתקבעה בבבל, והשיטה השנייה נתייחדה לארץ ישראל.
אומרים בענין הקריאה בתורה בראש חודש: ירמיה ספרא – הסופר (המלמד מקרא לילדים בבית הספר) שאיל – שאל לרב (צריך לומר: לרבי) ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ראש חודש שחל להיות בשבת, במה קורין? – האם קוראים בתורה שבעה קרואים קריאה של שבת (הסדר של אותה שבת על פי חלוקת התורה לסדרים) או קריאה של ראש חודש? - אמר ליה – אמר לו (רבי ירמיה): קורין בראש חודש – קוראים בתורה שבעה קרואים קריאה של ראש חודש.
ומביאים ראיה: אמר רבי חלבו (אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) קומי (לפני) רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מתניתא אמרה כן – המשנה (מגילה ג,ד) אמרה כך (המשנה מסייעת לרבי ירמיה): לכל מפסיקין – בכל המועדים שחלו בשבת או בימי שני וחמישי מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים קריאה מיוחדת בענין המועד: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים – שאם חלו בשבת או בימי שני וחמישי, מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים קריאה מיוחדת מענין היום. הרי שכשחל ראש חודש להיות בשבת, קוראים קריאה של ראש חודש.
בבבלי מגילה ל,ב נחלקו רבי אמי ורבי ירמיה בפירוש המשנה הזו. לפי רבי אמי, בראשי חודשים שחלו בשבת מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים שבעה בשל ראש חודש, וזה כדברי רבי חלבו בירושלמי כאן. ולפי רבי ירמיה, בראשי חודשים שחלו בשבת קוראים שישה או שבעה בסדר של אותה שבת ואחד קורא בשל ראש חודש (ראה בבלי מגילה כט,ב ומסכת סופרים יז,ב) ומפסיקים את הקריאה הרגילה של ההפטרות ומפטירים הפטרה מיוחדת מענין היום, וזה שלא כדבריו בירושלמי כאן.
ואומרים בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה: יצחק סחורה – הסוחר, שאל לרבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): ראש חודש שחל להיות בחנוכה (ראש חודש טבת), במה קורין? – מה הקריאה שקוראים בתורה ביום זה? וכמה קוראים ביום זה? שכן בראש חודש קוראים ארבעה קרואים (משנה מגילה ד,ב), ובחנוכה קוראים שלושה קרואים, שאין קריאה בפחות משלושה. - אמר ליה – אמר לו (רבי יצחק): קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה – קוראים בתורה ארבעה קרואים משום ראש חודש, שלושה קרואים ראשונים קוראים קריאה של ראש חודש, וקרוא רביעי קורא קריאה של חנוכה, מפני שקריאת ראש חודש שהיא תדירה קודמת לקריאת חנוכה שאינה תדירה. - בשמונת ימי חנוכה קוראים בפרשת הנשיאים (משנה מגילה ג,ו) - הקורבנות שהביאו נשיאי השבטים בחנוכת המזבח שבמשכן (במדבר פרק ז).
ומביאים דיעה של אמוראים אחרים: אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי), ורבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מטי בה – הגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה ואמר אותה) בשם רבי אבודמא דחיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי, מושבו היה בחיפה): קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש – קוראים בתורה ארבעה קרואים משום ראש חודש, שלושה קרואים ראשונים קוראים קריאה של חנוכה, כמו בשאר ימי החנוכה, וקרוא רביעי קורא קריאה של ראש חודש, להודיעך (נראה שצריך לומר: 'להודיע') שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש – כדי להודיע לציבור שהקרוא הרביעי לא בא משום חנוכה אלא בא משום ראש חודש, שהרי בחנוכה קוראים שלושה קרואים ובראש חודש ארבעה, ולכן הרביעי קורא בשל ראש חודש.
ומציעים קושיה על הדיעה השנייה בענין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה: בר שלמיא ספרא – הסופר, שאל – הקשה לרבי מנא: הגע עצמך (שער בנפשך) שחל ראש חודש של חנוכה (ראש חודש טבת) להיות בשבת, ולא שבעה קרויין אינון?! – וכי אין הם שבעה קרואים?! (ביום זה קוראים שבעה משום שבת, והקריאה של ראש חודש והקריאה של חנוכה שתיהן דוחות את הקריאה של שבת (הסדר של אותה שבת על פי חלוקת התורה לסדרים)) אית לך מימר שלא בא הרביעי (נראה שצריך לומר: השביעי, וכן הוא בראבי"ה) אלא מחמת ראש חודש?! – וכי יש לך (אפשר לך) לומר, שהשביעי בא משום ראש חודש?! שלפי הדעה השנייה, שבראש חודש שחל להיות בחנוכה, קוראים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש, הרי כשחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת, יש לקרוא שישה בחנוכה ואחד בראש חודש, אך במקרה זה אין אתה יכול לומר: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כמו שאמרו במקרה הקודם, שכן השביעי לא בא משום ראש חודש אלא משום שבת. וכשם שכשחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת, אין אומרים: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כך בראש חודש שחל להיות בחנוכה, אין אומרים: להודיע שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש, כיון שראוי שיהיה סדר אחד לקריאה בענינים של ראש חודש ושל חנוכה בשני המקרים האלה. כך הקשה בר שלמיא על הדעה השנייה.
אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לבר שלמיא הסופר): והדא שאילתיה דספר! – וזאת שאלתו של סופר! (זאת שאלה שיש לשאול סופר! רבי מנא השיב לבר שלמיא ספרא בדרך הלצה, שלא היה צריך לשאול שאלה זו לחכם, אלא היה יכול לשאול אותה לסופר (חכם עדיף מסופר, והסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים), כיוון שאין זו שאלה כלל, מפני שאינו דומה ראש חודש של חנוכה שחל בחול לראש חודש של חנוכה שחל בשבת, שבראש חודש של חנוכה שחל בחול, שהרביעי בא משום ראש חודש, קוראים שלושה בחנוכה והרביעי בראש חודש, אבל בראש חודש של חנוכה שחל בשבת, שהשבעה באים משום שבת, קוראים שישה בראש חודש והשביעי בחנוכה, כיוון שתדיר קודם, ואין למדים אפשר משאי אפשר (וכן פירש ב"פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א)
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
אפשר שתשובת רבי מנא היא שלא חילקו חכמים בין חול לשבת, וכיוון שבחול קורא בשל חנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, גם בשבת ראש חודש וחנוכה הסדר כן, שקורא בשל חנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, ואף שטעמו של סדר זה בחול אין לו מקום בשבת, לא ראו חכמים לשנות את הסדר בשבת ממה שהוא בחול ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).
ראש חודש שחל להיות בחנוכה
בתוספתא מגילה ג,ט שנינו: בראש חודש של חנוכה קורים "ובראשי חודשיכם".
לפי התוספתא בראש חודש של חנוכה קורים בראש חודש בלבד, ואין משגיחים בחנוכה כל עיקר. אבל בירושלמי תפסו כדבר פשוט שקורים בשניהם, אלא שנחלקו האם קורים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש או להיפך. ושמא דיברו בירושלמי במקומות שבארץ ישראל שנהגו כמנהג הבבליים ("תוספתא כפשוטה").
כך הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא. אבל הנוסח בשני כתבי יד אחרים של התוספתא: בראש חודש קורים "ובראשי חודשיכם". ונראה שהוא הנוסח הנכון.
בבבלי מגילה כט,ב אמרו: איתמר: ראש חודש טבת שחל להיות בחול - רבי יצחק נפחא אמר: קרו תלתא בדראש חודש וחד קרי בדחנוכה. ורבי אבדימי דמן חיפה אמר: קרו תלתא בדחנוכה וחד קרי בדראש חודש. - אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (וכיוון שראש חודש תדיר מחנוכה, הקריאה היא בעניינו). - אמר רבי אבין: כוותיה דרבי אבדימי דמן חיפה מסתברא, מי גרם לרביעי שיבוא (מי גרם שיקראו בתורה ארבעה אנשים) - ראש חודש (שבחנוכה קוראים רק שלושה), הלכך רביעי קרי בדראש חודש (להדגיש שתוספת הרביעי מפני ראש חודש היא).
מאי הוי עלה? - רב יוסף אמר: אין משגיחים בראש חודש. רבה אמר: אין משגיחים בחנוכה.
בבבלי נחלקו רבי יצחק (נפחא) ורבי אבדימא (אבדימי) דמן חיפה כפי שנחלקו בירושלמי. בירושלמי אין הנימוק של רבי מנא לדברי רבי יצחק. הנימוק שנתן רבי אבין לדברי רבי אבדימא בבבלי הוא זה שנתן רבי אבדימא עצמו לדבריו בירושלמי. בבבלי הכריע רבי מנא כרבי יצחק, ואילו בירושלמי נשאל רבי מנא על דברי רבי אבדימא ודחה את השאלה. לעומת דעת חכמי ארץ ישראל, פסקו אמוראי בבל שאחת הקריאות נדחית לגמרי, אלא שנחלקו רבה ורב יוסף איזו קריאה נדחית.
לפי דעת הגאונים והראשונים, רב יוסף כרבי אבדימא ורבה כרבי יצחק, אולם לפי זה הלשון "משגיחים" ו"אין משגיחים" קשה ליישבה, שהרי לכל הדיעות קוראים בין בשל ראש חודש ובין בשל חנוכה, ואם כן משגיחים בשניהם. וכבר היה הלשון הזאת קשה לרש"י ולתוספות ופירשו: אין משגיחים לעשות עיקר (לעשות עניין זה עיקר הקריאה, אלא העניין האחר עיקר וקוראים בו שלושה). אלא שלפי זה לא השוו שני התלמודים מידתם, שלדעת הירושלמי אין קוראים בשני עניינים לא בשבת ראש חודש, לא בשבת חנוכה ולא בארבע פרשיות, בניגוד לדעת הבבלי שבכל אלה הימים הנזכרים קוראים בשני עניינים, ואילו בראש חודש טבת - לפי הירושלמי הכל מודים שקוראים בשל ראש חודש ובשל חנוכה, ולא נחלקו אלא באיזה עניין קורא ראשונה, ולפי הבבלי כל אמוראי בבל מודים שאין קורא אלא בעניין אחד, אלא שנחלקו אם קורא בשל ראש חודש או בשל חנוכה (פירושים וחידושים בירושלמי" שם).
ראש חודש של חנוכה שחל להיות בשבת
בבבלי מגילה כט,ב אמרו: אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת - מביאים (מחדר הסמוך לבית הכנסת) שלוש תורות וקורים אחד בעניינו של יום (בפרשת השבוע) ואחד בשל ראש חודש ואחד בשל חנוכה.
רבי יצחק הלך לשיטתו, שכל התדיר מחברו קודם לחברו. הוראה זאת בבבלי היא לפי מי שסבור, שאין מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת. אבל בירושלמי סבורים, שמפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת, כפי שהיה מקובל בארץ ישראל. לכן דומה שיש בהוראה זאת עיבוד בבלי של מימרת רבי יצחק המקורית.
לא בלבד שלא מצינו בירושלמי קריאה של שלושה עניינים, אלא אפילו בשני עניינים לא קראו אלא בראש חודש טבת בין שחל בחול בין שחל בשבת, אולם בשבת ראש חודש וארבע פרשיות לא קראו בעניינו של יום, בניגוד למנהג בבל שקראו בשבת ראש חודש גם בפרשת השבוע, וכן בארבע פרשיות היה המנהג הרגיל שם שלא להפסיק בסדר פרשיות. ומהמשא והמתן בסוגיה שלפנינו על ראש חודש שחל בתענית מוכח שקריאה בשני עניינים לא היתה נוחה בעיני חכמי ארץ ישראל, ולכן יש מי שאומר שקורא בשל תענית ויש מי שאומר שקורא בשל ראש חודש, אולם הכל מודים שאינו קורא בשניהם. ורק בחנוכה וראש חודש לא נמנעו מלשנות מנהגם שלא לקרוא בשני עניינים, משום שיש פנים לכאן ולכאן, שיש לומר שאין משגיחים בחנוכה, שכן ראש חודש מקודש והוא יום שיש בו מוסף, ויש לומר שאין משגיחים בראש חודש, שכן "פרסומי ניסא עדיף", ולכן שינו את המנהג הקבוע וקראו בשני עניינים (פירושים וחידושים בירושלמי" שם).
• • •
כיון שנחלקו לעיל אמוראים האם נעילה פוטרת תפילת ערבית או לא, מביאים כאן דעות תנאים ואמוראים שנחלקו האם תפילת ערבית רשות או חובה. שתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו, כאמור להלן.
האם מתפללים תפילת ערבית מבעוד יום? -
מספרים: רבי (רבי יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) מפקד לאבא דו (צריך לומר כמו להלן ובמקבילה בברכות: לאבדן) אמוריה – רבי (כשהיה יושב ודורש) ציוה את אבדן (אבא יודן) האמורא שלו (המתורגמן, שהיה משמיע בקול רם ומתרגם מעברית לארמית את דרשת הרב לציבור): אכריז קומיהון (במקבילה ובמסירה מהגניזה: קומי ציבורא) – הכרז לפניהם (הודע בקול רם לפני הציבור בבית המדרש את ההכרזה דלהלן), מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קאים – מי שמתפלל (מי שרוצה להתפלל), יתפלל (רשאי אפילו לכתחילה להתפלל בכל יום) של ערב (תפילת ערבית) בעוד היום קיים (מבעוד יום, לפני שקיעת החמה, מפני שלדעת רבי תפילת ערבית רשות, ולכן אין מדקדקים בזמנה). וכן רבי חייה בר בא (רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מפקיד לאמוריה: אכריז קומיהון (קומי ציבורא), מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים.
אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): משכני – משך אותי, הוליכני רבי ישמעאל בירבי יוסי (תנא בדור החמישי) אצל פונדקי (בעל אכסניה (במקבילה: פונדק)) אחד ואמר לי, כאן נתפלל אבא של לילי שבת בערב שבת – במקום הזה התפלל אבי (רבי יוסי בן חלפתא) תפילת ערבית של ליל שבת בערב שבת מבעוד יום. מכאן שמתפללים ערבית מבעוד יום ("לילי" הוא צורת יחיד נסמך (ולא צורת רבים) והושפע מן הארמית).
אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פליג – רבי יוחנן חלוק על המימרה הזו של רבי חנינא, שהקשה רבי יוחנן על מה שסיפר רבי חנינא: איך התפלל רבי יוסי של לילי שבת בערב שבת?, שרבי יוחנן סבור שאין להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, מפני שלדעתו תפילת ערבית חובה, ולא הוה צריך מתפלגה – ולא היה צריך רבי יוחנן לחלוק על המימרה הזו של רבי חנינא, כפי שפירש רבי אמי: למה? – מדוע לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק? שכן מוסיפין מחול על קודש – מפני שיש להקדים מעט את זמן תחילת השבת ולאחר את זמן סיומה. הרי שהשבת מתחילה מבעוד יום, ולכן רשאים להקדים ולהתפלל של לילי שבת בערב שבת, ועוד, דסלקון חמרייא מן ערב (יישוב בגליל התחתון, מקומו של רבי חנינא בן דוסא) לציפורין (עיר בגליל התחתון) ואמרון – שעלו (בערב שבת) החמרים (נוהגי חמורים) מערב לציפורי ואמרו (כשבאו לציפורי): כבר שבת רבי חנינה בן דוסא (תנא בדור הראשון) בעירו – בעיר ערב. רבי חנינה בן דוסא קיבל עליו שבת זמן רב לפני השבת, בעוד היום גדול, כשיצאו החמרים מן ערב ללכת לציפורי. הרי שאפשר להקדים את השבת לפני זמנה, ולכן רשאים להקדים ולהתפלל של לילי שבת בערב שבת. - ולכן, משני הטעמים האלה, לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק על כך, כיון שמתפללים ערבית של ליל שבת בערב שבת.
והמשיך רבי אמי ואמר: והיידא אמר (במקבילה בברכות ובבראשית רבה: והיידא אמרה דא)? – ואיזו אומרת זאת? על איזו מימרה היה צריך רבי יוחנן לחלוק? דאמר – שאמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל בירבי יוסי אצל פונדקי אחד ואמר לי, כאן נתפלל אבא של מוצאי שבת בשבת – רבי חנינא אמר עוד, שרבי יוסי התפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בשבת. והיה צריך רבי יוחנן לחלוק על המימרה הזו של רבי חנינא, כיון שאין להתפלל של מוצאי שבת בשבת, משום שאין עושים את השבת חול.
ואומרים (במקבילה בבראשית רבה: אמר רבי אסי): ואפילו עלה לא הוה צריך מתפלגה – ואפילו עליה (על המימרה השנייה של רבי חנינא) לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק, כפי שמפרשים: דרבי מפקד לאבדן אמוריה – שהרי רבי (כשהיה יושב ודורש) ציוה את אבדן האמורא שלו: אכריז קומיהון (קומי ציבורא) – הכרז לפניהם (לפני הציבור), מאן דיצלי יצלי עד יומא קיים – מי שמתפלל יתפלל (רשאי להתפלל בכל יום) של ערב (תפילת ערבית) מבעוד יום (ואפילו של מוצאי שבת בשבת); ועוד, רבי חייה ברבי בא מפקד לאמוריה: אכריז קומיהון (קומי ציבורא), מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים – לכן לא היה צריך רבי יוחנן לחלוק אף על כך, שמתפללים ערבית של מוצאי שבת בשבת.
נראה שבימי רבי עוד לא נהגו להתפלל תפילת הערב בציבור, ולכן בהכרזתו דקדק לומר: "מאן דמצלי יצלי", שכל יחיד ויחיד שרוצה להתפלל יתפלל.
בדורות האמוראים יש שלא התפללו תפילת ערבית כלל, וכמו שמוכח מדברי רבי ודברי רבי חייא בר ווה: "מאן דמצלי יצלי", כלומר, מי שרוצה להתפלל יתפלל, מכאן שיש שלא התפללו כלל ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).
דעת רבי יוחנן היא שאין תפילת הערב מבעוד יום, אולם תלמידו רבי אמי, אף שמסכים לדעת רבו, מחלק בין תפילת ערבית בימי חול לתפילת ערבית של שבת, שכיון שמצווה להוסיף מחול על הקודש, כשמקבל שבת עליו אנו רואים את אותה השעה כחלק של ליל שבת, ולכן מתפלל בה תפילת ליל שבת ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).
המונח 'ויידא אמרה דא' כאן מציע את המקור שעליו נחלק-הקשה רבי יוחנן, ולא מקור המסייע לשלב אחר בדיון, כמובנו הרגיל של המונח. לפנינו הוראה חריגה של המונח, אך דומה שהוראתו כאן אינה אלא הרחבה של משמעותו הרגילה, כיוון שסוגייתנו מקיימת מבנה דומה למבנים המקובלים בסוגיות 'ויידא': הצעה, דחיית ההצעה, 'ויידא' והצעה חלופית במקום הדברים שנדחו ("עטרה לחיים", עמודים 138-139).
תפילת ערבית מבעוד יום
במשנה ברכות ד,א שנו: תפילת המנחה עד הערב (עד שקיעת החמה). רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה (אחת עשרה שעות חסר רביע).
ובבבלי ברכות כז,א אמרו: אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום (רש"י: שקיבל עליו שבת מבעוד יום) - שמע מינה: הלכה כרבי יהודה (רש"י: כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר מפלג המנחה אזיל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית). אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא, שמע מינה: אין הלכה כרבי יהודה! השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר (שעשה כרבי יהודה והתפלל בזמן זה תפילת הערב) - עבד, ודעבד כמר (שעשה כרבנן והתפלל בזמן זה תפילת המנחה) - עבד.
ושם אמרו עוד: רב אקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת. שמע מינה: מתפלל אדם של שבת בערב שבת.
ושם כז,ב אמרו עוד: אמר אבדן (האמורא של רבי): פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת... אמר אבדן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, כסבורים העם לומר חשכה הוא, ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת, ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי, ואמר: הואיל והתפללו - התפללו (רש"י: ולא הצריכם להתפלל משתחשך, אלמא: תפילה היא, ואף על פי שלא הותרו במלאכה).
אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת.
אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא אמר רב: בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל ברבי יוסי של שבת בערב שבת. כי אתא עולא, אמר: בצד תמרה הוה ולא בצד עמוד הוה, ולא רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה אלא רבי אלעזר ברבי יוסי הוה, ולא של שבת בערב שבת הוה אלא של מוצאי שבת בשבת הוה.
הגאונים פירשו, שכל החכמים שהעידו עליהם שהתפללו של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת, התפללו תפילת ערבית בכל יום מפלג המנחה ולמעלה, מפני שהם סוברים כרבי יהודה, ומשנגמר זמן מנחה מתחיל זמנה של ערבית ("תוספתא כפשוטה").
לפי הבבלי, לרבי יהודה שתפילת המנחה עד פלג המנחה, תפילת הערב מפלג ולמעלה, ולרבנן שתפילת המנחה עד הערב, תפילת הערב משחשיכה. ואולם לפי הירושלמי, אין עניין זמנה של תפילת הערב אצל מחלוקת רבי יהודה וחכמים, אלא תלוי במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע האם תפילת הערב חובה או רשות, שלמי שאומר חובה - תפילת הערב משחשיכה גם לרבי יהודה, ולמי שאומר רשות - תפילת הערב מבעוד יום גם לחכמים דרבי יהודה, שקולה היא שהקלו בה להתפלל אותה ואפילו בזמן תפילת מנחה.
ולפי שתי השיטות האלה, גם המעשיות שסיפרו בשני התלמודים על רבי שונות הן בתוכנן. בבבלי מסופר שפעם אחת טעה רבי וחשב שבא השמש והתפלל ערבית, אולם כתלמידו של רבי יהודה סמך על דעת רבו ולא חזר להתפלל משחשיכה, ואף שלרבנן חייב לחזור ולהתפלל. אבל לפי הירושלמי כך היה המעשה, שרבי ציווה לציבור להתפלל לכתחילה מבעוד יום, ולא משום שהלך בשיטת רבי יהודה, אלא שחשש שמא כשילכו לביתם לסעודתם יאכלו וישתו ונמצאה שינה חוטפתם ולא יתפללו כלל, ולכן ציווה עליהם להתפלל מיד כשסיים את דרשתו, ואף מבעוד יום, שתפילת ערבית רשות ואין מדקדקים בזמנה.
בירושלמי לא פירשו מאיזה זמן ולמעלה מבעוד יום יכול להתפלל תפילת הערב בערב שבת, אולם לדעת הבבלי ברור הוא שמתפלל רק מפלג המנחה בהסכם לדעתו של רבי יהודה ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).
לפי הבבלי, רב סבור, שמתפללים תפילת ערבית מפלג המנחה (שעה ורבע קודם הלילה) ולמעלה, הואיל וזמן תפילת המנחה לרבי יהודה הוא עד פלג המנחה, ומכאן ואילך הוא זמן תפילת ערבית. אבל בירושלמי ברכות ד,א אמרו, שרב לא התפלל מנחה בשקיעת החמה אלא הקדים להתפלל, כדי לצאת ידי הכל ולהוציא עצמו מן המחלוקת (רבי יהודה וחכמים שנחלקו בתפילת המנחה). בירושלמי שם, שלא כמו בבבלי, לא אמרו שרב סבור כרבי יהודה.
המעשים שמסופרים בירושלמי על רבי יוסי, מסופרים בבבלי על בניו, ונחלקו שם בפרטי המעשים.
משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי... אמר לי: כאן נתפלל אבא...
בתוספתא ברכות ג,ב שנו: תפילת הערב אין לה קבע. רבי לעזר ברבי יוסי אומר: עם נעילת שערים (עם נעילת שערי היכל, מבעוד יום). אמר רבי לעזר ברבי יוסי: אבא (רבי יוסי) היה מתפלל אותה (תפילת הערב) עם נעילת שערים.
דבריו של רבי אלעזר ברבי יוסי בתוספתא, שהעיד על אביו שהתפלל תפילת ערבית עם נעילת שערים, ודבריו של רבי ישמעאל ברבי יוסי בירושלמי, שהעיד על אביו שהתפלל תפילת ערבית של ערב שבת ושל מוצאי שבת מבעוד יום, מכוונים. לפי זה, נעילת שערים האמורה בתוספתא היא נעילת שערי היכל, שהיא מבעוד יום.
לרבי יוסי תפילת ערבית היא מבעוד יום, וכמו שאמרו בתוספתא: "אמר רבי לעזר ברבי יוסי: אבא היה מתפלל אותה עם נעילת שערים", ולא משום שתפילת הערב רשות, אלא שתפילה זו יסודה בתפילת באי המקדש שהיו מתפללים עם נעילת שערי היכל ("פירושים וחידושים בירושלמי" שם).
בבראשית רבה י,ח נאמר: "ויכל אלוהים ביום השביעי" וגו' - אמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדקי אחד, אמר: כאן התפלל אבה של שבת בערב שבת.
רבי ירמיה רבי אמי: רבי יוחנן מקשי: כאן נתפלל אבה שלשבת בערב שבת - אתמהא! (הדבר תמוה!) ולא הוה צריך מקשי (לא היה צריך להקשות), דהא חמרייה הוו סלקין מן ערב לציפרין ואמרין: כבר שבת רבי חנינא בן דוסא בעירו. ואין בעית מקשייה, על הדה אקשי (ואם תרצה להקשות, על זאת הקשה), דאמר רבי חנינא: משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדקי אחד, אמר: כאן נתפלל אבה שלאחר שבת בשבת.
אמר רבי אסי: אף על דא לא הוה צריך מקשי (אף על זאת לא היה צריך להקשות), דהא רבי הוה יתיב דרש והוה אמר לאבדן אמוריה: אכריז קמי ציבורא: יצלון דחולא עד יומא קאים (יתפללו תפילת חול של מוצאי שבת מבעוד יום של שבת); ועוד, רבי חייא בר בא הוה יתיב דרש אמר לאמוריה: אכריז קומי ציבורא: יצלון דחולא עד יומא קאים.
ובפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי חנינא: פעם אחת משכני רבי ישמעאל אצל פונדקי אחד ואמר לי: כאן התפלל אבא של לילי שבת בערב שבת. - אמר רבי אחא: רבי יוחנן פליג, ולא הוה צריך למתפלגה, שכן מוסיפים מחול על הקודש, ועוד, דסלקין מערב לציפורי ואמרו: כבר התפלל רבי חנינא בן דוסא בעירו. - והידא אמרה הדא? - (חסר כאן) דרבי מפקד לאמוריה לאבדן: אכריז קמי ציבורא: כל דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים.
מוסיפין מחול על קודש
בספרא 'אמור' פרשה יא נאמר: "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה" - יכול יתחיל ויתענה בתשעה! תלמוד לומר: "בערב". אי "בערב", יכול משתחשך! תלמוד לומר: "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מחול על הקודש. אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מניין? תלמוד לומר: "מערב ועד ערב". אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מניין? תלמוד לומר: "תשבתו". ימים טובים מניין? תלמוד לומר: "שבתכם". הא כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה.
ובמכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ז נאמר: "זכור" ו"שמור" - "זכור" מלפניו ו"שמור" מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפים מחול על הקודש.
אבל בירושלמי שביעית א,א אמרו: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה.
בבראשית רבה י,ט נאמר: "ויכל אלוהים ביום השביעי..." - אמר רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא רגעיו ולא עיתיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול לקודש, אבל הקב"ה שיודע רגעיו ועיתיו ושעותיו נכנס בו כחוט הסערה (ונראה כאילו כילה מלאכתו ביום השביעי).
ובבראשית רבה ט,יד ובפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: אמר רבי יודן: זו שעה יתירה שמוסיפים מחול על הקודש, שבה נגמרה מלאכתו של עולם.
לפי רבי יודן בבראשית רבה ובפסיקתא רבתי, התוספת מחול על הקודש היא שעה.
בימי התנאים נאמרו דברים על תוספת שבת. אך ברור מסדרת עדויות ארוכה שבימי התנאים ואף בימי האמוראים עבדו עד חשיכה. מתוך הספק באבחנה בין יום למשנהו החמירו והתחילו את השבת לפני בין השמשות. היו חסידים, כמו רבי חנינא בן דוסא, שהחמירו על עצמם והוסיפו מחול על הקודש ("משנת ארץ ישראל", מסכת שבת, עמודים 31-36).
תפילת ערבית רשות או חובה
להלן נחלקו תנאים בתפילת ערבית, יש אומר שהיא תפילת חובה, ויש אומר שהיא תפילת רשות. נראה שמי שאומר שמתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית רשות, ולכן הקלו בה חכמים להתפלל מבעוד יום, ומי שאומר שאין מתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית חובה, ולכן לא הקלו בה חכמים להתפלל מבעוד יום.
רבי ורבי חייא בר אבא שאמרו כאן שמתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבורים שתפילת ערבית רשות, ולכן אמרו: "מאן דמצלי" (מי שרוצה להתפלל). רבי יוחנן שאמר כאן שאין מתפלל אדם של ערב מבעוד יום, סבור שתפילת ערבית חובה (בעלי התוספות בבבלי ברכות ד,ב אמרו, שרבי יוחנן סבור שתפילת ערבית חובה).
לדעת רב בבבלי (ברכות כז,א), מתפלל אדם של ערב מבעוד יום, הרי שרב סבור שתפילת ערבית רשות. ואכן, בירושלמי להלן אמרו, שמי שאמר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, כדברי רב לעיל, ומכאן שרב סבור שתפילת ערבית רשות. גם בבבלי (ברכות כז,ב; יומא פז,ב) אמרו, שרב סבור שתפילת ערבית רשות.
סלקון חמרייא לציפורין
מוצאם של החמרים היה מציפורי, העיר המרכזית של הגליל, והם היו חוזרים אליה לקראת השבת.
• • •
דבית רבי ינאי אמרין – חכמי בית מדרשו של רבי ינאי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, ייסד בית מדרש שהתקיים כמה דורות אחריו) אמרו: עלה אדם למיטתו, אין מטריחין עליו שירד – אם עלה אדם על מיטתו בלילה, ועדיין לא התפלל ערבית, אין מכבידים עליו שירד ממיטתו להתפלל ערבית, אלא כיון שלא התפלל - אל יתפלל, משום שתפילת ערבית היא תפילת רשות, ולכן הקלו בה. אבל אם לא עלה על מיטתו - הוא צריך להתפלל.
אמר רבי זעורה: כל זמן דהוינא עבד כן, הוינא מתפחד בלילייא – כל פעם שהייתי עושה כך, שהייתי עולה על מיטתי, ועדיין לא התפללתי ערבית, אף על פי שההלכה היא, שאין מטריחים על האדם שירד ויתפלל, הייתי מפחד בלילה מן המזיקים שיפגעו בי, משום שלא התפללתי ערבית. (הגרסה במקבילה בפסיקתא רבתי פרשה כג: אמר רבי זעירא: אנא כד לית אנא מצלי רומשא, אני מתחביל – אני כשאין אני מתפלל תפילה של ערב, אני ניזוק. אמרין ליה – אמרו לו (לרבי זירא)): לית לך אלא כהדא – אין לך אלא כזאת (כמו הפקודה של רבי ושל רבי חייה בר בא), דרבי מפקד לאבדן אמוריה: אכריז קומיהון, מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים; רבי חייה בר בא מפקד לאמוריה: אכריז קומיהון, מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים – אתה יכול לכתחילה להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, כמו שציוו רבי ורבי חייה בר ווה להכריז לפני הציבור, ואם תעשה כך, תעלה על מיטתך בלילה וכבר התפללת תפילת ערבית, ולא תפחד בלילה (הגרסה במסירה מהגניזה: לית לך אלא כהדא דרבי ודרבי חייא בר בא).
עלה אדם למיטתו
בבבלי שבת ט,ב אמרו: אמר זעירי: הני חברין בבלאי (אותם תלמידי חכמים בבליים), למאן דאמר תפילת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה (שהתיר חגורתו להתחיל לאכול סעודה, שבבבל נהגו להתיר חגורה קודם התחלת אכילה) - לא מטרחינן ליה (להפסיק, אלא יגמור ואחר כך יתפלל ערבית). ולמאן דאמר חובה - מטרחינן ליה...
בפסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: דבי רבי ינאי אמרין: עלה על מיטתו - אין מטריחים עליו עד שירד. - אמר רבי זעירא: אנא, כד לית אנא מצלי דרומשא, אנא מתחביל (אני ניזוק). אמרין ליה (לרבי זירא): לית לך אלא מן הדא, דרבי הוה מפקד... (אתה יכול להתפלל תפילת ערבית מבעוד יום).
נראה שבירושלמי לא כיוונו לומר שאם עלה על מיטתו - לא יתפלל כלל, אלא שיתפלל כשהוא שוכב על מיטתו, שבתפילת הערב לא הקפידו על העמידה. נוסח דברי רבי זעורא בירושלמי: "כל זמן דהוינא עבד כן", ופירושו, שהיה מתפלל כשהיה שוכב על מיטתו, אולם הלשון במקבילה בפסיקתא רבתי: "כד לית אנא מצלי דרומשא", מה שאי אפשר לפרש אלא שלפעמים לא היה מתפלל כלל ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).
רבי זעורה
בירושלמי ברכות א,א אמרו: מה טעם אמרו: אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב? - בשביל להבריח את המזיקים (מן הבית).
ובבבלי ברכות ה,א אמרו: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו (אין הכוונה על מיטתו ממש, אלא סמוך לשכיבתו במיטתו) - מזיקים בדלים הימנו.
כדי שלא יפגעו בו המזיקים, אדם צריך לקרוא קריאת שמע בביתו בערב, אבל אין הוא צריך להתפלל ערבית (שמונה עשרה ברכות) בביתו בערב. רבי זעורה חשש יותר מן המזיקים, וסבר, שכדי שלא יפגעו בו המזיקים, הוא צריך גם להתפלל ערבית (שמונה עשרה ברכות).
• • •
גם תנאים ראשונים נחלקו אם תפילת ערבית היא חובה או רשות.
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): ותניי (במקבילה בברכות: תניי) תמן – שונים (ברייתא) שם (בבבל): תפילת הערב מהו? – האם היא תפילת חובה או תפילת רשות? - רבן גמליאל (של יבנה, תנא בדור השני, נשיא) אומר: תפילת ערבית חובה, רבי יהושע (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני) אומר: תפילת ערבית רשות.
אמר רבי חיננא: אתיין אילין פלוגוותא כהינין פלוגוותא – באות המחלוקות (בעלי המחלוקת) האלה (התנאים שנחלקו כאן: תפילת הערב מהו?) כמחלוקות (בעלי המחלוקת) ההן (האמוראים שנחלקו לעיל: נעילה מהו שתפטור את של ערב?): מאן דאמר חובה, אין נעילה פוטרת של ערב – מי שאמר שתפילת ערבית חובה, סבור שאין תפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, מאן דאמר רשות, נעילה פוטרת של ערב – מי שאמר שתפילת ערבית רשות, סבור שתפילת נעילה פוטרת תפילת ערבית, שהקילו חכמים, מפני התענית שהתענו, שלא יתפללו ערבית.
תניי תמן
סגנון זה מיוחד לברייתא בבלית שמובאת בירושלמי.
תפילת הערב מהו?
בבבלי ברכות כז,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תפילת ערבית - רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות.
רבי יעקב בר אחא בירושלמי כאן התייחס לברייתא שאמר רב יהודה בשם שמואל בבבלי שם.
בבבלי ברכות כז,ב אמרו: אמר רב: הלכה כדברי האומר רשות.
ובבבלי יומא פז,ב אמרו: אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של ערבית. ומי אמר רב הכי? והאמר רב: הלכה כדברי האומר תפילת ערבית רשות (רש"י: ומאי פוטרת דקאמר)! - לדברי האומר חובה קאמר (דזו פוטרתה).
התלמודים נחלקו בפירוש דברי האומר: נעילה פוטרת של ערב. לפי הירושלמי, מי שאמר כן דעתו שתפילת הערב רשות, ולכן נעילה פוטרת אותה, אולם בבבלי דייקו להיפך ואמרו ש"פוטרת" אין לו מובן אחר אלא שפוטרת אדם מהחובה שעליו, ולכן האומר כן דעתו שתפילת הערב חובה.
ולולא שקשה לשבש הגרסה, הייתי אומר שאין שום מחלוקת בין התלמודים בפירושו של "פוטרת", שלפי דברי שניהם נאמר על דעת האומר תפילת הערב חובה. ודברי רבי חנינא "אתיין אילין פלגוותא כאינין פלגוותא" הם המשך העניין שבו אנו עומדים, ופירושם, שהאמוראים שנחלקו האם מתפלל אדם של ערב מבעוד יום נחלקו במחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, שלרבי יהושע האומר תפילת הערב רשות אין להקפיד אם מתפלל מבעוד יום, ולרבן גמליאל תפילה זו בזמן הקבוע לה, בערב ולא ביום. ובספרים שלנו נכנס מעל הגיליון לפנים הפירוש "מאן דמר חובה...", שמפרש אחד חשב שב"פלגוותא" כאן כיוונו למחלוקת האמוראים בתפילת הערב של מוצאי יום הכיפורים. ופירוש זה קשה לקבלו, שאם כן, דברי רבי חנינא שלא במקומם הם, ומקומם הראוי להם הוא למעלה בסוף הסוגיה על תפילת נעילה, אבל לפי פירושנו דברי רבי חנינא במקומם הראוי להם ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).
כשאמרו תפילת ערבית רשות ונעילה פוטרת של ערב, לא אמרו אלא לענין תפילה (שמונה עשרה ברכות) בלבד, אבל לא לענין קריאת שמע, שקריאת שמע של ערב היא חובה, ויש לקרוא אותה בזמנה.
• • •
מביאים את סיפור הדחתו של רבן גמליאל בידי החכמים ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה תחתיו.
מעשה בתלמיד אחד, שבא ושאל את רבי יהושע: תפילת הערב מה היא? – האם תפילת ערבית רשות או חובה? - אמר לו (רבי יהושע): תפילת ערבית רשות. ובא (אותו תלמיד) ושאל את רבן גמליאל: תפילת הערב מה היא? - אמר לו (רבן גמליאל): חובה. - אמר לו (אותו תלמיד לרבן גמליאל): והלא רבי יהושע אמר לי רשות! - אמר לו (רבן גמליאל): למחר כשאכנס לבית הוועד (לבית המדרש), עמוד ושאל – בפני חכמי בית המדרש, את ההלכה הזאת – בענין תפילת ערבית, האם היא רשות או חובה (בירושלמי נדרים י,ח אמרו, שהשואל הלכות או אגדות עומד).
ועמד אותו התלמיד למחר ושאל את רבן גמליאל: תפילת הערב מה היא? - אמר לו (רבן גמליאל): חובה. - אמר לו (אותו תלמיד): והא (והרי) רבי יהושע אומר (אמר לי) רשות! - אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע: את (אתה) הוא שאומר רשות? - אמר לו (רבי יהושע): לאו! – לא אני הוא שאומר שתפילת ערבית רשות (שלא רצה רבי יהושע לחלוק ברבים על רבן גמליאל, משום כבודו של רבן גמליאל). - בבבלי ברכות כז,ב הוסיפו: אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): והלא משמך אמרו רשות! - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): עמוד על רגליך ויעידוך! – אותו תלמיד יעיד בך, שאתה הוא שאומר שתפילת ערבית רשות, שלא כדבריך שלא אמרת כך. - בבבלי שם הוסיפו תוספת שבה רבי יהושע חזר בו מהכחשתו והודה בדעתו החולקת: עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלי אני חי והוא (התלמיד) מת - יכול החי להכחיש את המת (והייתי יכול לומר שלא כך אמרתי), עכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? (ובעל כורחי עליי להודות שכך אמרתי). - והיה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו – שלא נתן רבן גמליאל לרבי יהושע רשות לשבת (ירושלמי ביכורים ג,ג: כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים מפניו, ואין רשות לאחד מהם לישב, עד שיאמר להם שבו). - לפי הירושלמי, אפשר לפרש את תגובתו של רבן גמליאל כמכוונת נגד הכחשתו של רבי יהושע, ולא כלפי עצם דעתו החולקת. העמדתו של רבי יהושע על רגליו אינה עונש על שהעז לחלוק על רבן גמליאל. היא נועדה לגרום לו להודות ולהביא את דעתו השונה לדיון ולהכרעה בבית המדרש. ואולם, ספק אם ניתן לפרש כך את הבבלי, שהרי לפיו נאלץ רבי יהושע לעמוד על רגליו גם לאחר שהודה. בבבלי נראית העמדתו של רבי יהושע על רגליו כעונש, בשל דעתו החולקת, והיא מבטאת ניסיון של רבן גמליאל להגביל את חופש ההוראה ("ציון" סד, עמודים 25-26), עד שריננו בו כל העם – החכמים השמיעו דברים בגנותו של רבן גמליאל, משום שהיה מזלזל ברבים בכבודו של רבי יהושע.
אמרו (החכמים) לרבי חוצפית התורגמן (מתורגמנו של רבן גמליאל): הפטר את העם! – שלח את החכמים (החכמים פנו אליו לסיים את הישיבה במחאה כלפי רבן גמליאל)! אמרו (החכמים) לרבי זינון החזן – השמש, המשגיח (מקור המילה באכדית): אמור! – אמור פסוק של ברכה לסיום הישיבה! התחילו ואמרו (צריך לומר: התחיל ואמר) – התחיל זינון החזן לומר פסוק לסיום הישיבה. התחילו ועמדו כל העם – התחילו כל החכמים לעמוד על רגליהם. אמרו לו (החכמים לרבן גמליאל): "כי על מי לא עברה רעתך תמיד?!" (נחום ג,יט) – שאלה מליצית, וענינה: הרי אין אפילו אחד שלא עברה רעתך עליו תמיד, כלומר, שלא פגעה בו כל הזמן הרעה שעשית (הפסוק במקורו מתאר את שמחת העמים על מפלת נינוה, בירת ממלכת אשור). העם כיוון בפסוק זה לרבן גמליאל, שפגע כמה פעמים בכבודו של רבי יהושע וגם בכבודם של חכמים אחרים. הפסוק מבטא ביתר חריפות את המחאה כלפי רבן גמליאל. - בבבלי נזכרת פנייה של העם לחוצפית התורגמן בלבד, ואין ציטוט של פסוק.
בקטע הסיפור הזה מתואר המאבק האישי שהתפתח בבית הוועד בין רבן גמליאל לרבי יהושע שנחלקו בשאלה האם תפילת הערב רשות או חובה. הקטע הזה חושף עימות הלכתי בין רבי יהושע לרבן גמליאל, וכן מאבק על מרותו וסמכותו של רבן גמליאל בבית הוועד. בקטע הזה אין רבן גמליאל נזכר בתואר נשיא ואף אין נזכרת הדחתו. קטע הסיפור הזה מביא תמונה חיה של אחד הדיונים המרכזיים והסוערים על קביעת נוסח התפילה בתקופת יבנה בהנהגתו של רבן גמליאל. לא היתה זו המחלוקת היחידה בין רבן גמליאל לרבי יהושע. מחלוקת חריפה אחרת ביניהם נגעה לסמכויות ראש בית הדין בקביעת הלוח (משנה ראש השנה ב,ח-ט).
רבן גמליאל, אביו (רבן שמעון בן גמליאל) וסבו (רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל) לא כונו נשיאים. ואולם, אבותיו של רבן גמליאל עמדו בראש בית הוועד הפרושי שבירושלים ומילאו תפקידי הנהגה מרכזיים. רבן גמליאל דיבנה שאב את מקור סמכותו ממקומם של אבותיו בהנהגה, ובית הוועד שביבנה ירש את מסורת בתי הוועד הפרושיים שהתקיימו בפני הבית ("ציון" סו).
המחאה של החכמים נגד התנהגותו של רבן גמליאל מתפרשת בסיפור כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו.
בבבלי שם הוסיפו: אמרו: עד כמה יהא זה הולך ומצערו (מביישו)? בראש השנה (במסכת ראש השנה) אשתקד (בשנה שקדמה) ציערו, בבכורות (במסכת בכורות) במעשה של רבי צדוק ציערו, ואף עכשיו ציערו. בואו ונעבירנו (ממשרתו)! את מי נעמיד (במקומו)? נעמיד את רבי יהושע? בעל המעשה הוא (שבשבילו התרעמו על רבן גמליאל). נעמיד את רבי עקיבא? שמא יעניש (רבן גמליאל) אותו (שאין לו זכות אבות שתגן עליו). אלא נעמיד את רבי אלעזר בן עזריה, שהוא חכם (שאם יקשה לו איש קושיה, יתרץ לו) והוא עשיר (שאם יש לו לעבוד בבית הקיסר, אף הוא ילך ויעבוד) והוא עשירי לעזרא (שיש לו זכות אבות ולא יוכל להעניש אותו).
באו ואמרו לו: נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה? אמר להם: אלך ואתייעץ בבני ביתי. הלך ונועץ באשתו. אמרה לו: שמא יעבירוך (יורידוך מראשות הישיבה בשביל אחר)? אמר לה: הבריות אומרים: ישתמש אדם בכוס יקרה (של זכוכית) יום אחד, ולמחר תישבר.
הדחת רבן גמליאל אינה נזכרת בירושלמי במפורש ויש ללמוד עליה מכלל הדברים. לעומת זאת, בבבלי היא מפורשת. המספר בבבלי מתאר את השיקולים שהביאו להחלטה להדיח את רבן גמליאל. גם מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מתואר באופן מפורט ("ציון" סד, עמוד 30).
רשות או חובה
עוד בימי הבית השני היו מנהגים מתחלפים בישראל, שהיו שהתפללו שתי פעמים ביום (תפילת ערבית - רשות), והיו שהתפללו שלוש (תפילת ערבית - חובה). רבן גמליאל ורבי יהושע לא נחלקו אלא כיצד להכריע בין המנהגים הקדומים.
בית המדרש ובית הוועד
המונח השגור בלשונם של התנאים הוא 'בית מדרש', ואילו 'בית הוועד' משמש במשמעות של בית מדרש רק בלשונם של אמוראי ארץ ישראל. בתלמודים אנו מוצאים לעיתים חילוף בין המונחים, כשהבבלי משתמש במונח 'בית מדרש', ואילו הירושלמי משתמש ב'בית ועד'. לדוגמה, המחלוקת של רבי יהושע ורבן גמליאל התקיימה לפי הבבלי בבית המדרש, ואילו לפי הירושלמי בבית הוועד.
זינון החזן
החזן ניהל את עבודת בית הכנסת, והסדיר את הקריאה והתפילה.
זינון היה פעיל גם בענייני הציבור הקשורים לביתו של הנשיא.
מיד – כשהעבירו את רבן גמליאל ממשרת הנשיאות, הלכו – החכמים, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) בישיבה – מינו אותו לחכם והושיבו אותו בבית המדרש או בבית הוועד.
מינויו של רבי אלעזר בן עזריה מתפרש בסיפור כמינויו לנשיא במקום רבן גמליאל.
בן שש עשרה שנה היה – רבי אלעזר בן עזריה, כשמינוהו לנשיא, ונמלא (ונתמלא) כל ראשו שיבות (שערות לבנות) – שנעשה לו נס והפך שער ראשו ללבן.
בבבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום בן שמונה עשרה שנה היה, נעשה לו נס והקיפוהו (את זקנו) שמונה עשרה שורות לבנות (של שערות לבנות).
והיה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) יושב ומצטער – על שלא מינו אותו לנשיא, ואומר: לא מינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא משום שהוא בן תורה (למדן, תלמיד חכם) יותר ממני – שאני (רבי עקיבה) בן תורה גדול יותר ממנו, אלא מינוהו משום שהוא בן גדולים (מיוחס, איש ממשפחה חשובה) יותר ממני. אשרי (מאושר הוא) אדם שזכו לו אבותיו! – אבל אני (רבי עקיבה) לא זכו לי אבותיי. אשרי אדם שיש לו יתד (בהשאלה: יסוד) להיתלות בה (להסתמך עליה)! – שהוא נתלה (נסמך) בזכות אבותיו, ואינו נתלה בזכות עצמו בלבד. כך אמר רבי עקיבא על רבי אלעזר בן עזריה.
ושואלים: ומה היתה יתידתו (בהשאלה: יסוד לגדולה ולחשיבות) של רבי אלעזר בן עזריה? - ומשיבים: שהוא (במקבילה בברכות: שהיה דור) עשירי לעזרא (הכוהן הסופר) – ויש לו זכות אבות, שעומדת לו ומסייעתו, אבל רבי עקיבא מבני בניהם של גרים היה, ואין לו זכות אבות.
"דור עשירי" לאו דווקא, ולשון זו היתה שגורה בפיהם מן המקרא (דברים כג,ג-ד), ולא נמנעו מלהשתמש בה גם כשלא כיוונו למספר זה בדיוק ("פירושים וחידושים בירושלמי" ברכות ד,א).
השם עזריה נזכר פעמיים בשושלת היוחסין של עזרא והוא שם סבו, וגם השם אלעזר (בן אהרן הכוהן) נזכר בה (עזרא ז,א-ה). השמות אלעזר, עזריה ועזרא הם מאותו שורש, וזה משום הקשר המשפחתי שביניהם.
הסיפור בירושלמי מבליט שהייחוס הוא הסיבה היחידה שבגללה נבחר רבי אלעזר בן עזריה. ואילו הבבלי (ראה לעיל) מנמק את הבחירה: "הוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא". יש הבדל גם באופן שבו הבין המספר בבבלי את תפקידו של הייחוס. בבבלי מתפרש הייחוס כהגנה מפני פגיעה אפשרית ('שמא יעניש אותו'), ולא כנימוק המצדיק באופן ישיר את הבחירה ברבי אלעזר בן עזריה. ההסבר להמעטת תפקידו של הייחוס בבבלי מובן היטב על רקע המציאות בישיבות בבל בתקופת התלמוד שבהן לא היתה מוכרת כלל התופעה של הורשת משרות.
בירושלמי המשרה העומדת במוקד העימות היא הנשיאות, אך הבבלי רואה את הנשיא כראש ישיבה (הדבר מפורש בהצעת המשרה לרבי אלעזר בן עזריה: "נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה?").
לשיחה של רבי אלעזר בן עזריה עם אשתו (ראה הבבלי לעיל) אין מקבילה בירושלמי ("ציון" סד, עמודים 30-31).
בבבלי ברכות כח,א אמרו: אותו היום (יום הדחתו של רבן גמליאל) סילקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש. אותו היום ניתוספו כמה ספסלים (בבית המדרש).
הדמות של שומר הפתח בבית המדרש היא רעיון בבלי ואינו נמצא במקורות ארץ ישראליים. הרעיון של הגבלת הכניסה לבית המדרש או ההוצאה ממנו מאפיין את המקורות הבבליים ("ציון" סד, עמוד 36).
ושואלים: כמה ספסלים (מושבים (מקור המילה בלטינית)) היו שם? – כמה ספסלים היו בבית המדרש באותה שעה? (כלומר, כמה חכמים נכחו באותו מעמד?) - ומשיבים: רבי יעקב בר סוסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: שמונים ספסלים של תלמידי חכמים היו שם, חוץ מן העומדים מאחורי הגדר – שהיו תלמידי חכמים שהיו יושבים על ספסלים בבית המדרש (הספסלים היו לחכמים שנסמכו), והיו שהיו עומדים מאחורי הגדר שהקיפה את מקום בית המדרש שבאו כדי לשמוע את דבריהם של היושבים בפנים. אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלש מאות ספסלין של תלמידי חכמים היו שם, חוץ מן העומדים מאחורי הגדר.
בבבלי שם אמרו: אמר רבי יוחנן: חלוקים בה רבי יוסי בר דוסתאי ורבנן, אחד אמר: ניתוספו ארבע מאות ספסלים; ואחד אמר: שבע מאות ספסלים.
בבבלי נחלקו בשאלה כמה ספסלים נוספו, ואילו בירושלמי נחלקו בשאלה כמה ספסלים היו.
המספרים שמונים, שלוש מאות, ארבע מאות ושבע מאות בספרות חכמים הם לשון גוזמה ובאו להורות על ריבוי.
ומציעים סיוע (למה שאמרו לעיל, שמינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה): כהיא דתנינן תמן – (מה שאמרו לעיל הוא) כאותה (משנה) ששנינו שם (במסכת אחרת): ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה – ביום שמינו אותו לחכם. - במשנה זבחים א,ג וידיים ד,ב שנינו: "אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן, כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת". בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה ראש הישיבה ביבנה, נתחדשו בבית המדרש הרבה הלכות, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה (בספק) בבית המדרש שלא פירשוה, והעיד שמעון בן עזאי שבאותו יום הורו שבעים ושניים זקן (כאיש אחד) הלכה זו בענין זבחים. וכן במשנה ידיים ג,ה שנינו: "אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקוהלת מטמאים את הידיים".
ומציעים משנה: תמן תנינן – שם (במסכת אחרת) שנינו: זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה – במשנה כתובות ד,ו שנינו: "זה מדרש (המובא להלן) דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות ייזונו - מה הבנים אינם יורשים אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן".
ומפרשים את המשנה: וכי כרם היה שם? – מדוע נקרא בית המדרש שביבנה בשם כרם? - אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויים שורות שורות ככרם – שהיו החכמים יושבים שם שורות שורות, כמו כרם שנטועים בו גפנים שורות שורות, ועל שם זה נקרא בית המדרש בשם כרם.
תפקידם של שני הקטעים הללו מן המשנה להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא.
כדי לציין את מינויו של אדם לחכם מן המניין השתמשו בתקופת התנאים בלשון "הושיבו בישיבה" ובלשון "סמיכה", ואילו בתקופת האמוראים השתמשו בארץ ישראל במונח "מינוי", ובבבל המשיכו להשתמש בלשון "סמיכה". אף אחד מהביטויים אינו כולל את המובן של הושבה בראש הישיבה או מינוי לנשיא. כשמדובר במינוי לנשיא צוין הדבר במפורש. הביטוי "מינו בישיבה" מופיע רק בסיפורנו ("ציון" סד, עמוד 9).
מיד – כשמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא במקומו של רבן גמליאל, הלך לו רבן גמליאל אצל כל אחד ואחד – מהחכמים, שפגע בהם בכבודם, בתוך ביתו – של כל אחד ואחד מהם, כדי לפייסו (לשכך רוגזו, לבקש סליחה ממנו) – כי בפיוס מותנית חזרתו של רבן גמליאל לתפקידו. אתא (במקבילה בברכות: אזל) גבי רבי יהושע, ואשכחיה דהוה עביד מחטין – בא (הלך רבן גמליאל) אצל רבי יהושע (בביתו לפייסו), ומצאו (את רבי יהושע) שהיה עושה מחטים (שזו היתה מלאכתו שהתפרנס ממנה). אמר ליה (רבן גמליאל לרבי יהושע): מן אילין את חיי?! – וכי מאלה (המחטים) אתה חי (מתפרנס)?! - אמר ליה (רבי יהושע לרבן גמליאל): ועד כדון את בעי מידע?! – ועד עכשיו (ורק עכשיו) אתה מבקש לדעת (על פרנסתי)?! אִי (אוי (מילת קריאה לצער)) לו לדור שאת (שאתה) פרנסו (מנהיגו)! – שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים (בבלי ברכות כח,א). - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): נעניתי לך – אני נכנע לך, אני מבקש את סליחתך (על שפגעתי בכבודך).
הסיפור מתאר בפירוט את הפיוס בין רבן גמליאל ובין רבי יהושע, שכן הפגיעה ברבי יהושע בבית הוועד היתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. לאחר שנתפייס רבי יהושע, אין עוד מקום להדחתו של רבן גמליאל.
בבבלי שם אמרו: אמר רבן גמליאל: הואיל וכך היה, אלך ואפייס את רבי יהושע. כשהגיע לביתו, ראה את כותלי ביתו שהם שחורים. אמר לו (רבן גמליאל): מכותלי ביתך ניכר שפחמי (נפח) אתה. - אמר לו (רבי יהושע): אוי לו לדור שאתה פרנסו! שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים. - אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): נעניתי לך, מחול לי! - לא השגיח בו (רבי יהושע ברבן גמליאל). - (אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע:) עשה בשביל כבוד בית אבא! - אמר לו (רבי יהושע לרבן גמליאל): מחול לך (ונתפייס רבי יהושע).
הסיפור בבבלי נבדל מהסיפור בירושלמי בדרך השגת הפיוס בין רבן גמליאל לרבי יהושע. לפי הבבלי, רבי יהושע סירב להתפייס ורבן גמליאל נאלץ להתחנן ולבקש פעם נוספת ("ציון" סד, עמוד 31).
שלחון גבי רבי לעזר בן עזריה חד קצר – שלחו (החכמים) אצל רבי אלעזר בן עזריה כובס אחד (כדי שילך ויודיע לרבי אלעזר בן עזריה שהחכמים החליטו להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו, וכיוון שהיה קשה להם להודיע את החלטתם זו לרבי אלעזר בן עזריה פנים אל פנים, שלחו לו שליח), ואית דאמרין – ויש האומרים: רבי עקיבה הוה – רבי עקיבא היה (השליח ששלחו אצל רבי אלעזר בן עזריה. - רבי עקיבא מילא שליחויות מסובכות ומורכבות גם בנסיבות אחרות, כגון בעימות על קידוש החודש (משנה ראש השנה ב,ח-ט); בנידויו של רבי אליעזר (ירושלמי מועד קטן ג,א; בבלי בבא מציעא נט,א-ב)), אמר ליה – אמר לו (השליח לרבי אלעזר בן עזריה בדרך משל, לרמוז לו על מה שהחליטו החכמים): מי שהוא מזה (במקבילה בברכות: מי שהוא מזה בן מזה) – מי שהוא זורק את מי החטאת (מי אפר הפרה האדומה, ששימשו לטיהור טמאים) בן זורק (כינוי לכוהן בן כוהן, כלומר, כוהן מיוחס), - יזה. מי שאינו לא מזה ולא בן מזה – מי שאינו לא כוהן ולא בן כוהן, - יאמר למזה בן מזה – יאמר לכוהן בן כוהן: "מימיך מימי מערה (מי גשמים שנקוו במערות, להבדיל מן מי מעין)" – מים שאינם מטהרים, ולא מים נובעים, "ואפרך אפר מקלה (אפר שריפה)" – אפר שאינו מטהר, ולא אפר פרה אדומה?! – העימות בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה על תפקיד הנשיאות נמשל לעימות בין שני אנשים המתחרים על תפקיד הכוהן המזה את אפר הפרה. האחד, שאינו לא מזה ולא בן מזה, טוען כלפי חברו: מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, כלומר, הזאתך פסולה. האחר, מזה בן מזה, טוען לעומתו, שרק הוא, בנו של כוהן רשאי להזות. הכהונה היא המשל, והנשיאות היא הנמשל. רק רבן גמליאל המיוחס ראוי לשמש נשיא, ולא רבי אלעזר בן עזריה שאינו מיוחס בייחוס הראוי ("ציון" סד, עמוד 17).
אמר להן (רבי אלעזר בן עזריה לחכמים): נתרציתם? – האם התפייסתם (לרבן גמליאל)? אם כן, אני ואתם נשכים לפתחו של רבן גמליאל – נבוא אליו בשעה מוקדמת. - משמעות דברים אלה היא הודאה בנשיאותו של רבן גמליאל.
אבל בבבלי שם מסופר כך: אמרו (רבן גמליאל ורבי יהושע): מי ילך ויאמר לחכמים (שהיו בבית המדרש, שהתפייס רבי יהושע לרבן גמליאל)? אמר להם אותו כובס: אני אלך. שלח רבי יהושע לבית המדרש (על ידי הכובס): מי שלבוש מדים (בגדי כהונה, כלומר, הרגיל להיות נשיא) - ילבש מדים; ומי שאינו לבוש מדים יאמר למי שלבש מדים: "פשוט מדיך ואני אלבשם"?! אמר להם רבי עקיבא לחכמים: הגיפו (סגרו) הדלתות! שלא יבואו עבדיו של רבן גמליאל ויצערו את החכמים. אמר רבי יהושע: מוטב שאעמוד אני ואלך אליהם. בא רבי יהושע ונקש על הדלת, ואמר להם: מזה בן מזה - יזה; ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: "מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה"?! אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע, נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך! למחר אני ואתה נשכים לפתחו (של רבן גמליאל).
החכמים השתמשו במשלים העוסקים בכוהנים, לבישת מדים (בגדי כהונה) והזאת מים, משום שרבי אלעזר בן עזריה, שהמשלים מוסבים עליו, היה כוהן. במשלים אלה באו החכמים לומר, שכשם שאין הכהונה מסורה אלא לזרעו של אהרן הכוהן (רבי אלעזר בן עזריה), כך אין הנשיאות מסורה אלא לזרעו של דוד המלך (רבן גמליאל), ומי שהוא כוהן אינו ראוי להיות נשיא. במשל של לבישת מדים באו החכמים לומר, שכשם שמדים עשויים כמידתו של מי שלובשם, כך הנשיאות עשויה כמידתו של רבן גמליאל.
המשנה פרה יב,י קובעת שהכל כשרים להזות את מי החטאת. ואולם, נראה שתפקיד זה הוחזק בידי הכוהנים, והוא היה עובר מאב לבן ("מזה בן מזה"). המשנה בכורות ד,ו היא המקור ללשון "מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה".
הביטוי "נשכים לפתחו" משקף את המנהג הרומאי לבקר ביקור של כבוד ולדרוש בשלומו של המלך. נוהג רומאי זה היה מקובל בחצרו של הנשיא בתקופת האמוראים (ירושלמי שבת יב,ג והוריות ג,ט) ("ציון" סד, עמוד 18).
החזרת רבן גמליאל לתפקידו מתוארת בבבלי באופן מסובך יותר מאשר בירושלמי. בשלב הראשון שלח רבי יהושע מסר באמצעות שליח. החכמים לא קיבלו את המסר הראשון וראו בו מזימה של רבן גמליאל. רבי עקיבא קרא לחכמים לטרוק את הדלתות ולהתבצר בבית המדרש מפני רבן גמליאל, 'שלא יבואו עבדיו של רבן גמליאל ויצערו את החכמים'. החשש מפני רדיפת החכמים בידי עבדי הנשיא משקף ככל הנראה את מערכת היחסים בין ראש הגולה לחכמים. מאחר שדבריו לא נתקבלו נאלץ רבי יהושע לשלוח מסר נוסף ("ציון" סד, עמודים 31-32).
בסיפור על רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסח א פרק ה, בבלי סוכה כח,א ובבא בתרא קלד,א) נזכר הביטוי "משלות כובסים", והם משלים שיש בהם חוכמה שהיו הכובסים אומרים, שהכובסים היו ידועים בחריפות לשונם. אף כאן הכובס אמר בדרך משל: "מי שהוא מזה בן מזה - יזה...".
אף על פי כן – אף על פי שהחזירו את רבן גמליאל למשרת הנשיאות, לא הורידו אותו מגדולתו – לא הפסיד רבי אלעזר בן עזריה את מעמדו הרם, אלא מינו אותו אב בית דין – הגדול שבסנהדרין, השני במעלה אחרי הנשיא.
רבן גמליאל חזר לתפקידו, ורבי אלעזר בן עזריה שוויתר על הנשיאות מונה למשרת אב בית דין.
בבבלי שם אמרו, שלא העבירו את רבי אלעזר בן עזריה, משום שמעלים בקודש ואין מורידים, והיה רבן גמליאל דורש שתי שבתות ורבי אלעזר בן עזריה שבת אחת. ועוד אמרו, שאותו תלמיד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה - רבי שמעון בן יוחאי היה.
הבדל בולט בין הבבלי לירושלמי הוא טיבו של ההסדר שנקבע לבסוף בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה. בירושלמי מונה רבי אלעזר בן עזריה לאב בית דין, המשרה השנייה בחשיבותה לאחר הנשיא, ואילו לפי הבבלי הוסדרה חלוקה חודשית של הדרשה בשבתות, שהיא תפקידו העיקרי של ראש הישיבה. טיב ההסדר בין שני האישים מבטא היטב את הרקע השונה של שני המקורות. עלינו לראות את ההסדר הנזכר בסיפור בבבלי כביטוי לנוהגים בבליים הקשורים בישיבה ובדרשה ("ציון" סד, עמודים 32-33).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
נראה שחלקה הראשון של המקבילה, המדבר בתפילת נעילה, הועתק מתעניות לברכות, שכן במשנה כאן נזכרה תפילת נעילה, ואילו חלקה השני של המקבילה, המדבר בתפילת הערב, הועתק מברכות לתעניות, שכן במשנה שם נזכרה תפילת הערב. תחילה העתיקו מכאן לשם את חלקה הראשון של המקבילה, משום שלפני התחלת המקבילה שם סיפרו בענין תפילת מנחה על מה שאמר רב למי שהיה מקפל טליתו, שהוא מעין מה שסיפרו בענין תפילת נעילה על מה שאמר רב למי שהיה מקפל טליתו. אחר כך העתיקו משם לכאן את חלקה השני של המקבילה, אף על פי שאין לה כל שייכות לכאן.
סיפור הדחת רבן גמליאל
הסיפור על הדחת רבן גמליאל ומינוי רבי אלעזר בן עזריה במקומו נארג ממקורות תנאיים.
הקטע הראשון (מ"מעשה בתלמיד אחד" עד "על מי לא עברה רעתך תמיד") מתאר את ההתנגשות בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שהיתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. קטע זה, שהוא מקור תנאי, היה במקורו סיפור עצמאי, והוא משמש פרק ראשון בסיפור ההדחה. הפסקת הישיבה, שהיתה בסיפור המקורי מעשה של מחאה נגד התנהגותו של רבן גמליאל, מתפרשת כהדחה של רבן גמליאל מתפקידו.
בקטע השני (מ"הלכו ומינו" עד "שהיה דור עשירי לעזרא") המספר מתאר את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המספר עושה שימוש בלשון המשנה על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לחכם, כדי לספר על מינויו לנשיא. רבי אלעזר בן עזריה נתמנה לנשיא לא בזכות גילו ולא בזכות חוכמתו, אלא אך ורק בשל ייחוסו. אין המספר מסתפק בייחוסו ככוהן ומייחס אותו גם לעזרא. ייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא מבוסס ככל הנראה על שמו.
בקטע הרביעי (מ"כיי דתנינן תמן" עד "שהיו עשויין שורות שורות ככרם") מצוטטים שני קטעים מן המשנה, שתפקידם להעיד על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המקור הראשון הם דבריו של בן עזאי. פירושו של הביטוי "להושיב בישיבה" הוא לסמוך, למנות אדם לדרגת חכם, ואין הוא מורה על מינוי לנשיא. כמו כן, אין ללמוד מעצם אזכורו של המאורע שמדובר במאורע יוצא דופן, כגון הדחת הנשיא. בן עזאי הזכיר את היום שבו הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, כדי לציין את הכינוס שבו נקבעו ההלכות המסוימות שהוא שונה, ולא כדי לשמר את זכרו של מאורע יוצא דופן. דברי בן עזאי בהקשרם המקורי לא באו לציין את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא או לראש ישיבה, אלא את מינויו לחכם בלבד.
המקור השני הוא משנה המוסרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע לפני החכמים, בעודם יושבים בכרם (כמשמעו, כרם של ממש) ביבנה, מדרש המוכיח שאין האב חייב במזונות בתו. השימוש במשנה זו כהוכחה למינויו של רבי אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה הוא תוצאה של פרשנות דרשנית של הירושלמי למונחים המופיעים במשנה. אם המשנה מספרת שרבי אלעזר בן עזריה הציע הלכה בפני החכמים, הרי הירושלמי מתאר מוסד לימודי שבו נושא רבי אלעזר בן עזריה דרשה בפני התלמידים.
אף אחד מן המקורות התנאיים בקטע הראשון ובקטע הרביעי אינו מזכיר את הדחת רבן גמליאל או את מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. מעשה הדחתו של רבן גמליאל נוצר בידי מספר אמוראי, שצירף את המסורת על העימות בבית הוועד למסורת על הושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. המסורות שצורפו נתפרשו מחדש. המאורע שהתרחש בבית הוועד התפרש כמעשה של הדחה, והושבתו של רבי אלעזר בן עזריה בישיבה התפרשה כמינוי לנשיא במקומו של רבן גמליאל ("ציון" סד, עמודים 12-15).
• • •