משנה
על כל צרה שלא תבוא על הציבור – כלומר, שתבוא על הציבור, ונקטה המשנה 'שלא תבוא' לשון נקייה, - מתריעין עליה – מתענים ותוקעים בשופר, חוץ מרוב גשמים – כשיורדים גשמים יותר מהצורך, אין מתריעים עליהם, אף על פי שבני אדם סובלים מהם ומואסים בהם, לפי שהגשמים בדרך כלל מועילים והם ברכה וטובה לאדם, ואין מתפללים על רוב טובה שתיפסק.
• • •
משנה
המשנה מביאה מעשה לראיה שאין מתפללים על רוב גשמים.
מעשה שאמרו לחוני המעגל (חכם בימי הזוגות שלפני התנאים): התפלל שירדו גשמים. אמר להן (חוני המעגל): צאו והכניסו תנורי פסחים – שהיו עומדים בחצרות, לצלות בהם את קורבנות הפסח, וכיון שהיו של חרס, אמר שיכניסום לבתים, בשביל שלא ימקו – שלא יימסו בגשמים, שבטוח היה שירדו גשמים סמוך לתפילתו. והתפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה – עשה עיגול בקרקע סביבותיו (ועל שם עיגול זה נקרא 'המעגל') ועמד בתוכו, ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי (פנו אלי), שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מיכן, עד שתרחם על בניך. (המשך המעשה יבוא במשנה הבאה)
• • •
משנה
(המשך המעשה מהמשנה הקודמת) התחילו הגשמים מנטפין – לרדת טיפות טיפות. אמר (חוני המעגל לפני הקב"ה): לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות (מיני בורות) – גשמים מרובים, שיהא בהם כדי למלא את הבורות. ירדו הגשמים בזעף – בסער. אמר (חוני המעגל לפני הקב"ה): לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו הגשמים כתיקנן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים – שבהר הבית היה להם מחסה ומסתור מהגשמים. אמרו לו: כשם שנתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להם – שיפסיקו הגשמים. אמר להן: צאו וראו אם נמחית (נמסה) אבן הטועים (אבן שעליה היו מכריזים על אבדות בירושלים) – שאם נמסה האבן הגדולה הזאת במים, אתפלל שילכו להם הגשמים. (המשך המעשה יבוא במשנה הבאה)
• • •
תלמוד
במשנה למדנו, שאין מתריעים על רוב גשמים. מניין? -
במלאכי ג,י נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (שבמקדש, ושם יתחלק לכוהנים וללויים) ויהי טרף (מזון) בביתי, ובחנוני (נסו אותי) נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא (אני נשבע ש) אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה (גשמי ברכה) עד בלי די (בלי מידה ושיעור)".
מה היא 'ברכה עד בלי די'? -
ואומרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דבר שאיפשר (=שאי אפשר) לך לומר עליו: 'דיי' - היא ברכה – 'ברכה עד בלי די' היא הגשם, כי הגשם הוא דבר שאין אתה יכול (אין לך רשות) לומר ולהתפלל עליו: 'די', שאין מתפללים על רוב טובה שתיפסק. מכאן שאין מתריעים על רוב גשמים. וזהו פירוש המילים 'ברכה עד בלי די' - ברכה שאין ('בלי') לומר עליה: 'די'.
ואומרים עוד: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב אבא בר עילאי (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): עד שיבללו (צריך לומר כמו במקבילות: שיבלו / שייבלו) שפתותיכם מלומר: 'דיינו ברכה, דיינו ברכה' – שיוריד להם ה' גשמי ברכה מרובים בשיעור כזה עד שייבלו (יישחתו ויתקלקלו) השפתיים מרוב שיאמרו ויתפללו על הברכה: די לנו בברכה הזאת. וזהו פירוש המילים 'ברכה עד בלי די' - ברכה עד שייבלו ('בלי') השפתיים מלומר עליה: 'די'. ולשון גוזמה הוא, שאי אפשר לשפתיים לבלות.
מדברי רבי יוחנן למדנו, מניין שאין מתריעים על רוב גשמים. ומדברי רבי יוחנן ורב למדנו, מה היא 'ברכה עד בלי די' (שני פירושים). ולא היו צריכים להביא כאן אלא את דברי רבי יוחנן, והביאו כאן את דברי רב אגב דברי רבי יוחנן.
בירושלמי ברכות ט,ה אמרו: "הביאו את כל המעשר" וגו' - מהו "עד בלי דיי"? - רבי יוסי בר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: דבר שאי איפשר (=אפשר) לו לומר: 'דיי' - הוא ברכה. רבי ברכיה ורבי חלבו ורב אבא בר עילאי בשם רב: עד שייבלו שפתותיכם מלומר: 'דיינו ברכות, דיינו ברכות'.
ובבבלי תענית כב,ב אמרו: על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעים עליה, חוץ מרוב גשמים. מאי טעמא? - אמר רבי יוחנן: לפי שאין מתפללים על רוב הטובה. ואמר רבי יוחנן: מניין שאין מתפללים על רוב הטובה? - שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו' "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג). מאי "עד בלי די"? - אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר: 'די'.
ובויקרא רבה לה,יב נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו' "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,י) - רבי יונה ורבי שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: דבר שאי איפשר (שאי אפשר) לומר עליו: 'דיי' - הוא ברכה. רבי ברכיה ורבי חלבו רבי אבא בר עילאי בשם רב: עד שיבלו שפתותיכם לומר: 'דיינו ברכות, דיינו ברכות'.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: מעשה שאמרו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להן: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימקו.
ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת: ערב פסחים היה – המעשה הזה היה בערב פסח, בארבעה עשר בניסן, ואמר להם חוני המעגל להכניס את תנורי הפסחים, משום שאם לא יכניסו את תנורי הפסחים שהיו עומדים בחצרות, יימסו בגשמים ולא יוכלו לצלות בהם באותו יום את קורבנות הפסח.
ודוחים: ותני כן – והרי שנוי (במשנה במגילת תענית) כך: בעשרין ביה צמון כל עמא למיטרא ונחת לון! – בעשרים בו (בחודש אדר) התענו כל העם על הגשם (שלא ירדו להם גשמים) וירד להם (גשם). ובגמרא למגילת תענית על משנה זו סיפרו את המעשה בחוני המעגל, שהתפלל וירדו גשמים באותו יום, כמסופר בפרקנו, ולכן אותו יום עשאוהו יום טוב. מכאן שהיה המעשה הזה בעשרים באדר, ואמר להם חוני המעגל להכניס את תנורי הפסחים, משום שאם לא יכניסו את תנורי הפסחים שהיו עומדים בחצרות, יימסו בגשמים ולא יספיקו לעשות תנורים חדשים ולייבשם קודם הפסח.
'ערב פסחים' (או 'ערבי פסחים') בכל מקום הוא ארבעה עשר בניסן.
בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים...
תנורי פסחים
קורבן הפסח נצלה בתנורי חרס בנויים מעל האדמה. לקראת חג הפסח הכינו בירושלים תנורים מרובים לצורך זה. תנורים אלה לא נצרפו בכבשן כמקובל בכלי חרס, כדי שלא יקבלו טומאה, ולכן היו עלולים להתמוטט בגשם. מפני זה היו צריכים להכין תנורים חדשים מדי שנה. מחסור בתנורים נמנה עם הסיבות לעיבור השנה ולדחיית הפסח בחודש.
בבבלי סנהדרין יא,א אמרו: תנו רבנן: אין מעברים את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים (רש"י: שנתקלקלו בימות הגשמים ועדיין לא נתקנו, ועולי רגלים אינם יכולים לבוא), ומפני הגשרים, ומפני תנורי פסחים (רש"י ורמ"ה: שצולים בהם את פסחיהם, כגון שהיו להם משנה שעברה, ונימוקו מחמת הגשמים, ואין מספיקים לעשות חדשים ולייבשם קודם הפסח)...
במשנה שנינו: ונתפלל, ולא ירדו גשמים. מדוע לא ירדו גשמים? -
ואומרים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא בא בענוה – מכיון שלא נהג חוני המעגל בענוה אלא בגאוה, שהתגאה בכוחו, שאמר: "צאו והכניסו תנורי פסחים", שבטוח היה שייענה בתפילתו וירדו גשמים, לכן, כשהתפלל, לא ירדו גשמים, משום שצריך אדם לנהוג בענוה, ואל יהיה בטוח שייענה בתפילתו.
• • •
אמר רבי יודן גיריא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הדין חוני המעגל – זה חוני המעגל (שמסופר עליו במשנה), בר בריה דחוני המעגל הוה – בן בנו (מיוצאי חלציו) של חוני המעגל היה. ומספרים על חוני המעגל (הראשון): סמיך לחרבן בית מוקדשא – סמוך לחורבן בית המקדש (הראשון), נפק לטורא לגבי פעליי – יצא (חוני המעגל הראשון) להר (לשדה) אצל הפועלים. עד דו תמן נחת מיטרא – בעוד שהוא שם ירד גשם. עאל ליה למערתא – נכנס לו למערה (מפני הגשם). מן יתיב נם ודמך ליה – כשישב נמנם וישן לו, ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין – ועשה (שהה) שקוע בשנתו שבעים שנים, עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות – עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שנייה.
לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה – בסוף שבעים שנים התעורר משנתו. נפק ליה מן מערתא – יצא לו מן המערה, וחמא עלמא מחלף – וראה שהיה העולם מתחלף (משתנה). זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין – זווית (מקום) שהיתה כרמים, עשויה זיתים. זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו – זווית (מקום) שהיתה זיתים, עשויה זרעים. שאל (צריך לומר: עאל. ובמקבילה במדרש תהילים קכו,ב: עלל) ליה למדינתא – נכנס לו (חוני) לעיר, אמר לון – אמר להם: מה קלא בעלמא? – מה הקול (מה נשמע) בעולם? - אמרון ליה – אמרו לו: ולית את ידע מה קלא בעלמא? – ואין אתה יודע מה הקול (מה נשמע) בעולם? - אמר לון – אמר להם: לא. - אמרין ליה – אמרו לו: מאן את? – מי אתה? - אמר לון – אמר להם: חוני המעגל. - אמרון ליה – אמרו לו: שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה – שמענו שהיה (חוני) נכנס לעזרה (בבית המקדש) והיא (העזרה) מאירה (ואם אתה הוא חוני המעגל, היכנס לעזרה ונראה האם היא מאירה). עאל ואנהרת – נכנס (חוני לעזרה) והאירה (והאמינוהו שהוא חוני המעגל). וקרא על גרמיה – וקרא על עצמו (את הפסוק): "בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו,א) – שהתקיים בו הפסוק הזה, שישן שבעים שנה, כל שנות גלות בבל, עד שהשיב ה' מן הגלות את השבויים מבני ציון.
בבבלי תענית כג,א אמרו: אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (רש"י: גלות בבל, שהיתה שבעים שנה, נדמית כחלום). אמר: שבעין שנין כחלמא?!...
וסיפרו שם סיפור אחר על חוני המעגל שישן שבעים שנה, וכשהקיץ משנתו, ראה מה השתנה בעולם באותן שנים שישן, ולא האמינוהו שהוא חוני המעגל.
ועוד סיפרו שם על אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל ועל חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל, שכשהיה העולם נצרך לגשמים, היו החכמים משגרים אצלם, וביקשו רחמים וירדו גשמים.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וארא' סימן כב נאמר: ראה, מה חביבים צדיקים לפני הקב"ה, שכל מה שהם גוזרים הקב"ה עושה. אמרו רבותינו: מעשה בחוני המעגל שהיה מתפלל שירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שהרי אני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. מיד ירדו גשמים.
לפי המסופר בירושלמי כאן, היו שניים בשם חוני המעגל. הראשון היה בסוף הבית הראשון ובתחילת הבית השני, והשני היה בבית שני בימי שמעון בן שטח. אבל מהבבלי משמע, שהיה רק אחד בימי שמעון בן שטח, שכן בבבלי סיפרו עליו מעין מה שסיפרו בירושלמי על הראשון.
על פי עדות רב צמח גאון, חוני המעגל נקרא כך על שם מקומו (ולא על שם העיגול שעשה ועמד בתוכו). ונראים דבריו, שהרי גם סבו נקרא כך.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: התחילו הגשמים מנטפין.
ומוסיפים (על פי ברייתא): אמרו (לו לחוני המעגל): לא באו אלו אלא להתיר נדרו של זה – אין הגשמים יורדים אלא כדי לפוטרו מנדרו (משבועתו, שנשבע: איני זז מכאן עד שתרחם על בניך), שלא יהא נדרו לבטלה.
בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...התחילו גשמים מנטפים. אמרו לו: רבי, ראינוך ולא נמות (רש"י: השתדל שלא נמות ברעב מפני עצירת גשמים). כמדומים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך. אמר להם: ראיתוני, לא תמותו.
במשנה שנינו: אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. ירדו בזעף.
ואומרים: תני שמואל – שנה שמואל (ברייתא): כמפי הנוד – שירדו זרמי מים מן העננים כשיעור זרם המים היוצאים מפי הנאד (שק של עור לנוזלים, חמת), ולא ירדו טיפות טיפות, כדרכם של גשמים היורדים מן העננים לארץ.
בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. ירדו בזעף, כל טיפה וטיפה כמלוא פי חבית. ושיערו חכמים, אין טיפה פחותה מלוג. אמרו לו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא לשחת את העולם. אמר להם: ראיתוני, לא תמותו.
כמפי הנוד
בבראשית רבה יג,י ובמדרש תהילים יח,טז אמרו: ומאיכן הארץ שותה (את מי הגשמים)? - רבי יהושע אומר: ממים העליונים, והעננים מתגברים (עולים) מן הארץ ועד לרקיע, ומקבלים אותם (את המים) כמפי הנוד, וחושרים אותם (מפרידים את המים לטיפות ומזילים אותם) כמין כברה (נפה).
במשנה שנינו: אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.
ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת: הר הבית מקורה היה – הר הבית (השטח הפנוי של הר הבית שבין חומת הר הבית ובין בנייני המקדש) היה מכוסה כולו בתקרה, וכשעלו העם להר הבית, היתה התקרה של הר הבית למחסה ולמסתור מהגשמים.
ודוחים: ותני כן – והרי שנוי (בברייתא) כך: אסטיו (סטיו) לפנים מסטיו היה – הר הבית היה בנוי שורות של עמודים, שהיו מקיפות אותו זו בתוך זו, ולא היה הר הבית מקורה כולו אלא על גבי העמודים (סטיו - אולם של עמודים שהוא מפולש ומקורה בתקרה). מכאן שהיה הר הבית מקורה על גבי העמודים, וכשעלו העם להר הבית, היתה התקרה שעל גבי העמודים למחסה ולמסתור מהגשמים.
בבבלי פסחים יג,ב אמרו: תניא: הר הבית סטיו כפול היה. רבי יהודה אומר: איסטוונית היתה נקראת, סטיו לפנים מסטיו.
סטיו ואצטבה הן מילים זהות בלשון חכמינו.
מי שאמר לעיל: "הדא אמרה: ערב פסחים היה", אמר כאן: "הדא אמרה: הר הבית מקורה היה", ומי שאמר לעיל: "ותני כן: עשרים באדר היה", אמר כאן: "ותני כן: סטיו לפנים מסטיו היה". שכן, אם ערב פסחים היה, היו באותו יום בירושלים גם רבים שעלו לשחוט את הפסח, וכשעלו ישראל מירושלים להר הבית, היה להם מחסה ומסתור מהגשמים רק אם היה הר הבית מקורה כולו, ואילו אם עשרים באדר היה, לא היו באותו יום בירושלים אלא אנשי ירושלים, וכשעלו ישראל מירושלים להר הבית, היה להם מחסה ומסתור מהגשמים אף אם היה הר הבית מקורה על גבי העמודים בלבד.
• • •
במשנה שנינו: אמרו לו: כשם שנתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
ושואלים: מה עיסקה דהדא אבן הטועים? – מה עסקה (ענינה) של זאת אבן הטועים? (מהי אבן הטועים?)
ומשיבים: אלא כל מאן דהוה מובד מילה הוה נסב לה מן תמן – כל מי שהיה מאבד דבר, היה לוקח אותו משם (מהאבן), וכל מאן דהוה משכח מילה הוה מייבל לה לתמן – וכל מי שהיה מוצא דבר, היה מוביל (מביא) אותו לשם (לאבן).
בבבלי בבא מציעא כח,ב אמרו: תנו רבנן: אבן טועים היתה בירושלים (אבן שנקראה בשם זה). כל מי שמאבד אבדה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה. וזו היא ששנינו (ועל אותה אבן שנינו במשנתנו): צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
הפירוש של השם "אבן הטועים" הוא: אבן של האבודים (אבן של החפצים שאבדו) ("טעה" כאן פירושו "אבד").
יש גורסים בבבלי "אבן הטוען". האבן נקראת "אבן הטוען" (לשון טעינה), על שם שהיו מטעינים ומניחים עליה את האבדות שנמצאו, או שהיא נקראת "אבן הטוען" (לשון טענה), על שם שהיו טוענים שם בענין האבדות.
ומוסיפים (על פי ברייתא): כך אמר להן (חוני המעגל): כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם (להיאבד), כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם – כי אין מתפללים על רוב טובה שתיפסק. וזהו שאמר להם חוני המעגל: "צאו וראו אם נמחית אבן הטועים", שאם נמחית האבן הזאת, יתפלל שילכו להם הגשמים, ומכיון שאין האבן הזאת נמחית, לא יתפלל על הגשמים שייפסקו. מכאן אנו למדים, שאין מתריעים על רוב גשמים, ולכן הביאה המשנה את המעשה הזה לראיה לכך. אלא (אבל) צאו והביאו לי פר של הודיות (הודאה, אמירת תודה) – פר לקורבן תודה, להודות ולשבח להקב"ה על רוב הטובה של הגשמים. ויצאו והביאו לו פר של הודיות, וסמך שתי ידיו – שקורבן תודה טעון סמיכה (הנחת הידיים על ראש הקורבן) קודם לשחיטה, ובשעת הסמיכה על קורבן תודה אומר דברי שבח והודאה, ואמר (לפני הקב"ה): רבוני (כינוי לאלוהים), הבאתה (הבאת) רעה על בניך – שלא ירדו גשמים, ולא יכלו לעמוד בה, הבאתה (הבאת) טובה על בניך – שירדו גשמים מרובים, ולא יכלו לעמוד בה, אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה – שייפסקו הגשמים ותהיה הקלה בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה (התייבשה) הארץ, ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים (מין פטריות) – שגדלים מאליהם ונראים אחרי הגשם.
בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...ירדו כתקנם, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללים על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר: ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינם יכולים לעמוד, השפעת (נתת בשפע) להם טובה - אינם יכולים לעמוד. יהי רצון מלפניך שיהא רווח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהים ופטריות.
• • •
מביאים עוד מעשה, שאין מתפללים על רוב גשמים:
שאלו את רבי אליעזר: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם? – כמה גשמים ירדו ויהא אפשר להתפלל עליהם שילכו להם? אמר להן (רבי אליעזר): כדי (במידה, בשיעור) שיהא אדם עומד בקרן העופל (הבליטה של ההר שעליו השתרע העופל, שכונה בירושלים המקראית בשטח המוגבה שבין עיר דויד בדרום ובין דרום הר הבית בצפון, ובלט על פני נחל קדרון העובר לרגליו מצד מזרח) ומשקשק את ידיו (ויש גורסים: רגליו) בנחל קדרון – ישכשך (ינענע) את ידיו / רגליו במים, שיגבהו המים ביותר, והכוונה, שאין מתפללים על הגשמים שילכו להם אלא בשעת שטף של מבול, אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים (כינוי להקב"ה) שאינו מביא מבול לעולם – ולכן לעולם אין מתפללים על הגשמים שילכו להם. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה (שאינו מביא מבול לעולם)? - שנאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" (ישעיהו נד,ט) – הרי שכבר נשבע ה' שאינו מביא מבול עוד לעולם.
בתוספתא תעניות ב,יג שנו: מעשה בחסיד אחד שאמרו לו: התפלל וירדו גשמים. התפלל וירדו גשמים. אמרו לו: כשם שהתפללת וירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: צאו וראו, אם עומד אדם בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון, אני מתפלל שלא ירדו גשמים, אבל בטוחים אנו שאין המקום מביא מבול לעולם, שנאמר: "ולא יהיה עוד מבול" וגו' (בראשית ט,יא), ואומר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי" וגו' (ישעיהו נד,ט).
המעשה בתוספתא דומה למעשה של חוני המעגל. ואפשר שהמעשה בתוספתא הוא המעשה בחוני המעגל בקיצור.
ובבבלי תענית כב,ב אמרו: שאלו את רבי אליעזר: עד מתי גשמים יורדים ולא יהיו מתפללים עליהם שלא ירדו? אמר להם: כדי שיעמוד אדם בקרן העופל וישכשך רגלו במים (רש"י: כלומר, לעולם אין מתפללים).
ושאלו שם, שיש ברייתא שנאמר בה: וישכשך ידו (ולא רגלו). והשיבו שם, שרגלו כידו (רש"י: וכיון שיכול לשכשך ברגלו, אם שוחה יכול לשכשך בידו גם כן). כך יש ליישב את שתי הגרסות בענין זה בירושלמי.
• • •