משנה
משנה זו מדברת בצרות חמורות, שמתריעים עליהן תכף ומיד ואפילו בשבת. בגלל חומרת הסכנה, אין ממתינים עד ליום שני או חמישי, המועד הקבוע שבו מתחילות ומתקיימות תעניות ציבור, אלא מתריעים על הצרה מיד ואפילו בשבת.
ועל אלו – הצרות המפורטות להלן, מתריעין – מתענים ותוקעים בשופרות בשבת: על עיר שהקיפוה גוים – ששמו עליה מצור, או נהר – שעלה על גדותיו, ויש חשש שישטוף את העיר, ועל הספינה המיטרפת בים – המתנדנדת בים מחמת סערה, והיא עומדת להישבר. לדעת תנא קמא, האנשים שאינם בסכנה מתריעים בשבת על צרת אנשי אותה העיר או אנשי אותה הספינה. רבי יוסי אומר: האנשים שאינם בסכנה מתריעים בשבת על צרת אנשי אותה העיר או אנשי אותה הספינה לעזרה – תוקעים בשופרות רק לעזרה, שתוקעים כדי שיבואו אנשים לעזור לאנשי אותה העיר או לאנשי אותה הספינה ולהצילם מן הצרה, אבל לא מתריעים בשבת לצעקה – אין תוקעים בשופרות לצעקה, שאין תוקעים כשהם זועקים ומתפללים לה'.
שמעון התִּימְנִי (תנא בדור השלישי, מתמנה, יישוב בשפלת יהודה) אומר: מתריעים בשבת אף על הדֶּבֶר. ולא הודו לו חכמים – לא הסכימו לדעתו של שמעון התימני.
יש גורסים במשנה 'עיר שהקיפוה גייס' במקום 'גוים'.
בתוספתא תעניות ב,יב שנו: עיר שהקיפוה גויים או נהר, וכן ספינה המיטרפת בים, אין רשאים לסגף (לענות) עצמם בתענית, שלא לשבר את כוחם.
המשנה אינה מדברת באנשים שהם בתוך הסכנה וטרודים להציל את עצמם, אלא באנשים שהם מחוץ לסכנה ומתפללים על אחיהם ומתענים עליהם אפילו בשבת, והתוספתא מדברת באנשים שהם בתוך הסכנה ואסורים להתענות (על פי "תוספתא כפשוטה").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שעל הצרות האלו מתריעים בשבת.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: "ענני יי' ענני" – כשאמרו מתריעים בשבת לא אמרו שתוקעים בשופרות, שלדעתו, אין תוקעים בשופר בשבת, אלא שזועקים בקול רם ואומרים "עננו ה' עננו".
כוונתו של רב לתחינות שאומרים בתעניות לאחר התפילה, ובהן הפיוט: "עננו ה' עננו, עננו אלוהינו עננו, עננו אבינו עננו" וגו'. פיוט זה בנוי על תפילת אליהו הנביא בהר הכרמל: "ענני ה' ענני" (מלכים א יח,לז). משום כך נקט רב 'ענני' בלשון יחיד, ולא נקט 'עננו' בלשון רבים. אך אין כוונתו של רב להזכרה מעין המאורע של תעניות בתפילה, הפותחת במילים: 'עננו ה' עננו' (לעיל ב,ב). והטעם הוא, שהתחינות נאמרות כשהם זועקים בקול רם, וזו משמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו, ואילו ההזכרה אינה נאמרת כשהם זועקים בקול רם.
ומקשים: מתניתא פליגא על רב – המשנה חלוקה על רב, שכן נאמר במשנה: רבי יוסי אומר: לעזרה אבל לא לצעקה – מתריעים לעזרה אבל לא מתריעים לצעקה. ומכאן מוכיחים: והא תנייא קדמייא סבר מימר – והרי התנא הראשון (תנא קמא, הדעה שהובאה בראש המשנה ללא שם אומרה) סבור לומר: אפילו לצעקה! – שמדברי רבי יוסי שאמר: אבל לא לצעקה, נשמע לדברי תנא קמא: אפילו לצעקה, שמתריעים אפילו לצעקה, שתוקעים בשופרות כשהם זועקים ומתפללים לה'. הרי שמשמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו היא שתוקעים בשופרות, ואין משמעותה שזועקים, שלא כדברי רב, שאמר, שלדברי תנא קמא, משמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו היא שזועקים, ואין משמעותה שתוקעים בשופרות! אין משיבים על קושיה זו.
אבל בבבלי תענית יד,א אמרו, שלדברי הכל, אין תוקעים בשופרות בשבת, ולדעת תנא קמא, זועקים בקול רם כשהם מתפללים לה' (-מתריעים אפילו לצעקה), וזו משמעות המילה 'מתריעים' כאן במשנתנו, כדברי רב, ולדעת רבי יוסי, זועקים בקול רם כדי שיבואו אנשים לעזור לאנשי אותה העיר או לאנשי אותה הספינה ולהצילם מן הצרה (-מתריעים לעזרה), אבל אין זועקים בקול רם כשהם מתפללים לה' (-אבל לא מתריעים לצעקה).
לענין "עננו" שאמר רב ראה רש"י ובעלי התוספות בבבלי שם.
• • •
במשנה מדובר על עיר שהקיפוה גויים (גייס). ומספרים על עיר שבאו עליה גייסות:
לוי בן סיסי (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) באו הגייסות (גדודי חיילים או גזלנים) לעירו. נטל ספר תורה ועלה לראש הגג. אמר: רבון העולמים, אין בטלית חדא מילה מן הדין ספר אוריתא – אם ביטלתי (לא קיימתי) דבר אחד מזה ספר התורה, - ייעלון לון – יבואו להם (ייכנסו הגייסות לעיר, שלא תעמוד לעיר זכותי), ואין לא – ואם לא (שלא ביטלתי דבר אחד מזה ספר התורה), - ייזלון לון – ילכו להם (שלא ייכנסו הגייסות לעיר, שתעמוד לעיר זכותי). מיד איתבעון ולא אשתכחון – מיד התבקשו (הגייסות, חיפשו אותם) ולא נמצאו (שהלכו להם הגייסות כלא היו בזכותו של לוי). תלמידיה עבד כן – תלמידו (של לוי) עשה כך (כמו לוי, כשבאו הגייסות לעיר בימיו). יבשת ידיה ואזלון לון – יבשה ידו (של תלמידו, שנטל בה ספר תורה, משום שהחזיק עצמו שלא ביטל דבר אחד מהתורה, והוא לא היה צדיק כמו לוי), והלכו להם (שלא נכנסו הגייסות לעיר, שאף על פי שלא היה ראוי לעשות כך, עמדה לעיר זכותו והועילו דבריו). תלמיד תלמידיה עבד כן – תלמיד תלמידו (של לוי) עשה כך (כמו לוי, כשבאו הגייסות לעיר בימיו). לא יבשת ידיה ולא אזלון לון – לא יבשה ידו (של תלמיד תלמידו, אף על פי שהחזיק עצמו שלא ביטל דבר אחד מהתורה, והוא לא היה צדיק כמו לוי), ולא הלכו להם (שנכנסו הגייסות לעיר, שלא עמדה לעיר זכותו ולא הועילו דבריו, שלא היה צדיק אף כמו תלמידו של לוי). לומר – מה שסופר על תלמיד תלמידו של לוי, שלא יבשה ידו, בא ללמדנו, שאין שוטה (שאינו שפוי בדעתו) נפגע – אין השוטה מרגיש בכאב כשבאים עליו פגעים, כי דעתו טרופה והרגשתו פגומה, ולא בשר המת מרגיש באוזמל – אין המת מרגיש בכאב כשחותכים את בשרו בסכין. כלומר, תלמיד תלמידו של לוי לא נענש על דבריו, משום שאילו היה נענש, לא היה מרגיש בכך, ולא היה העונש מועיל לו.
בפסיקתא דרב כהנא כד,יח נאמר: לוי בן סיסי באו הגייסות לעירו, נטל ספר תורה ועלה לראש הגג. אמר: ריבון העולמים, אי בטלית חדה מילא מן הדין ספרא - יעלון להון ליסטייא, ואי לא - יזלון להון. מיד איתבעון ולא אישתכחון. תלמידיה עבד כן, יבשת ימיניה ואזלון להון ליסטייא. תלמיד תלמידיה עבד כן, ולא יבשת ימיניה ולא אזלון להון ליסטייא. סברין למימר: אין שוטה נפגע, ולא בשר המת מרגיש באיזמל.
לוי בן סיסי
בירושלמי ברכות ב,ז אמרו: היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקב"ה ככל האדם (שהיה שקול כנגד כל בני האדם), הדא הוא דכתיב: "כי זה כל האדם" (קהלת יב) - כי זה ככל האדם.
ובבבלי ברכות ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים (לבריות), שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב). מאי "כי זה כל האדם"? - אמר רבי אלעזר: אמר הקב"ה: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו.
לפי הירושלמי ברכות, נאמר הכתוב בקהלת על לוי בר סיסי. ולפי המסופר בירושלמי כאן על לוי בר סיסי, אפשר לומר שכוונת המאמר בבבלי ברכות שנדרש מהכתוב בקהלת: 'כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים' לשמים, שהרי שמע הקב"ה את דבריו של לוי והלכו להם הגייסות.
בבבלי תענית כה,א סיפרו על לוי: לוי גזר תענית (על עצירת גשמים), ביקש רחמים ולא בא מטר. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואי אתה משגיח על בניך. בא מטר, ונעשה צולע. אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ונעשה צולע, ומיהו? - לוי (שאמר להקב"ה: עלית וישבת במרום ואי אתה משגיח).
במעשה המסופר בירושלמי כאן לא נפגע לוי, ואילו במעשה המסופר בבבלי נפגע לוי.
בירושלמי כאן מסופר שלוי עלה לראש הגג. אפשר להסביר זאת על פי מה שאמר לוי להקב"ה: 'עלית וישבת במרום', שהתרחק הקב"ה מישראל כדי שלא ישמע את קול צעקתם, ולכן עלה לוי לראש הגג, שהתקרב להקב"ה כדי שישמע את קולו, אף על פי שהתרחק הקב"ה.
אין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באוזמל
בבבלי שבת יג,ב אמרו: תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? - אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו (בני חבורתו), שהיו מחבבים את הצרות (היו חשובות בעיניהם להזכירן ושקדו לכותבן לזיכרון). אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב - אין אנו מספיקים (מפני שמרובות הן). דבר אחר (טעם אחר): אין שוטה נפגע (כלומר, דעתנו טרופה מכובד הצרות ואין אנו מרגישים בהן). דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל (כלומר, אנו רגילים בצרות וחשובים כמתים ואין אנו מרגישים בצרות).
בירושלמי "אוזמל", ובבבלי "איזמל".
• • •