משנה
על אלו – הצרות המפורטות להלן, מתריעין – מתענים ותוקעים בשופרות, בכל מקום – לא במקומן של הצרות בלבד אלא אף בכל סביבותיו ואף במקומות מרוחקים, שגוזרים תענית על הציבור בכל האזור או בכל הארץ ולא באותה העיר בלבד: על השדפון – התייבשות התבואה מחמת רוח קדים או שרב, ועל הירקון – מחלת התבואה, שהיא מוריקה-מצהיבה ונכמשת, ועל הארבה ועל החסיל (מיני ארבה) – המשחיתים את התבואה והפירות, ועל חיה רעה – שנראית ביום במקום יישוב וטורפת בני אדם, ועל החרב – גייסות העוברים ממקום למקום. מתריעין עליהן – מתענים ותוקעים בשופרות על כל אחת מאלו, מפני שהיא מכה מהלכת – מפני שכל אחת מאלו היא צרה ההולכת ומתפשטת ממקום למקום, ויש בה סכנה לארץ כולה.
בתוספתא תעניות ב,ח שנו: ועל כולם (על הגשמים שפסקו מגשם לגשם ארבעים יום, על האילנות ועל הבורות) אין מתריעים עליהם אלא באותה הפרכיא (מדינה, מחוז) בלבד.
ושם ב,יא שנו: ועל כולם (כגון על הארבה ועל החרב שהן מכות מהלכות) אין מתריעים עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד. היו בסוריא - אין מתריעים עליהם בארץ ישראל, בארץ ישראל - אין מתריעים עליהם בסוריא.
התוספתא ב,יא מבארת את המשנה שאמרה: על אלו מתריעים בכל מקום. ובכל מקום לאו דווקא, שהרי פשיטא שאפילו מכות מהלכות אין מתריעים עליהן בכל העולם כולו, אלא באותה מדינה בלבד, בניגוד לעיר שלא ירדו עליה גשמים או עיר שיש בה דבר או מפולת, שאין מתריעים אלא באותה העיר בלבד, וסביבותיה אינן אלא מתענות ("תוספתא כפשוטה").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שמתריעים על צרות שבאו על התבואה. מביאים שני מאמרים, שמתריעים על צרות נוספות שבאו על התבואה:
אמר רבי חמא בר עוקבה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): מתריעין על פרגיא (החלפה, שינוי, קלקול) של פשתן – שהתחלף והשתנה יבול הפשתן מטוב לרע והתקלקל. מה טעמא? – מניין לומדים זאת? - שנאמר: "שמה ושערורה נהיתה בארץ" (ירמיהו ה,ל) – דברים תמוהים ומשונים אירעו בארץ (התרגום מתרגם: "שמה ושערורה" - תימה ושנו), ויש להתריע עליהם, כמו שנאמר שם בהמשך: "תקעו שופר" (שם ו,א), ואף החלפה ושינוי של פשתן מטוב לרע דבר משונה הוא, ומתריעים עליו.
השורש 'פרג' קרוב לשורש 'פרק' בארמית, והוא משמש בתרגום למקרא בכמה מקומות עבור המילים: תמורה, מחיר, שיכול.
בויקרא רבה יח,ג נאמר: "ביום נטעך תשגשגי" (ישעיהו יז,יא) - ביום שנטעתי אתכם לי לאומה (ביום מתן תורה) נעשיתם סיגים (מפרש 'תשגשגי' מלשון סיגים, פסולת של מתכת), כמא דאת אמר: "סיגים כסף היו" (יחזקאל כב,יח). "ובבוקר זרעך תפריחי" (ישעיהו יז,יא) - רבי חמא בר חנינא ורבי שמואל בר נחמן. רבי חמא בר חנינא אמר: (למה הדבר דומה?) לאחד שהיתה לו ערוגה מלאה של ירק והיה סבור שהיא עושה, השכים בבוקר ומצאה שהפריגה (שנתחלפה מטוב לרע, ודרש 'תפריחי' כמו 'תפריגי'). רבי שמואל בר נחמן אמר: (למה הדבר דומה?) לאחד שהיתה לו ערוגה מלאה של פשתן והיה סבור שהיא עושה, השכים בבוקר ומצאה שנעשית גבעולים (שנתקשתה ולא תצלח עוד לתעשיית שש).
והשווה במדבר רבה ז,ד.
ובבמדבר רבה טז,כ נאמר: ...ועל אותו הדור (דור המדבר) אמר ישעיהו: "ביום נטעך תשגשגי" (ישעיהו יז,יא) - ביום שאמר ליטע אתכם בארץ, נעשיתם סיגים. "ובבוקר זרעך תפריחי" (שם) - עד שלא בא השרב, פרחתם.
המאמר הזה "מתריעים על פרגיא של פשתן" יש לו קשר למדרש הראשון שנזכרים בו הפרגה ופשתן שהתקלקל. המאמר הבא "מתריעים על השרב" יש לו קשר למדרש השני שנזכר בו השרב. שני המדרשים דרשו את הפסוק: "ובבוקר זרעך תפריחי". בשל הפסוק הזה המשותף לשני המאמרים, הם מובאים כאן בסמיכות.
זאת ועוד. בויקרא רבה (מרגליות) כח,ב (וכן בקהלת רבה פרשה א פסוק ג ובפסיקתא דרב כהנא פרשה ח ובפסיקתא רבתי פרשה יח) נאמר: אמר רבי אלעזר: כתיב: "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלוהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעיתו" (ירמיהו ה,כד), הא יהיב לכון כולא, ולית אתון צריכין ליה מן כדון?! (וכי אין אתם צריכים לו מעתה?!) הדא הוא דכתיב: "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" (שם), ישמור לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות ומן הטללים הרעים (שלא יעלה על לבבך, שאחר שנתן לך את הכל, גשם יורה ומלקוש, שוב אין אתה זקוק לו מעתה, לכן הכתוב ממשיך: "שבועות...", שעדיין זקוקים לו שישמור את התבואה משרב ומרוחות קשות ומטללים רעים). ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת (ואימתי התבואה זקוקה לשמירה זו? בשבעת שבועות העומר, שהם ימי הקציר).
המאמר הזה "מתריעים על פרגיא של פשתן" נלמד מהפסוק בירמיהו ה,ל. המאמר הבא "מתריעים על השרב" יש לו קשר לפסוק בירמיהו ה,כד שנזכר בו שה' ישמור מהשרב. בשל סמיכות הפסוקים האלה, שני המאמרים מובאים כאן בסמיכות.
• • •
אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מתריעין על השרב – חום קשה ויובש, שמביא להתייבשות התבואה. בתקופת הקציר שבין פסח לעצרת, השרב עלול לגרום שכל היבול יושחת וייפסד. פירוש אחר: מתריעים על השרב – שאם מתו בני אדם מחמת השרב, מתריעים עליו. בעלי מאמר זה הולכים לשיטתם (ירושלמי שבת יד,ג): רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים. מה טעמא? – מניין לומדים זאת? - שנאמר: "קודר הילכתי בלא חמה, קמתי בקהל אשוע" (איוב ל,כח) – ונאמר שם בהמשך: "עורי שחר מעלי, ועצמי חרה מני חורב" (שם ל). 'חורב' הוא שרב, וכן הוא בתרגום למקרא בכמה מקומות. מכאן, שאם מתייבשים מפני החום (-'מני חורב'), יש לזעוק ולהתפלל בציבור (-'קמתי בקהל אשווע').
כל אחד משני המאמרים המובאים כאן נלמד משני פסוקים סמוכים, כשהפסוק הראשון בלבד מביניהם נזכר כאן בפירוש, והפסוק השני אינו נזכר כאן, כמקובל בירושלמי, שכשלומדים דבר מהכתוב, מביאים את תחילתו של הכתוב ואין מביאים את סופו.
• • •
כיון שהובא מאמר הנסמך על פסוק שנזכרה בו לשון שועה, מובא מאמר נוסף הנסמך על פסוק שנזכרה בו לשון שועה. ועוד, יש ללמוד מהפסוק: "קודר הילכתי בלא חמה, קמתי בקהל אשוע", שיש לזעוק ולהתפלל לפני שתבוא הצרה (-'בלא חמה'), כדברי המאמר הנוסף, הנלמד מפסוק דומה (-'לא בצר').
אמר (בדרך משל) רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): אוקיר לאסייך עד דלא תצטריך ליה – כבד את רופאך עד שלא תצטרך (לפני שתצטרך) לו, כדי שיסייע לך כשתבוא לידי חולי. והנמשל הוא, שיתפלל האדם אל הקב"ה לפני שתבוא עליו צרה, כדי שיסייע לו בעת צרה. מה טעמא? – מניין לומדים זאת? - שנאמר: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח" (איוב לו,יט) – כך אמר לאיוב אחד מרעיו: האם ערכת את תפילתך אל הקב"ה כשלא היית בצרה? (- 'היערוך שועך לא בצר?'), כי אם היית עושה כן, היו הכל מאמצים את כוחך ומסייעים לך (-'וכל מאמצי כוח').
מקורו של המשל הזה, שאמרו רבי אלעזר, בספר בן סירא (מחכמי ישראל בימי הזוגות) לח,א: הדר פני רופא וכבדהו, כי יקום לך בעת צרה.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (אמוראים ארץ ישראלים בדור השני) – אף הם דרשו את הכתוב הזה, שדרשו רבי אלעזר, בענין תפילה. רבי יוחנן אמר: אם סדרתה (סדרת) תפילה – אם התפללת אל הקב"ה (-'היערוך שועך'), לא יהיו לך צרי עין (מקנאים) מלמעלה – לא יהיו לך מקטרגים בשמים (-'לא בצר'), שלא יוכלו ללמד עליך חובה, אלא יהיו הכל מאמצין כחך – כל המלאכים יסייעו לך וילמדו עליך זכות, שנאמר: "וכל מאמצי כח". ורבי שמעון בן לקיש אמר: אם סדרתה (סדרת) תפילה – אם וכאשר תתפלל אל הקב"ה (-'היערוך שועך'), לא תהא מיצר פיך – אל תמעט לשאול ולבקש בפיך מהקב"ה מקצת צרכיך (-'לא בצר'), אלא "הרחב פיך – הרבה לשאול ולבקש בפיך ממנו כל צרכיך, ואמלאהו" (תהילים פא,יא) – והוא ימלא כל משאלותיך, שיעשה כל מה שתשאל ותבקש ממנו בתפילתך (המילים "לא יהיו לך צרי עין ... אם סדרת תפילה" נשמטו במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלמו בידי המגיה כמו במסירה מהגניזה).
הביטוי 'לסדר תפילה' משמעו בדרך כלל: להתפלל.
בבבלי סנהדרין מד,ב אמרו: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כוח" (איוב לו,יט) - אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה (רש"י ורמ"ה: חבריו של איוב אמרו לו: כלום הקדמת תפילתך עד שלא באה הצרה? (-'היערוך שועך לא בצר?') - אילו עשית כן, היו הכל מאמצים את כוחך (-'וכל מאמצי כוח')), שאלמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.
ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה (רש"י: אין צרים יכולים להשטינו מלמעלה. רמ"ה: ריש לקיש דריש להאי קרא הכי: כלום ערכת תפילתך ואימצת עצמך בתפילה? (-'היערוך שועך? וכל מאמצי כוח?') - אילו עשית כן, לא היו לך צרים מלמעלה ולא היה השטן משטין עליך (-'לא בצר')).
רבי יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו (רש"י: שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים) ולא יהיו לו צרים מלמעלה (רש"י: ושלא יהיו לו משטינים מלמעלה. רמ"ה: רבי יוחנן דריש הכי: כלום ערכת תפילתך (-'היערוך שועך') שלא יהיו לך צרים מלמעלה (-'לא בצר') ושיהיו הכל מאמצים את כוחך (-'וכל מאמצי כוח')?).
דרשתו של רבי אלעזר בבבלי זהה לדרשתו בירושלמי. ודרשתו של ריש לקיש בבבלי דומה לדרשתו של רבי יוחנן בירושלמי.
ובשמות רבה כא,ז נאמר: "היערוך שועך לא בצר" (איוב לו) - מהו כן? אמר רבי אלעזר בן פדת: המשל אומר: כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו. ורבי שמעון בן לקיש אומר: ערוך שוע כלפי בוראך, כדי שלא יהיו לך צרים מלמעלן.
ובמדרש תנחומא פרשת 'מקץ' סימן י ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מקץ' סימן יד נאמר: לא תהא בוסר (מבזה) את התפילה בשעת הרווחה שלא להתפלל, וכיון שתגיע הצרה תהא עומד ומתפלל, אלא עד שלא תבוא (קודם שתבוא) הצרה תהא מקדים ומתפלל, שנאמר: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כוח" (איוב לו,יט). וכן אמר המשל (בספר בן סירא): אוקיר לאסיאך עד דלא תצטרך ליה.
• • •
במשנה שנינו, שמתריעים על הארבה ועל החסיל.
ואומרים: לא סוף דבר ארבה – לא זו בלבד שמתריעים על ארבה - הגובאי או החסיל (מיני ארבה), שהם מכלים את הכל, אלא אפילו כנף – אלא שמתריעים אפילו על כנף - החגב או הילק (מיני ארבה), שמזיקים לצומח במידה קטנה יחסית ואינם מכלים את הכל.
בתוספתא תעניות ב,י שנו: מתריעים על הגוביי (הארבה) כל שהו, מפני שהיא מכה מהלכת. רבי שמעון אומר: אף על החגב.
ובבבלי תענית יט,ב אמרו: תנו רבנן: מתריעים על הגובאי בכל שהוא (רש"י: אפילו לא נראה אלא מעט, בידוע שעתידים לבוא הרבה. אבל חגב כל שהוא מצוי הוא ואינו מכלה כל כך כארבה). רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב (רש"י: מין ארבה ואינו מכלה כל כך כמו גובאי).
ושם כב,א אמרו: תנו רבנן: ארבה וחסיל - אפילו לא נראה אלא כנף אחד (רש"י: עוף אחד מאותו מין) בכל ארץ ישראל, מתריעים עליהם מיד.
דברי הירושלמי כאן הם כתנא השני בברייתות אלו, שמתריעים אף על החגב. ומה שאמרו שם 'אף על החגב' הוא מה שאמרו כאן 'אפילו כנף'.
פירוש אחר (ר"י קאפח): כנף הוא להק, כי דרך הארבה לעלות בלהקות גדולות יחד, ואמרה הברייתא בבבלי תענית כב,א, שאפילו לא נראה אלא להק אחד, מתענים ומתריעים, כי הוא סימן ללהקות רבות הבאות אחריו, אבל אם נראו בודדים, אין מתענים, כי אינם מבשרים רעה ודרכם להימצא תמיד. אבל הגובאי, אפילו לא נראו ממנו אלא בודדים, מתענים עליו, וזהו בכל שהוא, כי אין דרכו לבוא בלהקות גדולות, והוא משמיד, משחית ומכלה יותר מן הארבה. אבל החגב אינו בא בלהקות כלל, ומצוי הוא כל ימות השנה ואינו משחית ומכלה, ולפיכך אמרו בבבלי תענית יט,ב: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב', מכלל דלתנא קמא אין מתריעים.
ארבה וכנף
ביואל א,ד נזכרים כמה מיני ארבה. התרגום שם מתרגם 'ארבה' - גובא (גובאי), ו'ילק' - פרחא (כנף).
בבבלי חולין קלט,ב אמרו שהמילה 'כנף' באה לרבות חגבים, ובמדרשי אגדה אמרו ש'כנף' היא ארבה.
שואלים: ולמה נקרא שמו של אחד ממיני הארבה חסיל? ומשיבים: שהוא חוסל (מחסל, מכלה) את הכל (הגרסה במסירה מהגניזה: דהוא חסל כולא). ועוד שואלים: ולמה נקרא שמו של אחד ממיני הארבה גוביי? ומשיבים: דו (=דהוא) גבי דינא דמריה – שהוא גובה דין (עונש ופורענות) אדוניו (שה' מביא אותו כעונש על חטא).
בקהלת רבה יב,יג נאמר: ולמה קורין אותו גוביי? - דגבי דינא דאינשי ודברייתא (שגובה דין האנשים והבריות).
ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון גזל הגובאי עולה.
• • •
במשנה שנינו, שמתריעים על חיה רעה.
ואומרים: לא סוף דבר חיה רעה – לא זו בלבד שמתריעים על חיה רעה, שממיתה בני אדם, שדרכה של חיה להמית בני אדם, אלא אפילו בהמה רעה – אלא שמתריעים אפילו על בהמה רעה, שנושכת וממיתה בני אדם, אף על פי שאין דרכה של בהמה להמית בני אדם, שאם נושכת אינה ממיתה, שכבר היו שנים בארץ ישראל, שהיה חמור נושך וממית, ושהיה שור נושך וממית – ולכן מתריעים על בהמה רעה.
בספרא 'בחוקותי' פרשה ב נאמר: כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית ושור נושך וממית.
ובספרי דברים פסקה שכא אמרו: מעשה היה שרחלים נושכים וממיתים.
• • •
במשנה שנינו, שמתריעים על החרב.
ואומרים: לא סוף דבר חרב של מלחמה – לא זו בלבד שמתריעים על חרב של מלחמה, שעוברת בעיר או בארץ, והגייסות באים להילחם באותה עיר או באותה ארץ, אלא אפילו חרב של שלום – אלא שמתריעים אפילו על חרב של שלום, שעוברת בעיר או בארץ, ואין הגייסות באים להילחם באותה עיר או באותה ארץ, אלא שעוברים דרך העיר לעיר אחרת או דרך הארץ לארץ אחרת, שכבר עשת (עשתה) רושם בימי יאשיהו – שחרב של שלום כבר גרמה קלקלה ויצאה ממנה תקלה בימי יאשיהו מלך יהודה, שעבר פרעה נכה דרך הארץ להילחם בארץ אחרת, ויצא יאשיהו לקראתו למלחמה, ולא נתנו לעבור בארצו, ולבסוף נהרג יאשיהו במלחמה. הרי שחרב של שלום יש בה סכנה, ולכן מתריעים עליה.
בתוספתא תעניות ב,י שנו: חרב העוברת ממקום למקום, אפילו חרב של שלום, מתריעים עליה, ואין צריך לומר חרב של פורענות, ואין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכה, ושטפה (העבירה מן העולם) את הצדיק ההוא, זה יאשיהו.
ובבבלי תענית כב,א אמרו: תנו רבנן: אין צריך לומר חרב שאינה של שלום (רש"י: שמתריעים עליה), אלא אפילו חרב של שלום (רש"י: שעוברת דרך אותה מלכות להילחם במלכות אחרת), שאין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה יאשיהו המלך.
• • •