משנה
וכן עיר שיש בה מגפת דֶּבֶר – מחלה קשה מאוד, מסוכנת ומידבקת, או שיש בה מפולת – שבתיה נופלים מחמת רעש הארץ (רעידת אדמה) או שטף מים ונחרבים, אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. רבי עקיבה אומר: סביבותיה מתריעות ולא מתענות.
• • •
תלמוד
כיון שהמשנה מדברת על עיר שיש בה מגפת דבר, מספרים על עיר שהיתה בה מגפת דבר:
מותנא הוה בציפורין – דבר היה בציפורין (העיר ציפורי שבגליל התחתון). לא הוה עליל גו אשקקה (במסירה מהגניזה: בשקקה) דהוה רבי חנינה שרי בגויה (במסירה מהגניזה: בה) – לא היה נכנס (לא נגע הדבר) בשוק (ברחוב) שהיה רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שרוי (שוכן, גר) בתוכו, והוון ציפוראיי אמרין – והיו הציפוריים (אנשי ציפורי) אומרים: מה ההן סבא בינכי (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: מנכי [מ ~ בי])? – מה הזקן הזה (רבי חנינא) נפגע (ניזוק מהדבר)? ויתב שלם הוא ושכונתיה – והרי יושב שלם (בריא, ללא פגע) הוא ושכונתו (שהועילה זכותו של רבי חנינא להגן על שכניו), ומדינתא אזלא בבאישות! – ואילו העיר כולה הולכת (מתה) בחולי (במגפה, ואינו מבקש עלינו רחמים)! (במסירה מהגניזה: אזלא בבישא – הולכת ברעה). עאל ואמר קומיהון – נכנס (רבי חנינא לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני אנשי ציפורי): זמרי אחד היה בדורו ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף – זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, זנה עם אישה מדיינית, והיתה מגפה בבני ישראל על מעשה זמרי, שלא הועילה להם זכותו של משה רבנו (במדבר פרק כה), ואנו כמה זמרי יש בדורינו! – שעושים כמעשה זמרי, שהם נוהים אחר נשים (ואולי זונות) רומאיות, ואתם מתרעמין (מתלוננים)? – שלא תועיל לכם זכותי. המגפה באה, לדבריו, בגלל התרשלות מוסרית ודתית השוררת בעיר. כוחם של גדולי הדור ויכולתם לעזור מוגבלים כשהציבור אינו ראוי.
'מה ההן סבא מנכי?' - בירושלמי כלאים ט,ד וכתובות יב,ג מצויה לשון דומה: 'מה הוא מנכי?'.
בירושלמי סוטה א,ה, בבראשית רבה כו,ה ובויקרא רבה כג,ט אמרו: אמר רבי שמלאי: בכל מקום שאתה מוצא זנות, אתה מוצא אנדרולומוסיה (מגפת אנשים) באה בעולם והורגת יפים (טובים) ורעים.
ובירושלמי יבמות ח,ג וקידושין ד,א, בויקרא רבה לב,ו ובבמדבר רבה ט,ח אמרו: אמר רבי חנינה: אחת לשישים ולשבעים שנה הקב"ה מביא דֶבֶר בעולם ומכלה את הממזרים ונוטל כשרים עימהם, שלא לפרסם את החטאים.
הרי שמגפה היא עונש על זנות.
• • •
ועוד מספרים על אותה העיר שהיתה בה עצירת גשמים:
חד זמן צרכון מיעבד תעני – פעם אחת נצרכו לעשות (לקבוע, לגזור) תענית (בציפורי על עצירת גשמים, שהיו צריכים לגשמים ולא ירדו, וגזרו תענית על הציבור והתענו), ולא נחת מיטרא – ולא ירד גשם. עבד רבי יהושע בן לוי תעניתא בדרומא – עשה (קבע, גזר) רבי יהושע (בן לוי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהעיר לוד שבדרום) תענית בדרום (ארץ יהודה), ונחת מיטרא – וירד גשם. והוון ציפוראיי אמרין – והיו הציפוריים (אנשי ציפורי) אומרים: רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי – רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים (אנשי הדרום), ורבי חנינה עצר מיא (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: מיטרא) מן ציפוראיי – ורבי חנינא עוצר (מונע) גשם מן הציפוריים (שאין זכותו מועילה לנו כזכותו של רבי יהושע בן לוי לדרומיים).
צרכון מיעבד זמן תיניינות – נצרכו לעשות (לגזור תענית על עצירת גשמים) פעם שנייה. שלח ואייתי לרבי יהושע בן לוי – שלח (רבי חנינא) והביא את רבי יהושע בן לוי (הגרסה במסירה מהגניזה: שלח בתר רבי יהושע בן לוי לדרומא ואתא). אמר ליה – אמר לו (רבי חנינא לרבי יהושע בן לוי): מישגח, מרי, מיפוק עימן להתענות (צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: לתעניתא) – ישגיח (ישים נא אל ליבו), אדוני, לצאת עימנו (לרחובה של עיר) לתענית. נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא – יצאו שניהם לתענית ולא ירד גשם. עאל ואמר קומיהון – נכנס (רבי חנינא לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני אנשי ציפורי): לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי – לא רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומיים, ולא רבי חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי – ולא רבי חנינא עוצר (מונע) גשם מן הציפוריים. אלא דרומאיי ליבהון רכיך – אלא (אבל) הדרומיים ליבם רך (שיש בהם יראה), ושמעין מילה דאורייא ומתכנעין – ושומעים דבר תורה ונכנעים (שבים בתשובה, ולכן הגשמים יורדים להם), וציפוראיי ליבהון קשי – והציפוריים ליבם קשה (שאין בהם יראה, עיקשים), ושמעין מילה דאורייא ולא מתכנעין – ושומעים דבר תורה ואינם נכנעים (אינם שבים בתשובה, ולכן אין הגשמים יורדים להם).
מי עליל – כשנכנס (רבי חנינא לביתו), תלה עינוי וחמא אוירא שייף – תלה עיניו (הסתכל והביט למעלה) וראה שהאוויר (מזג האוויר) שפוי (חלק, בהיר, נעים, נוח), אמר (בצער): עד כדון הכין! – עד עתה כך (עדיין אין גשמים, אף על פי שהתענינו)! מיד נחת מיטרא – מיד ירדו גשמים. ונדר על גרמיה – ונדר (רבי חנינא) על עצמו, דלא למיעבד כן תובן – שלא לעשות כן שוב (שלא להביא להם גשם בכוח דיבורו אם אינם זכאים), אמר: מה (מילת תמיהה), אנא מימור למרי חובא דלא יגבי חוביה? – וכי אני אומַר לבעל החוב (משל להקב"ה) שלא יגבה חובו? (שלא יעניש על מה שחטאו לו? שעצירת הגשמים באה כעונש על עוונות הדור).
היו שייחסו לחכמים את היכולת לחולל מעשי ניסים, כגון ריפוי חולים או הורדת גשם. לכן גם במגפת הדבר וגם בעצירת הגשמים האשימו אנשי ציפורי את רבי חנינא שאינו דואג לבני עירו ואינו מבקש ומתפלל עליהם, כי ציפו ממנו שיוריד גשם. רבי חנינא אמר להם שהאשמה תלויה בהם ולא בו. הוא תלה את יכולת הורדת הגשמים בהכנעת ליבם של אנשי עירו. שני הסיפורים מלמדים על היחסים שבין רבי חנינא ותושבי ציפורי ומעידים על מתיחות בינו ובין תושבי ציפורי. ואומנם, לפי אחד האמוראים (ירושלמי להלן ד,ב), לא זכה רבי חנינא למינוי כדיין בגלל התערבותם של תושבי ציפורי. מאידך, מספרים (ירושלמי בבא מציעא ב,יג) שחלקו לרבי חנינא כבוד בעת פטירתו.
הסיפור השני מלמד על הקשרים ההדוקים בין רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי.
בבבלי תענית כא,ב אמרו: בסורא היה דֶבֶר, בשכונתו של רב לא היה. כסבורים היו משום זכותו של רב שהיא מרובה... בדרוקרת היתה דלקה, בשכונתו של רב הונא לא היתה. כסבורים היו משום זכותו של רב הונא שהיא מרובה...
בוא וראה מה בין בני ארץ ישראל לבני בבל. בני ארץ ישראל התרעמו על רבם שהגנה זכותו על שכונתו בלבד ולא הגנה על עירו, ובני בבל שיבחו את רבותיהם שהגנה זכותם על שכונתם אף על פי שלא הגנה על עירם.
בבבלי תענית כה,א מסופר על רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי מעין המסופר עליהם כאן:
רבי חנינא בר חמא (כך בכל כתבי היד) גזר תענית. ביקש רחמים ולא ירד גשם, אמרו לו: והלא רבי יהושע בן לוי גזר תענית וירד גשם? - אמר להם: הרי אני והרי בן לוי (כלומר, הוא גדול ממני). שלח וקרא לו. אמר לו (רבי חנינא לרבי יהושע בן לוי): יכוון אדוני את דעתו, ואכוון אני את דעתי, ונבקש רחמים וירד גשם. ביקשו (רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי) רחמים ולא ירד גשם. אמר להם: רצונכם שיבוא מטר בשבילנו? - אמרו לו: הן. אמר: רקיע, רקיע, כסה פניך (בעבים)! לא נתכסה. אמר: כמה עזים פני רקיע (שאינו מתכסה מפני הציבור)! נתכסה (בעבים), וירד גשם.
בבבלי לא הובאו דבריו החריפים של רבי חנינא לאנשי עירו.
בבבלי תענית כד,א-ב אמרו: רבה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מטרא. אמרו ליה: והא רב יהודה גזר תעניתא ואתא מטרא! - אמר להו: מאי אעביד? אי משום תנויי - אנן עדיפינן מינייהו... אלא מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה.
לפי המסופר בירושלמי ובבבלי, הציבור ראה בחכמים את האחראים להצלחת התענית או לכשלונה, ואילו החכמים הצביעו על הציבור כגורם המכריע להצלחת התענית או לכשלונה.
• • •
מביאים מאמר בשם רבי חנינא שהוא מעין מה שאמר לבני עירו לעיל:
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינה: מה יעשו גדולי הדור (החשובים בבני הדור)? ואין – והרי אין הציבור נידון אלא אחר רובו! – שכשרובו של הציבור חוטא, אין גדולי הדור נענים, כשמבקשים רחמים על דורם, כי הולכים אחר הרוב. וראיה לדבר: שכן מצאנו, שכל שלשים ושמונה שנים – שהיו ישראל במדבר, מהשנה השנייה לצאתם ממצרים, שבה הם שלחו את המרגלים, עד השנה הארבעים, שבה כלו אנשי הדור הממרים, שהיו ישראל כמנודים (מוחרמים, מורחקים) – להקב"ה, שהיה הקב"ה כועס על ישראל בגלל חטא המרגלים, לא היה הקב"ה מדבר עם משה – כדרך שדיבר עימו לפני כן (שאין לומר, שלא היה מדבר עימו כלל, שכן מצאנו שהיה מדבר עימו לאחר מעשה המרגלים, כגון במעשה קורח שהיה אחר מעשה המרגלים), שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב,טז), מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? - "וידבר יי' אלי לאמר" (שם יז) – שלאחר שמתו כל אותו הדור שחטאו בחטא המרגלים, מיד דיבר הקב"ה למשה כדרך שדיבר עימו לפני מעשה המרגלים, שנתרצה להם הקב"ה.
בדברים ב,טז-יז פירש רש"י, שבפרשת 'דברים' לא נאמר משעת שילוח המרגלים עד כאן 'וידבר' אלא 'ויאמר', שלא היה דבר ה' בא אל משה בלשון דיבור, שהוא בדרך אהבה וחיבה, אלא בלשון אמירה. והוסיף חזקוני, ש'דיבור' משמע ריבוי דברים, אבל 'אמירה' משמע מיעוט דברים.
"מה יעשו גדולי הדור?"
בבבלי תענית כד,ב אמרו, שגזר רבה תענית על עצירת גשמים וביקש רחמים ולא ירדו גשמים, ואמר: 'מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה'. לשון זו דומה ללשון שאמר רבי חנינא.
לא היה מדבר עם משה
בבבלי תענית ל,ב ובבא בתרא קכא,ב אמרו: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה" וגו' (דברים ב), וכתיב: "וידבר ה' אלי לאמור" - אלי היה בדיבור.
ובספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה א נאמר: "לאמור" - אמור להם דברי כיבושים: בשבילכם מדבר עימי, שכן מצינו, שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה.
ובמכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה א נאמר: "לאמור" - צא ואמור להם: בזכותכם הוא מדבר עימי, שכל שלושים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עימו.
כמנודים
מנודה רשאים לדבר עימו, אבל חייבים להתרחק ממנו ארבע אמות. ומנודה לשמים אפשר שהוא חמור ממנודה לבני אדם (בבלי מועד קטן טו,א-ב).
• • •
מביאים אותו מאמר בשם רבי יהושע בן לוי, אלא שראיתו ממקום אחר:
רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: מה יעשו גדולי הדור? ואין – והרי אין הציבור נידון אלא אחר רובו! וראיה לדבר ממעשה אליהו בהר הכרמל: שכן מצאנו, שאילולא שאמרו ישראל בהר הכרמל "יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים" (מלכים א יח,לט), לא ירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבנות – שבדורו של אליהו חטא רובו של הציבור בעבודה זרה, ואילו לא עשו תשובה, לא היתה האש יורדת מן השמים, למרות זכותו של אליהו, ורק מפני שעשו תשובה, שעזבו עבודה זרה שבידם ויראו את ה', ירדה האש מן השמים ושרפה את הקורבנות על המזבח שבנה אליהו.
לפי המסופר שם, קדמה ירידת האש (שם לח) לאמירת העם (שם לט), ולא שאמירת העם היתה תנאי לירידת האש. ואפשר שכשאמר אליהו לעם: 'וקראתם בשם אלוהיכם ואני אקרא בשם ה' והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים', והם ענו ואמרו: 'טוב הדבר' (שם כד), גילו העם את דעתם, שאם תרד אש מן השמים, הרי ש'ה' הוא האלוקים', וזו תחילתה של עשיית תשובה (על פי מדרש באגדת בראשית פרק פ, המשבח את דיבורו הנאה של אליהו, שבשעה שאמר 'והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים', מיד 'ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר', ועוד, שעשה לישראל לומר 'ה' הוא האלוהים ה' הוא האלוהים').
בשמות רבה מד,א נאמר: כמה תפילות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש, כמה דאת אמר: "ענני ה' ענני" (מלכים א יח,לז), ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים ואמר: "ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל" (שם לו), מיד נענה, מה כתיב? - "ותיפול אש ה'" (שם לח).
המאמר במדרש הזה חלוק על המאמר בירושלמי כאן.
הן לפי הירושלמי והן לפי המדרש אין הכתובים שם כסדרם. לפי הירושלמי, פסוק לח מקומו אחר פסוק לט (בכך הקושי שנזכר לעיל מיושב). ולפי המדרש, פסוק לו מקומו אחר פסוק לז.
בבבלי ברכות לא,ב אמרו: אליהו הטיח דברים (אמר דברי תרעומת קשים, דיבר עזות) כלפי מעלה, שנאמר: 'ואתה הסיבות את ליבם אחורנית' (מלכים א יח,לז). ומניין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו (לאחר זמן)? - דכתיב: 'ואשר הרעותי' (מיכה ד,ו) (אני גרמתי להם שחטאו, שבראתי יצר הרע המחטיאם).
המאמר הבא קשור לפסוק 'ואשר הרעותי', שלפי הבבלי קשור לאליהו, שדובר עליו במאמר הזה. זה הקשר בין המאמר הזה ובין המאמר הבא.
• • •
אמר רבי יהושע בן יאיר (אולי צריך לומר: רבי יהושע בן לוי (במדרש תהילים צא,ח מובא מאמר שאמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר)) בשם רבי פינחס בן יאיר (תנא בדור החמישי): שלשה דברים ברא הקב"ה ותהא (תהה, התחרט, הצטער) שבראן. ואלו הן: כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע. ומביאים ראיה מן הכתובים לשלושת הדברים: כשדים - שנאמר: "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" (ישעיהו כג,יג), ודרשו, שאמר ה' והביע משאלה: הלואי לא היה – העם הזה, כשדים. ישמעאלים - שנאמר: "ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו" (איוב יב,ו) – שהאלוקים עצמו ברא והביא בעולם את הישמעאלים, השוכנים באוהלים, והם שודדים, והם מרגיזים אותו. יצר הרע - שנאמר: "ביום ההוא נאם יי' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי" (מיכה ד,ו) – ה' יאסוף ויקבץ את גלויות ישראל שה' הביא עליהם רעות. מה כוונת המילה "הרעותי"? - רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן יאיר (אולי צריך לומר: רבי יהושע בן לוי) שאמר בשם רבי פינחס בן יאיר: הרי הוא כאילו הרעותי – שה' הוא כביכול הרע להם לישראל, שברא יצר הרע, וגרם להם שחטאו וגלו. לפי זה, הרעות שבכתוב הזה אינן הצרות שהביא ה' על ישראל בשל חטאיהם, כפשוטו של מקרא, אלא הן המעשים הרעים שעשו ישראל בגלל יצר הרע שברא ה'.
בבבלי סוכה נב,ב אמרו: ארבעה הקב"ה מתחרט עליהם שבראם, ונוסף שם על שלושת הדברים שנמנו כאן: גלות (שהגלה את ישראל).
ובאוצר המדרשים עמוד קסב נאמר: חמישה דברים הקב"ה מתחרט שבראם, ונוסף שם על ארבעת הדברים הללו: דור המבול.
• • •
כיון שהביאו לעיל סיפור על שני אמוראים, שזה התענה ולא ירד גשם וזה התענה וירד גשם, מביאים סיפור דומה על שני תנאים:
רבי ליעזר (רבי אליעזר בן הורקנוס, תנא בדור השני) עבד תעני ולא איתנחת (במסירה מהגניזה: נחת) מיטרא – עשה (קיים) תענית (על עצירת גשמים) ולא ירד גשם. עבד רבי עקיבא (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים, תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס) תעני ונחת מיטרא – עשה (קיים) תענית וירד גשם. עאל ואמר קומיהון – נכנס (רבי עקיבא לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני הציבור, כדי שלא יאמרו שרבי אליעזר לא נענה לפי שאינו צדיק כרבי עקיבא): אמשול לכם משל – להסביר מפני מה רבי אליעזר לא נענה ורבי עקיבא נענה. למה הדבר הזה דומה? למלך שהיו לו שתי בנות, אחת חצופה (רשעה, עזת פנים) ואחת כשירה (הגונה, ישרה). אימת דהות בעייא ההיא חציפתא עלת קומוי – כל זמן שהיתה רוצה זו החצופה (דבר מהמלך), באה לפניו (לפני המלך. הגרסה במסירה מהגניזה: כיון דהות חציפתא עללא לגביה), הוה אמר – היה (המלך) אומר (למשרתיו): יבון (=יהבון) לה מה דהיא בעייא ותיזיל לה – תנו לה מה שהיא רוצה ותלך לה (שלא היה רוצה לשמוע את קולה של הבת החצופה). ואימת דהות ההיא כשרתא עלת קומוי – וכל זמן שהיתה רוצה זו הכשרה (דבר מהמלך), באה לפניו (לפני המלך. הגרסה במסירה מהגניזה: וכיון דהות ההיא כשרתא עללא קומוי), הוה מאריך רוחיה – היה מאריך רוחו (היה סבלן, ולא היה מביא לה מיד מה שהיא רוצה), כי מתחמד מישמוע שועתה – היה מתאוה לשמוע את שיחתה (שהיה רוצה לשמוע את קולה של הבת הכשרה. הגרסה במסירה מהגניזה: הוה מאריך רוחיה עמה, בגין מתחמד משמע שעותה).
והנמשל: מלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, הבת החצופה זה רבי עקיבא, הבת הכשרה זה רבי אליעזר.
ושואלים על מה שאמר רבי עקיבא: ואית שרי מימור כן? – והאם מותר לומר כך (לדבר רע על עצמו)? שהרי במשל זה דימה רבי עקיבא את עצמו לחצוף.
ועונים: אלא שלא לחלל שם שמים בירבי (=בדרבי) אליעזר – לא אמר רבי עקיבא כך אלא כדי שלא יתחלל שם שמים בשל (בגלל) רבי אליעזר, שיאמרו שאין רבי אליעזר כדאי להיענות מן השמים.
בבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד אחריו רבי עקיבא, ואמר: אבינו, מלכנו, חטאנו לפניך. אבינו, מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו, מלכנו, רחם עלינו, ונענה. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו (מוותר ואינו מקפיד), וזה אינו מעביר על מידותיו.
המעשה שבבבלי דומה למעשה שבירושלמי כאן, אלא ששם אמרו, שיצתה בת קול ואמרה, שרבי עקיבא נענה כי הוא מעביר על מידותיו, ורבי אליעזר לא נענה כי אינו מעביר על מידותיו.
הירושלמי והבבלי נחלקו בהסבר על ההבדל ביכולתם של שני החכמים. לפי הירושלמי, רבי אליעזר גדול מרבי עקיבא, וההיענות לתעניתו של רבי עקיבא אינה משום עדיפותו אלא מחוסר רצונו של הקב"ה לשמוע את בקשתו, ואילו רבי אליעזר הוא החביב והרצוי, ולכן אינו נענה, כדי שיאריך בתפילתו. לפי הבבלי, שני החכמים שווים, ותקיפותו של רבי אליעזר היא שגרמה שלא ייענה. לפי הירושלמי, רבי עקיבא אמר הסבר זה לציבור, ולפי הבבלי, בת קול אמרה את ההסבר.
"אמשול לכם משל, למה הדבר דומה?"
בבבלי תענית כה,ב אמרו: שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו להם גשמים קודם הנץ החמה. כסבורים העם לומר: שבח ציבור הוא (רש"י: שעדיין לא קראו ונענו). אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: תנו לו ואל אשמע קולו. שוב פעם אחת שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה. כסבורים העם לומר: שבח ציבור הוא. אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער, ואחר כך תנו לו.
המשלים שאמר שמואל הקטן דומים למשל שאמר רבי עקיבא. אלא שלפי רבי עקיבא, מי שנענה מיד הוא חצוף, ומי שאינו נענה מיד הוא כשר, ואילו לפי שמואל הקטן, גם מי שנענה מיד וגם מי שאינו נענה מיד אינו לשבח. ברם שמואל הקטן לא רצה שיחזיקו הציבור טובה לעצמם שירדו להם גשמים בזכותם, ולכן בשתי הפעמים המשיל להם משל ללמדם שאין הדבר לשבחם, ואילו רבי עקיבא לא רצה שהציבור יסבור שרבי עקיבא גדול מרבי אליעזר, ולכן המשיל להם משל ללמדם שרבי אליעזר גדול מרבי עקיבא.
• • •
מביאים עוד סיפור על אמורא שעשה תענית ולא ירד גשם:
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא – עשה (גזר וקיים) שלוש עשרה תעניות (על עצירת גשמים, כסדר התעניות שנאמר בפרק א) ולא ירד גשם. מי עליל פגע ביה חד כותיי – כשנכנס (רבי אחא לביתו) פגע (פגש) בו כותי (שומרוני) אחד, אמר ליה – אמר לו (הכותי לרבי אחא בלעג): רבי, רבי, עצור גולתך מן מיטרא – סגור את גלימתך (טליתך, מעילך) מן הגשם (מפני הגשם, וכדי לקנטרו שלא ירד גשם, אמר לו כן). אמר ליה – אמר לו (רבי אחא לכותי): חייו דההוא גברא – חייו של אותו אדם! (אני נשבע בחייך!), שמייא מיעבד ניסין (במסירה מהגניזה נוסף: ומיטרא מחות) ושתא מצלחא, וההוא גברא לית הוא מיחי – השמים (הקב"ה) יעשו ניסים (וגשם ירד) והשנה תצליח (שהתבואה והפירות יצמחו), ואותו אדם (אתה) לא יחיה (שלא יזכה לראות את הניסים). ועבדון שמיא ניסין ואצלחת שתא, ומית ההוא כותייא – ועשו השמים ניסים והצליחה השנה, ומת אותו כותי (שלא זכה לראות את הניסים, כדברי רבי אחא). והוון כל עמא אמרין: איתון חמון פורין (במסירה מהגניזה: פירין) דשמש – והיו כל העם אומרים: בואו ראו את פירות השמש, שמכוח השמש הגשמים יורדים והארץ מעלה פירות (במדבר רבה יב,ד). ואולי צריך לומר: פירין דשמיא - פירות השמים (הפירות שצמחו בגלל הניסים שעשו השמים). ויש מתקן: פורין דשמרי - מיטת השומרוני (הכותי שמת).
רבי אחא ישב בלוד. הסיפור מלמד, שבימיו של רבי אחא ישבו שומרונים בלוד, ושהיה מתח בין היהודים לשומרונים.
'שמריי' הוא הכינוי שבני עדת השומרונים מכנים בו את עצמם, והוא כינוי המורה על זיקתם אל תורת משה, שהם לבדם שומרים אותה בטהרתה, לדעתם, בעוד היהודים סטו ממנה. אין לכינוי זה דבר עם העיר שומרון, שלא היתה מרכז העדה. היהודים כינו אותם 'כותים' לגנותם ולבזותם. לעיתים רחוקות מוזכר במקורותינו שם בני העדה, כפי שהם מכנים את עצמם.
• • •
כמחלוקתם של תנא קמא ורבי עקיבא במשנה הקודמת, כן מחלוקתם במשנה הזאת.
תנא קמא אומר: וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, וטעמו – שכן מצאנו ביום הכיפורים, שמתענין ולא מתריעין.
רבי עקיבה אומר: מתריעים אבל לא מתענין (צריך לומר: מתריעות אבל לא מתענות), וטעמו – שכן מצאנו בראש השנה, שמתריעין ולא מתענין.
• • •