משנה
היו מתענין – על הגשמים, וירדו להן גשמים – ביום התענית עצמו, קודם להנץ החמה, לא ישלימו – את התענית, שעדיין לא חלה עליהם התענית כשירדו הגשמים; ואם ירדו להם גשמים אחר הנץ החמה, ישלימו – את התענית, ששם התענית חל בהנץ החמה, שהוא תחילת היום. רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: אם ירדו להם גשמים קודם לחצות – לפני חצות היום, לא ישלימו – את התענית, שעדיין לא חלה עליהם התענית כשירדו הגשמים; ואם ירדו להם גשמים לאחר חצות היום, ישלימו – את התענית, שאין שם התענית חל אלא בחצות היום.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן טז נאמר: ילמדנו רבנו, בית דין שגזרו תענית על הציבור שירדו גשמים, וירדו בו ביום, מהו שישלימו? - כך שנו רבותינו: היו מתענים וירדו גשמים קודם הנץ החמה - לא ישלימו, לאחר הנץ החמה - ישלימו, דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר: קודם חצות - לא ישלימו, לאחר חצות - ישלימו.
• • •
משנה
מביאים מעשה לראיה לדעת רבי אליעזר, שאמר, שאם ירדו להם גשמים קודם חצות, לא ישלימו.
מעשה שגזרו תענית – על הגשמים, בלוד (עירו של רבי אליעזר), וירדו להן גשמים קודם לחצות – ביום התענית. אמר להן רבי טרפון – שהיה יושב בלוד: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב – ולא ישלימו את התענית. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים (לפני שקיעת השמש, בסוף היום) – לבית הכנסת, וקראו הלל הגדולה – כדי להודות ולהלל לה' על החסד שעשה להם, שהוריד להם גשמים קודם לחצות ביום התענית, ועדיין לא חלה עליהם התענית.
המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה: 'הלל הגדולה'.
בבבלי תענית כה,ב אמרו: מעשה וגזרו תענית בלוד כו'. ולימרו הלל הגדול מעיקרא? - אביי ורבא דאמרי תרווייהו: אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה ('אכלו ושתו... וקראו הלל הגדול').
אפשר ללמוד זאת מהמקרא האמור בימי יואל, שלא ירדו להם גשמים, ונעשה להם נס וירדו להם גשמים: "ויורד לכם גשם... ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ה' אשר עשה עימכם להפליא" (יואל ב,כג-כו). מכאן, שאוכלים (-'ואכלתם') ואחר אומרים הלל הגדול (-'והיללתם').
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: היו מתענין וירדו להן גשמים קודם להנץ החמה, לא ישלימו. מה הטעם? -
ואומרים: שנאמר: "והיה טרם יקראו ואני אענה" (ישעיהו סה,כד) – לפני שיקראו אל ה' בתפילה, ה' יענה להם, וזהו קודם הנץ חמה, שהוא לפני שהתפללו (הנץ החמה הוא תחילת זמן תפילת שחרית). ו'ענייה' משמעה עשיית בקשתם מיד, ולכן לא ישלימו תעניתם, כי כבר נעשתה בקשתם.
ועוד שנינו: לאחר הנץ החמה ישלימו. מה הטעם? -
ואומרים: שנאמר: "עוד הם מדברים ואני אשמע" (שם) – בשעה שהם מדברים אל ה' בתפילה, ועדיין לא סיימו את תפילתם, ה' ישמע להם, וזהו לאחר הנץ חמה, שהוא בשעה שהם מתפללים. ו'שמיעה' אין משמעה עשיית בקשתם מיד אלא לאחר זמן, ולכן ישלימו תעניתם, כי עוד לא נעשתה בקשתם.
ושואלים: או חלף (או חילוף)? – אולי הפך הדברים שנאמרו, ש'שמיעה' משמעה עשיית בקשתם מיד, ו'ענייה' אין משמעה עשיית בקשתם מיד אלא לאחר זמן. ואם כן, אם ירדו להם גשמים קודם הנץ החמה (-'והיה טרם יקראו'), ישלימו תעניתם, כי עוד לא נעשתה בקשתם, ואם ירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה (-'עוד הם מדברים'), לא ישלימו תעניתם, כי כבר נעשתה בקשתם.
ומשיבים: אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ותני כן – ו(גם) שנוי (בברייתא) כך (כמו שאמר רבי תנחומא): אין ענייה אלא סמך (סמוך) לקריאה, ואין קריאה אלא סמך (סמוך) לענייה – קריאה וענייה סמוכות זו לזו, ותכף לקריאה ענייה. מכאן ש'ענייה' משמעה עשיית בקשתם מיד, סמוך לקריאה ולבקשה, וממילא, 'שמיעה' משמעה עשיית בקשתם לאחר זמן. הרי שאין לך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון.
לשאלה ותשובה מעין אלו השוה ירושלמי עירובין ד,א.
הפסוק "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" נזכר לעיל ב,ב בברכת שבע מעין שמונה עשרה.
ומספרים בענין השלמת תענית: ביומוי דרבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, רבו של רבי מנא) גזרין (במסירה מהגניזה: עבדן) תעני – בימיו של רבי יודן גזרו (עשו) תענית (על עצירת גשמים), ונחת מיטרא ברומשא – וירד גשם בערב (בלילה שלפני יום התענית). סלק רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לגביה – עלה רבי מנא אצלו (אצל רבי יודן), אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לרבי יודן): בגין דאנא צהי, מהו דנישתי? – בגלל שאני צמא, מהו שאשתה? (מה הוא הדין, האם מותר לשתות?) שהרי שנינו, שאם ירדו גשמים קודם הנץ החמה, לא ישלימו את התענית. אמר ליה – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): אוריך – המתן (ואל תשתה), שמא ימלכו להשלים – שמא יעיינו בית דין בדבר ויגזרו להשלים את התענית, אף על פי שמצד הדין אין משלימים, וכל עוד לא נמלכו, אין מפסיקים את התענית.
מעין השאלה ששאל רבי מנא כאן, נשאל הוא עצמו פעמיים.
בירושלמי פסחים י,א סיפרו: רבי יודן נשייא סחה (רחץ) וצהא (בערב פסח סמוך למנחה). שאל לרבי מנא: בגין דאנא צהי, מהו נישתי? אמר ליה: תני רבי חייה: אסור לאדם לטעום כלום עד שתחשך.
ובירושלמי יומא ו,ד סיפרו: רבי מנא סלק למבקרה לרבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דהוה תשיש (ביום הכיפורים). אמר ליה: צהינא. אמר ליה: שתה. שבקיה ונחת ליה. בתר שעה סלק לגביה, אמר ליה: מה עבדת ההיא צהיותך? אמר ליה: כד שרית לי, אזלת לה.
• • •
לקטע הבא מקבילה בירושלמי נדרים ח,א.
אומרים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוסי בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת – אסור לאדם להתענות עד חצות היום בשבת, שאם התענה עד חצות היום, כאילו התענה כל היום כולו, והרי אסור להתענות בשבת. ומביאים ראיה לדין הזה מדברי רבי אליעזר במשנה: אמר רבי יוסי בירבי בון: מתניתא אמרה כן: – המשנה אמרה כך (המשנה מסייעת לאמורא): היו מתענים וירדו להם גשמים קודם לחצות היום, לא ישלימו את התענית, והטעם הוא: עד כדון צפרא הוא – עד עתה (עדיין) בוקר הוא, ולא חלה התענית; ואם ירדו גשמים לאחר חצות היום, ישלימו את התענית, והטעם הוא: כבר עבר רובו של יום בקדושה – כבר עבר רוב היום בקדושה של תענית, וחלה התענית. וכמו כן, אם התענה לאחר חצות היום בשבת, חלה התענית, ולכן אסור להתענות עד חצות היום בשבת, אבל פחות מכן מותר להתענות. נקטו כאן לשון 'קדושה', על שם האיסורים החלים ביום התענית, כמו שנאמר: 'קדשו צום' (יואל א,יד; ב,טו).
כבר עבר רובו של יום בקדושה
במשנה ראש השנה ד,ד נאמר: התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש.
ובירושלמי שם נאמר: רבי אדא דקיסרין בשם רבי יוחנן: כבר עבר רובו של יום בקדושה (אם לא באו עדים עד המנחה, אף על פי שאין מקדשים את היום כראש השנה, ואף אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, בכל זאת יש לנהוג אותו היום קודש עד סופו, ואין מזלזלים בו, לפי שכבר עבר רובו של יום בקדושה).
הרי שלפי הירושלמי כאן, עבר רובו של יום לאחר חצות היום, שהוא משש שעות, ואילו לפי הירושלמי שם, עבר רובו של יום מן המנחה ולמעלה, שהוא מתשע שעות ומחצה.
אפשר שנחלקו במהותו של רוב, שלפי הירושלמי כאן, אין צריכים אנו רוב הניכר ('רובא דמנכר'), ואילו לפי הירושלמי שם, צריכים אנו רוב הניכר.
ועוד יש לומר, שכאן הקדושה שנוהגים באותו היום היא קדושת ודאי, ולכן אם נהגו בקדושה עד חצות היום, שירדו גשמים לאחר חצות היום, ישלימו את היום בקדושה, ואילו שם הקדושה שנוהגים באותו היום היא קדושת ספק, שמא יבואו עדים, ולכן רק אם נהגו בקדושה עד המנחה, שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, ישלימו את היום בקדושה.
• • •
מספרים על תנא, שבזכותו ירדו גשמים ולא התענו:
רבן יוחנן בן זכיי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים, היה לפני חורבן הבית ולאחריו), כד הוה בעי ייחות מיטרא – כשהיה רוצה שירד גשם (ולא יתענו), הוה אמר לספריה – היה אומר לספר (הגוזז שערות ומגלח) שלו: קום לך קומי היכלא, (במסירה מהגניזה נוסף: ואמור) – עמוד לך לפני (כנגד) ההיכל (בבית המקדש, לבקש על הגשם שירד), ואמור: בגין דרבי בעי מספרא ולית בחייליה מצטער – (ירד גשם) בגלל שרבי (רבן יוחנן בן זכאי) רוצה להסתפר (ביום התענית) ואין בכוחו להצטער. שכן, אם לא ירדו גשמים, לא יוכל להסתפר ביום התענית, שבשלוש תעניות שניות ובשבע תעניות אחרונות של גשמים אסורים בתספורת (ראה תוספתא תעניות ב,ה). מיד הוה מטרא נחית – מיד (כשהיה אומר לספר כך) היה גשם יורד (ולא התענו).
ועוד מספרים על אמורא, שבזכותו ירדו גשמים ולא התענו:
רב אדא בר אחווה (רב אדא בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני), כד הוה בעי ייחות (במסירה מהגניזה: דיחות) מיטרא – כשהיה רוצה שירד גשם, הוה שלח (במסירה מהגניזה: שלף) מסאניה – היה פושט (חולץ) נעלו (האחת, ומיד היה יורד גשם ולא התענו). וכד הוה שלח (שלף) תריהון – וכשהיה פושט (חולץ) שתיהן (שתי נעליו, כלומר, כשהיה חולץ נעלו השנייה), הוה עלמא טייף – היה העולם מוצף (מים מרוב גשמים). בשלוש תעניות שניות ובשבע תעניות אחרונות של גשמים אסורים בנעילת הסנדל, ולכן חלץ נעליו.
בבבלי תענית כד,ב סיפרו: רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני)... אמר: מכלל שיש רעב בעולם. אמר לשמשו: חלוץ לי מנעלי (משום עינוי). חלץ לו מנעל אחד, וירד גשם. כשהגיע לחלוץ את השני, בא אליהו, נראה לו ואמר לו: אילו אתה חולץ את השני, אתה מחריב את העולם (מרוב גשמים).
המסופר בבבלי על רב יהודה הוא מעין המסופר בירושלמי כאן על רב אדא בר אהבה.
• • •
ועוד מספרים על זכותו של האמורא רב אדא בר אהבה (תלמידו של רב):
מפלתא הוויין תמן – מפולות (בתים שנפלו) היו שם (בבבל), והוה רב מיתב חד מן תלמידיה בביתא עד דהוון מפנין ביתא – והיה רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מושיב אחד מתלמידיו בבית (שהיה עומד ליפול) עד שהיו מפנים את הבית (שבזכותו של אותו תלמיד לא היה הבית נופל כשהיה יושב שם), וכיון דהוה נפק מן בייתא הווה בייתא רבע – וכיון שהיה (התלמיד) יוצא מן הבית (כשכילו לפנות את הבית), היה הבית נופל. ואית דאמרין – ויש האומרים: רב אדא בר אחווה הוה – רב אדא בר אהבה היה (אותו תלמיד שהושיב רב בבית, ובזכותו לא נפל הבית).
ואומרים: שלחו חכמים ואמרו לו (לרב אדא בר אהבה): מה מעשים טובים יש בידך (שבזכותם נעשו לך הניסים הללו)? - אמר להן: מימיי (מעודי, מעולם) לא קדמני אדם לבית הכנסת – הקדים לבוא לבית הכנסת לפני כל אדם, ולא הינחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי לי – איחר לצאת מבית הכנסת אחרי כל אדם, ולא הילכתי ארבע אמות בלא תורה – שהיה לומד בכל עת, ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף (מלוכלך), ולא היצעתי את המיטה וישנתי שינת קבע – שכיון שלא ערך את המיטה לשינה, לא ישן שינת קבע אלא שינת ארעי, כדי לקום מיד ולעסוק בתורה, ולא צעדתי בין החבירים – כשהיה מהלך בדרך עם חבריו, לא הלך באמצע וחבריו בימינו ובשמאלו, אלא הלך בצד חבריו, משום שלא רצה להתכבד בחבריו, ולא כיניתי שם לחבירי – לא קרא לחברו בכינוי, ולא שמחתי בתקלת חבירי – לא שמח בכשלונו של חברו, ולא באת (באה) קללת חבירי על מיטתי – כשציערו חברו והכעיסו, לא עלה על מיטתו באותו לילה מתוך כעס על חברו, אלא מחל לחברו שציערו, ולא הילכתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי – כדי שלא לצער את מי שהוא חייב לו ממון, שיחשוב שבא אצלו לתבוע ממנו את חובו, מימיי לא הקפדתי בתוך ביתי – מעולם לא כעס על בני ביתו, כדי לקיים מה שנאמר: "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי" (תהילים קא,ב) – בהנהגותי בתוך ביתי אני נוהג בתום לבב.
בבבלי תענית כ,ב סיפרו: כותל רעוע היה בנהרדעא, שלא היו רב ושמואל עוברים תחתיו (לקצר את הדרך), אף על פי שעמד במקומו שלוש עשרה שנים. יום אחד נזדמן רב אדא בר אהבה לשם, אמר לו שמואל לרב: יבוא מר ונקיף (כמו שנהגנו עד עכשיו). אמר לו: איני צריך עכשיו, שהרי יש רב אדא בר אהבה עימנו, שזכותו מרובה (ותגן עלינו שלא ייפול הכותל), ואיני מתיירא.
רב הונא היה לו יין בבית רעוע, וביקש לפנותו (לפנות את הבית ולהוציא משם את היין). משך את רב אדא בר אהבה בדברי הלכה שם עד שפינהו. לאחר שיצא, נפל הבית.
מה היו מעשיו של רב אדא בר אהבה? - כי הא דאתמר: שאלו תלמידיו את רב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? - אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני (לפני) מי שגדול ממני, ולא הרהרתי (בדברי תורה) במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא ששתי (שמחתי) בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בחניכתי (שם שכיניתיו אני בו), ואמרי לה: בחניכתו (שם שכינוהו בו אחרים).
המסופר בבבלי על רב אדא בר אהבה הוא מעין המסופר עליו בירושלמי כאן.
ובבבלי סוכה כח,א אמרו: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה (רש"י: שהיה הולך ושונה תמיד) ובלא תפילין, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא (שיצא אחרון), ולא הרהר (בדברי תורה) במבואות המטונפות, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם, ולא אמר: "הגיעה עת לעמוד מבית המדרש", חוץ מערבי פסחים (בשביל תינוקות כדי שלא יישנו) וערבי יום הכיפורים (כדי שיאכילו את בניהם).
רבן יוחנן בן זכאי ורב אדא בר אהבה עשו אותם מעשים טובים, ובזכותם ירדו להם גשמים כמסופר עליהם בירושלמי כאן. משום כך סיפרו כאן על רב אדא בר אהבה לאחר שסיפרו על רבן יוחנן בן זכאי.
לא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף
בירושלמי סנהדרין י,א אמרו: "כי דבר יי' בזה" - זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף. כהדא: רבי אילא וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה ברמשא. אמרין: מהו מימר מילא דאורייא? אמרין: מכיון דאילו הוה איממא הוינן חמיי מה קומינון, ברם כדון אסיר.
לא צעדתי בין החברים
בבבלי יומא לז,א אמרו: תניא: שלושה שהיו מהלכים בדרך - הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן בשמאלו.
ובירושלמי ברכות ה,ד אמרו: ממצעים את החבר (שלושה שהיו מהלכים בדרך - החבר באמצע, והשניים שאינם חברים בימינו ובשמאלו).
לא באת קללת חברי על מיטתי
בבבלי מגילה כח,א אמרו: לא עלתה על מיטתי קללת חברי - כגון מר זוטרא, כשהיה עולה על מיטתו, אמר: יהא מחול לכל מי שציערני.
לא הילכתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי
במכילתא דרבי ישמעאל 'משפטים' מסכתא דכספא פרשה יט נאמר: "אם כסף תלוה את העני עימך, לא תהיה לו כנושה" (שמות כב) - לעני שעימך לא תהיה לו כנושה, אבל היה לעשיר כנושה. "לא תהיה לו כנושה" - שלא תיראה לו בכל זמן.
ובבבלי בבא מציעא עה,ב אמרו: רב דימי אמר: מניין לנושה בחברו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו? - תלמוד לומר: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב) (רש"י: לא תיראה בעיניו כנושה בו, שיראה ויבוש).
אפשר שרב אדא בר אהבה לא עבר לפני מי שחייב לו אפילו היה עשיר ויודע שיש לו.
• • •
תלמוד
לקטעים הבאים מקבילה בירושלמי פסחים ה,ז.
במשנה מסופר, שקראו הלל הגדול.
ושואלים: אי זו היא הלל הגדולה? -
ומשיבים: אמר רבי פרנך (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו" (תהילים קלו,ב-ג) – הלל הגדול הוא מזמור קלו בתהילים, הפותח בפסוקים אלה (וכן הוא בתוספתא).
ומוסיפים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראלי בדור השני): ובלבד "שעומדים (צריך לומר: מ"שעומדים (כך הוא במסירה מהגניזה ובמקבילה בירושלמי פסחים)) בבית יי'" (תהילים קלה,ב) – ובלבד שיתחילו לומר ממזמור קלה בתהילים, הפותח במילים אלו, שהלל הגדול הוא שני המזמורים קלה-קלו.
מזמור קלו הוא הודיה לה' על תשועה שנושעו ישראל מצריהם והורמו משפלותם, ובו מסופר על גבורות ה'. מזמור קלה הוא הלל וברכה לה', ובו מסופר על נפלאות ה'. שני המזמורים מקבילים זה לזה ברוב עניניהם.
ושואלים: ולמה באילין תרתין פרשתא (במסירה מהגניזה: פרשיתא)? – ומדוע באלו שתי הפרשיות? (מדוע בחרו בשני הפרקים האלה לאומרם על הגשמים שירדו?)
ומשיבים: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מפני שירידת גשמים כלולה בהן – מפני שיש בשני הפרקים האלה הזכרת נפלאות ה' בהורדת הגשמים (כמבואר בסמוך).
ואומרים: על דעתיה דרבי יוחנן ניחא – לדעתו של רבי יוחנן נוח, דכתיב – שכתוב: "מעלה נשיאים (עננים) מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא (מוציא) רוח מאוצרותיו" (תהילים קלה,ז) – בכתוב זה נזכר המטר. דברי רבי שמואל בר נחמן מובנים לדעתו של רבי יוחנן, שאמר, שיש לומר בהלל הגדול גם מזמור קלה, שהרי בו נזכרה ירידת גשמים. ושואלים: וכרבי חנינה מה? – אבל דברי רבי שמואל בר נחמן קשים לדעתו של רבי חנינא, שאמר, שיש לומר בהלל הגדול מזמור קלו בלבד, שהרי בו לא נזכרה ירידת גשמים. ובכן, מה הטעם לרבי חנינא שבחרו בפרק זה בלבד לאומרו על הגשמים שירדו? - ומשיבים: בגין דכתיב – בגלל שכתוב: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (תהילים קלו,כה) – מכיון שכתוב בפרק הזה שה' ממציא לכל הבריות את מזונותיהם, לכן, לדעתו של רבי חנינא, יש לומר בהלל הגדול מזמור זה בלבד, שהרי המזונות תלויים בירידת הגשמים (השוה בבלי תענית ב,ב: גשמים היינו פרנסה), ונמצא שכתוב זה רומז לנפלאות ה' בירידת גשמים.
במזמור קלה כלולה ירידת גשמים בפירוש, ואילו במזמור קלו כלולה ירידת גשמים ברמז. לדעתו של רבי יוחנן, צריך להזכיר ירידת גשמים בפירוש, ולכן יש לומר גם מזמור קלה, ואילו לדעתו של רבי חנינא, די להזכיר ירידת גשמים ברמז, ולכן יש לומר מזמור קלו בלבד.
• • •
מביאים דעת אמוראים אחרים בענין הלל הגדול:
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ורבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, תלמידו של רבי יהושע בן לוי) תריהון אמרין – שניהם אמרו: הדא דידן – זו שלנו (הלל הגדולה היא ההלל שלנו, שאנו אומרים בימים שקוראים את ההלל, והם המזמורים קיג-קיח). וכן רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: הדא דידן – זו שלנו. וכן בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: הדא דידן – זו שלנו. ארבעת האמוראים האלה חלוקים על רבי חנינא ורבי יוחנן.
ואומרים: בר קפרא כדעתיה – כדעתו (הולך לשיטתו), דתנינן תמן – ששנינו (משנה) שם (במסכת אחרת): מימיה של כת השלישית לא הגיעה ל"אהבתי כי ישמע יי'" (תהילים קטז,א), מפני שעמה ממועטין (משנה פסחים ה,ז) – בשחיטת הפסחים בעזרה נחלק הציבור לשלוש כיתות, ששחטו את פסחיהן בזו אחר זו, וכל אותו זמן שהיו שוחטים את הפסחים, קראו את ההלל. ואם גמרו לקרוא את ההלל, ועדיין לא גמרו לשחוט את הפסחים, כגון שהיו פסחי הכת מרובים, חזרו לקרוא את ההלל פעם שנייה. ומעולם לא אירע לכת שלישית, שיגיעו בהלל למזמור "אהבתי", אפילו בפעם הראשונה, שהיו מזדרזים כולם להיכנס עם שתי הכיתות הראשונות, ולא נשארו לכת שלישית אלא מועטים בלבד. ועל כך תני בר קפרא – שנה בר קפרא (ברייתא): זו היא הלל הגדולה – מזמורי ההלל שקראו בשחיטת הפסחים של כת שלישית הוא הלל הגדול. הרי שהלל הגדול הוא המזמורים קיג-קטו של ההלל שלנו. וזהו שאמר בר קפרא, שהלל הגדול הוא ההלל שלנו. פירוש אחר: המזמור "אהבתי" הוא הלל הגדול. הרי שהלל הגדול הוא המזמור קטז. וזהו שאמר בר קפרא, שהלל הגדול הוא ההלל שלנו.
מזמור קטז הם דבריו של מי שהיה נתון בצרה וזעק אל ה' שיושיענו וה' ריחם עליו והושיעו. לכן ראוי מזמור זה להיאמר כשענה ה' בעת צרה של עצירת גשמים והוריד גשמים ביום התענית.
נמצא שיש שתי שיטות בדברי האמוראים שאמרו: "הדא דידן". לדעת בר קפרא, הלל הגדול הוא המזמורים קיג-קטו של ההלל שלנו, או המזמור קטז של ההלל שלנו, ולדעת האמוראים האחרים, הלל הגדול הוא המזמורים קיג-קיח של ההלל שלנו.
אבל אפשר שגם דעת האמוראים האחרים כדעת בר קפרא.
בתוספתא תעניות ב,יז שנו: אי זהו הלל הגדול? - "הודו לאלוהי האלוהים, הודו לאדוני האדונים" וגו' (תהילים קלו).
בכמה נוסחאות של המשנה נוספה ברייתא זו שבתוספתא בסופה של המשנה.
תהילים קלד:
(א) שיר המעלות, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות...
תהילים קלה:
(א) הללו יה הללו את שם ה', הללו עבדי ה'.
(ב) שעומדים בבית ה', בחצרות בית אלוהינו.
(ג) הללו יה כי טוב ה', זמרו לשמו כי נעים.
(ד) כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו...
(ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו...
תהילים קלו:
(א) הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
(ב) הודו לאלוהי האלוהים, כי לעולם חסדו.
(ג) הודו לאדוני האדונים, כי לעולם חסדו...
(כה) נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו...
תהילים קלז:
(א) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזוכרנו את ציון...
בבבלי פסחים קיח,א אמרו: תנו רבנן: כוס רביעי (בליל פסח) גומר עליו את ההלל (שהתחיל בו לפני הסעודה) ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון.
מהיכן הלל הגדול? - אמר רב יהודה: מ"הודו" (תהילים קלו) עד (ולא 'עד' בכלל) "על נהרות בבל" (תהילים קלז). רבי יוחנן אמר: מ"שיר המעלות" (תהילים קלד) עד "על נהרות בבל". רב אחא בר יעקב אמר: מ"כי יעקב בחר לו יה" (תהילים קלה) עד "על נהרות בבל".
ולמה נקרא שמו הלל הגדול? - אמר רבי יוחנן: מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל ברייה (רש"י: שכתוב בו "הודו לאל השמים" "נותן לחם לכל בשר", וזהו דבר גדול).
לפי רב יהודה, הלל הגדול הוא המזמור קלו. לפי רבי יוחנן, הלל הגדול הוא שלושת המזמורים קלד-קלו. ולפי רב אחא בר יעקב, הלל הגדול הוא שני המזמורים קלה-קלו.
דעת רבי יוחנן בבבלי בענין הלל הגדול אינה כדעתו בירושלמי כאן. ואפשר שלדעת רבי יוחנן, הפרקים קלד-קלה מזמור אחד הם, ובדבריו בירושלמי כאן צריך לומר: ובלבד מ"העומדים בבית ה'" (תהילים קלד,א), שהמזמור "שיר המעלות" פותח בו, וכך הושוו דברי רבי יוחנן בבבלי ובירושלמי.
כמו כן, לדעת רב אחא בר יעקב, מתחילים לומר מ"הללויה כי טוב ה'" (תהילים קלה,ג), ש"הללויה" שבפסוק ג הוא תחילת המזמור, ולכן אמר: מ"כי יעקב בחר לו יה" (תהילים קלה,ד), שהרי לא ייתכן שתחילת הלל הגדול תהיה באמצע המזמור, ופסוקים א-ב בפרק זה הם סיומו של המזמור שלפניו "שיר המעלות" (ראה תוספות פסחים קיז,א).
בבבלי הובאו דעות האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו, ובירושלמי כאן הובאו גם דעות האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו.
לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו, 'הלל הגדול' נקרא כך, מפני שבהלל הגדול הלשונות "הודו"... "כי לעולם חסדו" מצויות הרבה יותר מבהלל שלנו (בבבלי פסחים אמרו טעם אחר, כמובא לעיל).
בברייתא בבבלי פסחים שהובאה לעיל אמר רבי טרפון, שכוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול. מלשונו של רבי טרפון משמע, שהלל לחוד והלל הגדול לחוד. זה מובן לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו, אבל לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו אין זה מובן. ואכן בבבלי שם, שבו הובאה הברייתא, הובאו רק דעות האמוראים הסבורים שהלל הגדול אינו ההלל שלנו.
רבי טרפון הוא שמזכיר אמירת הלל הגדול הן במשנתנו והן בברייתא בבבלי פסחים.
בפסיקתא רבתי פרשה לג נאמר: כשם שיציאת מצרים במסות באותות ובמופתים, כך הפרנסה. אמר רבי יהושע בן לוי: תדע לך, שכן למדתי מן הלל הגדול, שהוא אומר: "לגוזר ים סוף לגזרים" (תהילים קלו,יג), "ויוצא ישראל מתוכם" (תהילים קלו,יא), "נותן לחם לכל בשר" (תהילים קלו,כה), הקיש הפרנסה לקריעת ים סוף וליציאת מצרים, שהיא שקולה כנגד שתיהן.
דעת רבי יהושע בן לוי בפסיקתא בענין הלל הגדול אינה כדעתו בירושלמי כאן, שכן שם אמר, שהלל הגדול הוא מזמור קלו, ואילו כאן אמר, שהלל הגדול הוא ההלל שלנו.
• • •
מספרים מעשה בענין הלל הגדול:
חד בר אביי – אחד בן אבות (מיוחס), עבר קומי תיבותא – עבר לפני התיבה (כשליח ציבור, שירדו להם גשמים קודם לחצות ביום התענית וקראו הלל הגדול, כמסופר במשנה). אמר לון – אמר להם (שליח הציבור לציבור): ענון בתריי מה דאנא אמר – ענו אחריי מה שאני אומר (כל פסוק ופסוק שאני אומר, פסוק אחרי פסוק).
גם בירושלמי שבועות א,ה מסופר על 'חד בר אביי' שעבר לפני התיבה. הביטוי המקביל בבבלי הוא "בר אבהן" (מנחות נג,א).
ומסיקים מכאן: הדא אמרה – זאת אומרת: לית הדא דידן – הלל הגדולה אינה זו שלנו (הלל הגדולה אינה ההלל שלנו, שאנו אומרים בימים שקוראים את ההלל), שכן שליח ציבור, המקריא את ההלל לציבור, להוציאם ידי חובתם, הם עונים אחריו ראשי פרקים (כגון "הללויה", שהיו עונים "הללויה" אחר כל חצי פסוק או פסוק), ואין הם עונים אחריו כל מה שהוא אומר.
ודוחים: אמר רבי מנא: הדא דידן – זו שלנו (הלל הגדולה היא ההלל שלנו), ואין להסיק מאותו מעשה, שהלל הגדולה אינה ההלל שלנו, כי ניסא הוה רב – הנס (של ירידת הגשמים באותו מעשה) היה גדול, בגין כן אמר לון – משום כך אמר להם (שליח הציבור לציבור): ענון בתריי מה דאנא אמר – ענו אחריי מה שאני אומר, שמשום גודל הנס שאירע להם, לא יצאו ידי חובת קריאת ההלל אם יענו אחרי שליח הציבור ראשי פרקים, אלא אם יענו אחריו כל מה שהוא אומר (כדין מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרים אותו את ההלל, שעונה אחריהם מה שהם אומרים (משנה סוכה ג,י)), שאין שליח הציבור יכול להוציאם ידי חובתם, אלא כל אחד ואחד חייב לקרוא את ההלל בעצמו.
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
יש ללמוד מהמעשה הזה, שלדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו, השם 'הלל הגדול' משמש לציון אופן קריאת ההלל, דהיינו, שיש לענות אחרי שליח הציבור המקריא את ההלל כל מה שהוא אומר, ואין לענות אחריו ראשי פרקים. לפי זה, אפשר ש'הלל הגדול' נקרא כך, על שום שכופלים את ההלל, כשקוראים אותו באופן זה, שהציבור עונים אחרי שליח הציבור כל פסוק ופסוק שהוא אומר.
אפשר שלדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו, כוונת דבריו של רבי טרפון בברייתא בבבלי פסחים, שאמר שכוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול, היא, שקורא את ההלל בליל פסח באופן זה, שעונים אחרי המקריא את ההלל כל מה שהוא אומר.
במשנה סוכה ג,יא שנו, שיש שנהגו לכפול את ההלל, שכפלו את כל ההלל, שענו הציבור אחרי שליח הציבור כל פסוק ופסוק שאמר (ראה בבלי סוכה לח,א-ב ורש"י שם). וזהו הלל הגדול לדעת האמוראים הסבורים שהלל הגדול הוא ההלל שלנו.
ואפשר ש'הלל הגדול' נקרא כך, על שום שאומרים אותו כשהנס גדול, כמו שאמרו כאן: "ניסא הוה רב".
בירושלמי פסחים י,ז וסוטה ה,ו אמרו: כשהקב"ה עושה לכם ניסים, תהיו אומרים שירה (הלל).
ובבבלי פסחים קיז,א אמרו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שיהיו אומרים אותו (את ההלל) על גאולתם, - על כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם - לכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם.
עצירת גשמים היא צרה שבאה עליהם, וכשהקב"ה עושה להם נס ויורדים להם גשמים קודם שחלה עליהם התענית על עצירת גשמים, הם נגאלים, ולכן אומרים הלל הגדול על כך.
בתוספתא סוטה ו,ב-ג שנו: דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, ביקשו לומר שירה. שרת עליהן רוח הקודש ואמרו שירה. כיצד אמרו שירה? - כקטן שמקרא את ההלל בבית הספר, והם עונים אחריו על כל ענין וענין. משה אמר: "אשירה לה'", וישראל אמרו: "אשירה לה'"; משה אמר: "עזי וזמרת יה"; וישראל אמרו: "עזי וזמרת יה". רבי לעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כגדול שמקרא את ההלל בבית הכנסת, והם עונים אחריו ענין ראשון. משה אמר: "אשירה לה'", וישראל אמרו: "אשירה לה'"; משה אמר: "עזי וזמרת יה", וישראל אמרו: "אשירה לה'"; משה אמר: "ה' איש מלחמה" וגו', וישראל אמרו: "אשירה לה'".
נראה שטעמו של מי שאמר, שבני ישראל ענו אחרי משה כל מה שהוא אומר, הוא, שנס קריעת ים סוף היה גדול, ולא יצאו ידי חובת אמירת שירה אלא באופן זה, כמו שאמרו בירושלמי כאן.
• • •